1
קאל
אני זאב בעור כבש.
טורף שחי בקרב הטרף שלו, מתנהג כאילו מישהו מנסה לפגוע גם בי.
מקווה שהדם שבין שיניי יוכל להישכח, שכתמי החיים שהטפרים שלי לקחו יוכלו להימחק. נלחם בחוקים הנוקשים של חברה שתמיד חיפשה רק להכניע אותי.
פשע ואלימות מפמפמים לי בוורידים, הם המטרה שהגדירה את חיי בעשור האחרון — לכל הרוחות, אולי אפילו יותר מזה. קשה להאמין שהרשעות שלי החלה רק כשהתחילו לשלם לי לעשות את זה.
לא, הזאב חי בתוכי, מסתתר במשך היום ומעמיד פנים שאנשי העיירה לא יודעים את האמת. מעמידים פנים שהם לא יכולים לראות את רוחו של מלאך המוות עצמו בצל שלי, הולך אחריי כמו קללה שאני חסר אונים נגדה.
בעצם, זו לא קללה. לא בתחום העבודה שלי.
זו ברכה.
הבהמה לא נחלשת תחת לחץ, לא נכנעת לנוכח מצוקה. תאוות הדם שלה בלתי ניתנת לרוויה, התיאבון שלה לסבל מעורער וחסר שליטה.
לא משנה כמה פעמים אני מנסה לברוח, מנסה למנוע מעצמי את הפורקן שנובע מחיים שעוזבים את העולם הזה, זה אורב שם ומחכה לי שאחזור. שאקבל בברכה את האפלה החולנית שקוראת לגופי לשוב הביתה.
אפילו עכשיו, כשאני דוחף אצבעות בין שפתיו של גבר שחטא נגד המעסיק שלי, מתענג על הדרך שבה הלסת שלו נפתחת כשהיא נכנעת לי, ודוחף לו ויברטור ירוק מסיליקון מהשידה שליד המיטה לתוך הגרון, אני יכול להרגיש חלק מהמוח שלי מנסה לרסן אותי.
אבל הרוע חזק יותר, אחיזתו עמוקה יותר.
ממגנטת.
ולמרות זאת, כשהגבר מתפתל על המזרן שלו, עירום וקשור בידיים וברגליים, מדמם מהיכן שתלשתי את כל עשרים הציפורניים שלו, אני מבין שזה לא החלק הכי חולני בי.
כן, תחושה עמוקה של סיפוק שוטפת אותי כשאני מדביק רצועה של מסקינג טייפ על הפה הפעור והמלא בזין של התובע הכללי. עונש אכזרי, אבל המאפיה שונאת גנבים, ובתור פותר הבעיות שלהם, אני זוכה לעשות צדק כמו שאני רואה לנכון.
גרגור צרוד מתחיל בגרון של התובע הכללי והוא מרים את ידיו הקשורות לפה בניסיון לשחרר את עצמו, אבל ללא הועיל.
אני קופץ על המיטה לידו, שולף את הנייד שלי ופותח את אפליקציית הצילום המאובטחת ביד אחת, דוחף את צעצוע המין עמוק יותר לגרון שלו ביד השנייה וכולא את האגרופים שלו בין כף ידי והפה שלו.
הוא נלחם בי יותר משציפיתי, הבן זונה הזחוח. רוב האנשים שגונבים או לווים ולא משלמים חזרה למאפיה מביעים לפחות חרטה כלשהי.
יש להם בדרך כלל את ההגינות להתנצל ולהתחנן על חייהם, גם אם זה אף פעם לא עובד.
לא מעניין אותי להראות רחמים לגברים נבזיים כמוני, אבל זה בהחלט מוסיף טעם מתוק יותר לעבודה שלי.
וכשגופו של הגבר לידי מתרפה, עיניו פקוחות לרווחה אבל לא רואות את תקרת השפריץ של חדר המוטל, אני צופה בבחורה שעל המסך שלי כשהיא מורידה את בגדיה הקרועים והמלאים בדם, מרגישה בטוחה בחדר האמבטיה הענק שלה, ומזכיר לעצמי שזו הייתה המשימה האחרונה שלי לפני שאלך לראות אותה באופן אישי.
זה הטקס שלי ביום חופש, לטפס למרפסת שלה כמו רומאו שמנסה להגיע לרפונזל, או איך שהאגדה המזדיינת הזאת הולכת.
אבל ההידלקות שלי על הבחורה אינה מהדברים שמוצאים באגדות עם סוף טוב. זה חומר לסיוטים, אימה מלווה בנקמה. מסוג הלכלוך שאתה מוצא ברשת האפלה, במקום שאליו אנשים הולכים כדי להשביע את התשוקות הכי מגונות וסוטות שלהם.
הבחורה שלי מעלה הופעה, מנענעת את האגן כדי להוריד את מכנסי הג'ינס הצמודים שלה, והזין שלי מתקשה למראה ירכיה הלבנות.
אני לא יכול לעצור את עצמי מלדמיין איך ארגיש אם אקבור את הראש ביניהן, או מלתהות אם היבבות הקטנות שהיא משמיעה כשהיא מתהפכת בשנתה דומות לגניחות שהיא תפלוט כשתרטיב את הסנטר שלי בנוזלי ההנאה שלה.
היא זכה וטהורה כמו שלג שרק ירד — או לפחות זה מה שהיא צריכה שאנשים יאמינו. אבל אני רואה את הכתמים השחורים והכחולים על עורה, רואה את החתך בצלעות שלה ואת הדם הטרי שמטפטף לה משם.
אני מכיר אותה, וכשהיא מרימה את חזיית הספורט שלה מעל הראש וחושפת שדיים כבדים ואת אותו קעקוע קטנטן של רימון שאף אחד אחר לא יודע שיש לה, אני יכול כמעט להרגיש את החרמנות מתפשטת לה בוורידים.
בשנייה שהיא נכנסת למקלחת, אני רואה את זה. מים חמים צורבים את עורה, נשפכים מעל שרירים כואבים וחתכים שמסתתרים ממני. אדם נורמלי היה נרתע מהכאב, חורק שיניים אולי, אבל לא היא.
לא פרספונה הקטנה שלי.
הלסת שלה נפתחת קצת כשהיא מסתובבת לעבר דלת הזכוכית, מעבירה את ידיה למטה על הקימורים שלה, ואז נפערת בהשתנקות חדה. אין קול עם התמונה, אבל אני יודע איך היא נשמעת.
אני יודע הכול עליה.
כשידה יורדת על הבטן שלה ואצבעות מיומנות מטיילות למטה כדי לשלב בין הלחץ של הכאב והאופוריה, אני יוצא מהאפליקציה, מסרב לאפשר לנטיות המציצניות שלי לחצות את הקו הזה.
בפעם הראשונה שאצפה בה מתפרקת, אני רוצה להיות שם, לא לצפות מאחורי איזה מסך ארור. אני רוצה להיות הסיבה שבגללה היא תגמור, רוצה שהשם שלי יהיה זה שהיא תגרגר כשהכוס שלה יתכווץ וכל קצות העצבים שלה יתפוצצו.
אני מכניס את הנייד לכיס, יורד מהמיטה ומתחיל לנקות. הבוס שלי, הדון של משפחת הפשע הכי ידועה לשמצה בבוסטון, ירצה כנראה ראיות, אבל אני מעולם לא נתתי לו אותן.
כיוון שהוא העסיק אותי, רפאל ריצ'י נאלץ להשלים עם כך שהוא יצטרך לסמוך על כושר השיפוט שלי.
לאחר שפיניתי את הגופה מהחדר והכנסתי את השאריות לשקית כדי לזרוק מאוחר יותר לתוך תנור העצים במרתף שלי, אני מתחיל לנקות את מה שנשאר.
הרוטינה מתחילה בהחלפת המצעים הנוקשים של המוטל במצעים נקיים שקניתי בדרך לפה, בהורדת כיסוי הפלסטיק — שאני הלבשתי על המזרן לפני שהתחלתי את החקירה — ובניקוי של נוזלי הגוף שניתזו מסביב.
לאחר ששפשפתי את השטיח הצמרירי החום מכל זכר לעקבות ביולוגיים, אני משפריץ מטהר אוויר ומחטא, כי הרקע הרפואי שלי מסרב להניח לי לעזוב עד שהכול יעמוד בסטנדרטים של בית חולים.
בעזרת מכשיר עם תאורה אולטרה־סגולה אני סורק את החדר ומחפש שרידים מהגבר המת, ואז מרים את התיקים שלי לכתף ויוצא מהיציאה האחורית.
אני משליך את התיקים לתוך תא המטען, מתיישב מאחורי ההגה של הביואיק השחורה ששכרתי כשהגעתי לעיר ומכניס את היד לתוך תא הכפפות כדי להוציא את ספר השירה שאני מחזיק שם.
אני יודע שהיא שיננה מגיל צעיר את הדפים שנקרעו ממנו. אני יודע שהיא קוראת בקפידה כל ספר שירים שהיא יכולה למצוא בספרייה הציבורית, בניסיון לשחזר את אותה התחושה שהמילים המועתקות שלי הציתו בה כילדה.
גם אם הן לא היו מיועדות לה בהתחלה.
בקושי הכרתי אותה כילדה. לא הייתי בסביבה יותר מדי, וכשהגעתי לעיר, ההורים שלה דאגו להעסיק אותי.
אבל היא בהחלט הכירה אותי, ובשנתיים מאז יום הולדתה השמונה־עשרה, היא הבהירה את הכוונות שלה.
אני יודע שהיא לא תמצא את מה שהיא מחפשת במקום אחר, כי זה לא במילים, זה במחווה.
שירה במתנה, לא שירה בהשאלה.
מילים שגרמו לה להרגיש שחשבו עליה, גם אם רק מפני שאביה תיעב את אהבתה לספרות.
זה היה הרבה זמן לפני שהוא ביקש ממני להשגיח עליה.
הרבה זמן לפני שהמחשבות שלי הפכו מושחתות ורעבות.
2
אלנה
"הפלת את זה."
הלב שלי מתחיל להאיץ ונכנס להילוך גבוה כשאני מרימה את מבטי משורת ספסלי העץ השחוקים שלפניי. עיניים חומות עשירות ומוכרות בוהות בי בחזרה, כבדות ומאיימות במבט הבלתי מתפשר שלהן, כאילו מנסות להציץ לתוך נשמתי.
הקימור החד והזוויתי בלסת שלו גורם לי לעצור לרגע. מעולם לא ראיתי אותו בלי לפחות קצת זיפים, והעובדה שהוא כנראה התגלח במיוחד לאירוע הזה גורם לסדקים בליבי להכפיל את גודלם.
צמרמורות של אי־נוחות חולפות לי בלב, חלקית משום שאני זוכה בתשומת ליבו המוחלטת של הגבר המסוכן הזה, וחלקית כי אני מרגישה שלהיות בתוך כנסיית סנט לאונרד זמן קצר כל כך לאחר חזרתי הביתה זה מעין ניגוד עניינים.
תלתל של שיער שחור־עורב נופל על מצחו החלק, והאצבעות שלי הכלואות מתחת לירכיי מעקצצות בתשוקה להזיז אותו הצידה.
תמיד מסתכלת, אף פעם לא יכולה לגעת.
הוא מושיט פיסת נייר מקומטת בין שתי אצבעות שריריות וארוכות. כל דבר בגבר הזה צורח שהוא בכושר, ואני לא יכולה לעצור את עיניי מלחלוף על גופו ברעבתנות, למרות ההקשר של המצב.
גבוה בצורה לא רגילה, מטר תשעים וחמש או יותר, הרוצח השכיר של אבא שלי מתנשא מעל המתפללים, ונראה יותר לא במקום מאשר השטן בכבודו ובעצמו, אם היה נכנס לתוך הבניין הישן.
החליפה השחורה שנתפרה במיוחד למידותיו נצמדת לו לשרירים, כתפיו נמתחות מתחת לבד היקר, ומשהו מהיר ומעניש מפלח לי את הבטן, ומהדהד בין ירכיי.
תחושה שמעולם לא הרגשתי ואני לא ממש יכולה לזהות.
כזו שגורמת לעצמות שלי לכאוב.
בזווית העין, אני יכולה לראות את המשפחה שלי עושה את דרכה מהמזבח, נפרדת באיפוק בפעם האחרונה מארון הקבורה המוזהב שמונח שם. סבא שלי דון ריצ'י, שרק עכשיו פרש, נרצח בדם קר לפני שזכה ליהנות מחיי האזרחות.
אבל זו הבעיה עם המאפיה. ברגע שאתה נכנס, אי אפשר לצאת יותר. ההשפעה של עסקי הפמיליה של משפחת ריצ'י מתפשטת ומסרבת לשחרר, מגבירה את אחיזתה על החברים בארגון עד שהם אוכלים, ישנים ונושמים אוֹמֶרטָה.
אבא נעצר ולוחץ ידיים עם כל אחד מהאנשים, מקיים את חובתו הפוליטית להישאר מקצועי ומאופק גם בזמנים של מצוקה.
כשהיינו ילדות, הוא היה אומר לאחיותיי ולי לא לחשוף שום קשרים רגשיים בחיינו היום־יומיים, כי ברגע שמאתרים משהו שאת אוהבת, אפשר להשתמש בו נגדך.
וזו כנראה הסיבה שסבא שלי מצא את עצמו תלוי מקורות העץ בתקרת האסם הישן שלו מוקדם יותר השבוע, בזמן שהסוס הכי אהוב עליו השתולל חופשי במרכז גרפטון.
אני מושיטה את היד ולוקחת בזהירות את פיסת הנייר מהגבר שלידי. צמרמורת חולפת בזרועי כשאצבעותינו מתחככות. העור שלי קפוא כמו האוויר בבוסטון בדצמבר, והשתנקות עדינה נפלטת משפתיי לפני שאני מצליחה לעצור אותה.
אני לא מפספסת את הדרך שבה אחת הפינות בשפתיו הוורודות הכהות מתעגלת כלפי מעלה, למרות ששאר ההבעה על פניו לא משתנה. דוקטור קאל אנדרסון הבלתי אפשרי וקר הרוח רואה אותי פנים אל פנים בפעם הראשונה זה שנתיים.
הייתי עסוקה בלעבוד על התואר שלי בהוראת אנגלית עם שעות בהתנסות מעשית במוסד האקדמי שבו למדתי, אקדמיית פונטבון, וקאל היה... מרוחק.
אני דוחפת את פיסת הנייר לתוך הכיס במעיל שלי, מכריחה את עצמי להביט קדימה ומנסה להרגיע את ליבי המשתולל. אני לא צריכה לפתוח את הנייר כדי לדעת שהוא כתב עליו בכתב החרטומים שלו, או כדי לזכור את אחת מעשרות שורות השירה שנחקקו בליבי לאורך השנים.
שירה שהוא השאיר כמתנות יום הולדת במהלך הביקורים הנדירים שלו.
מתאו דה לוקה מופיע לפתע משום מקום וגורר את אצבעותיו העקומות בשערו החום־בהיר הגזוז כשהוא מחפש אותי בכנסייה.
הוא הארוס שלי מלידה, כי אבא ניסה ליצור ברית חזקה בין ריצ'י בע"מ ובולנטה מדיה. ולמרות שאני משתפת פעולה עם זה למענו של אבא, הייתי מוכנה להרוג כדי להשתחרר משליטתו של הגבר המלוכלך הזה.
יש במתאו נוכחות מרושעת ששונה ממה שאני בדרך כלל רואה באנשים של אבא שלי. זה אכזרי, מרושע ומחפש כלי קיבול כדי לעצב ולהשתלט ולשפוך את עצמו לתוכו.
מסוג המפלצת שמתפתחת מתוך שיעמום ותחושה כוזבת של עליונות, לא מפני שהוא באמת נהנה מהאפלה.
"אלנה, יקירתי," הוא מכריז, וקולו מהדהד על העמודים וציורי הקיר בפנים כאילו אנחנו לא בטקס אשכבה. הוא מתכופף כשהוא מגיע אליי, מרים אותי בגסות לזרועותיו וכמעט מושך אותי לחיקו מול כל הכנסייה. "חיפשתי אותך בכל מקום. אימא שלך אמרה שהגעת אתמול בלילה. אני מתפלא שלא שמעתי ממך."
קאל מסיט את עיניו, ואני לא מפספסת את הדרך שבה הלסת שלו מתכווצת וגם לא את הדרך שבה גופי מתלהט מתגובתו.
אבל אני מנסה לא לחפש בזה משמעות, כי זה מה שהוא רוצה.
אני אוחזת בקצה שמלת הקשמיר השחורה כדי שלא אחשוף את התחתונים שלי בפני החבר הכי ותיק של אבא ומכחכחת בגרון כשאני מנסה להשתחרר מהאחיזה של מתאו. "היו פקקים בגלל החג, אז נכנסתי למיטה ברגע שהגעתי הביתה."
מתאו צובט את אחת מלחיי, ואני נרתעת כשהלחץ פוגע בפצע בתוך הפה שלי. אני עדיין מחלימה מהקטטה שהשתתפתי בה אתמול אחר הצהריים — במסעדה כמה קילומטרים מהאקדמיה, כשחיכיתי לאנזו, הנהג המשפחתי שלנו, שיאסוף אותי לחופשת החורף.
החבורות על הברכיים והצלעות שלי והחתך בחלק הפנימי של הירך השמאלית הם הסיבה שבגללה אני לובשת שמלת סוודר עם מגפי עור עד הירכיים, למרות שכולם יודעים שחם מאוד בתוך סנט לאונרד.
"רוצה טרמפ לקבלת הפנים?" מתאו שואל ומשחרר אותי לבסוף. "נוכל לעצור כדי לאכול מהפרוזן יוגורט רימונים שאת אוהבת."
אני באמת אוהבת פרוזן יוגורט, אבל המחשבה על להיתקע עם הגבר הזה לבד ברכב, ולא משנה לכמה זמן, גורמת לי בחילה. "מצטערת, אבל נראה לי שאבא רוצה שאני אחזור הביתה כדי לעזור לסדר את הכול למחר."
הוא משרבב שפתיים, ועורו הכהה מבריק תחת אורות הפלורוסנט הבוהקים. "נו באמת, אלנה. לא ראיתי אותך חודשים. תבלי איתי קצת זמן, לעזאזל."
לידנו גרון מכחכח, ואז יד גדולה נכרכת סביב הזרוע שלי ומושכת אותי ממקומי לעמידה.
"התבקשתי לוודא שהיא תגיע הביתה בשלום." קאל גורר אותי לצידו, והגוף שלי בוער בכל מקום שאנחנו נוגעים.
"נו, באמת," מתאו מלגלג ומתרומם לעמידה. "כאילו הם סומכים עליך איתה יותר מאשר עליי. אתה מסוגל לרצוח אותה ולזרוק את הגופה שלה בנהר הצ'רלס."
"אתה בטוח שאתה רוצה להיכנס לוויכוח הזה איתי, מתאו? אתה אולי מטומטם מדי בשביל לפחד ממני, אבל זה לא משנה את מה שאני מסוגל לעשות."
"זה איום?"
"תדבר אליה ככה שוב ואני אדאג שזאת תהיה הבטחה." קאל לוחץ על הזרוע שלי, ואני מייבבת ומתקרבת אליו כדי לנסות לגרום לו להרפות. ריח של ויסקי וקינמון תוקף אותי, ואני מרגישה מסוחררת קלות כשאני נושמת עמוק והאף שלי מתחכך בחליפה שלו.
מתאו מצר את עיניו ואז מגחך, מושך אותי מהאחיזה של קאל וכורך את זרועותיו סביבי בחיבוק חזק ומחניק.
"תהיי ילדה טובה, יקירתי," הוא אומר ונועץ מבט זועם מעל ראשי כשהוא מצמיד נשיקה חסודה מודגשת לשיער שלי, למרות שאני לא באמת בטוחה למה.
הוא לא אדם שמפגין חיבה, אלא אם כן הוא מנסה לשלוח ידיים, והוא בהחלט מפנה את העצבים שלו לאדם היחיד בחדר הזה שיכול להעלים אותו מעל פני האדמה.
לא שההתערבות של המושיע המסויג שלי אומרת משהו. קאל בסך הכול מגונן כי הוא החבר והעובד של אבא שלי. לא מפני שאכפת לו ממני.
הוא הבהיר זאת היטב.
האמת, אני לא משוכנעת שיש לגבר הזה עצם אחת אכפתית בכל הגוף.
ועדיין, ספר השירים שהוא השאיר לי כילדה והמילים שעוררו בי השראה ועזרו לי לשרוד את החיים התקועים והאפרוריים של בת למשפחת ריצ'י, רומזים אחרת.
