ההבטחה
תאני
אני אהיה המלכה הבאה של סָרָפ.
המלך עומד למות, והגיע הזמן שאני אתפוס את מקומי כמלכה הבאה.
השליח הגיע מאוחר בלילה. כולנו ישנו, אבל הוא לא הפסיק לדפוק על דלת הבית. אפילו שהאחוזה שלנו ענקית, יכולתי לשמוע אותו. המשרת פתח לו ומיהר להעיר את אבא. בתוך כמה רגעים התכנסנו כולנו להקשיב לבשורה: המלך התמוטט באמצע מסע ציד. הוא לא מת, אבל נראה שהלב שלו נפגע. הגוף חי, אבל הוא לא בהכרה.
אבא הסתכל לצדדים, בוחן מול מי יוכל לחשוף את שמחתו. הוא חייך אלי ואמר בסיפוק, "אתה רואה, בֵּהרוּז, אמרתי לך."
בהרוז, שעמד לידי, חייך בחזרה ואמר בלי שמחה, "הגיע הזמן."
"אבל מה עם תאני?" נלחצה אמא. "מה עם תאני? היא עדיין לא מוכנה."
המבט של אבא עבר מבהרוז אלי. החיוך נמחק והוא בחן אותי מלמעלה למטה. "היא תהיה."
לתפור שמלות, למצוא את השמנים הנכונים, את התמרוקים המתאימים לשיער, לפנים, לעיניים. אמא התעקשה לקחת אותי לאישה שמטפלת גם ביתר הגוף. ציפורניים נגזזו ונצבעו מחדש, פצעונים התפצצו ושערות נתלשו בלי רחמים.
כשחזרתי אדומה ומיוסרת, מַשְׁהָד חיממה לי מים באמבט, ואני קרסתי לתוכו.
"איפה תאני?" אבא נכנס לחדר. הוא כמובן לא דפק, משהד כרגיל גמגמה, ומהחדר השני נאסיר הצילה את המצב.
"היא באמבטיה."
"תודיעי לה שמחר אנחנו נוסעים. נצא עם הזריחה," הוא פקד. לא הייתי צריכה שנאסיר תיכנס לבשר לי באופן אישי. שמעתי.
"איזה כיף לך שאת נוסעת," נאסיר נכנסה והתיישבה על דופן האמבט.
"הלוואי שלא הייתי חייבת." לא התאפקתי והשפרצתי עליה מים, והיא כמובן החזירה לי. משהד הגיעה עם המגבת ולחשה, "אדון בהרוז כאן."
נאסיר האדימה וחיכתה שאני אסיים להתלבש ונצא אליו יחד.
"אז זהו," בהרוז קם כשנכנסתי ולחץ את ידי כאילו העסקה הוכתרה בהצלחה. "מחר היום הגדול." הוא לא הצליח להסיר את החיוך הענקי מהשפתיים שלו. הרבה שנים הוא חולם על הנקמה הזאת.
"הלוואי. אבל מחר אנחנו רק נוסעים," ניסיתי לצנן את ההתלהבות. "אף אחד לא מבטיח שהוא יסכים." כלומר, אני הבטחתי. אני הבטחתי לאבא שאני אהיה המלכה הבאה של סָרָפ, והבטחות אסור להפר.
כשהייתי בת תשע הוא העמיד אותי במרכז הסלון, עם העיניים של כולם עלי, ודרש ממני להבטיח. אמא ונאסיר ובהרוז, וגם המשרתים, כולם הסתכלו עלי. רק גָ'עָבְּר לא. הוא בדיוק מת. ואת הזעם על מותו אבא העביר אלי.
הם חיכו שאני אתחייב, ואני לא הבנתי את זה. הרי אבא אמר שהבטחה זאת התחייבות, אז איך אני יכולה להבטיח משהו שלא תלוי בי? אסור להפר הבטחות. תישבעי, דרש אבא, ואני נשבעתי. ועכשיו אני צריכה לקיים, ואני בכלל לא יודעת איך אני אעשה את זה.
"ברור שתצליחי, אחותי. אם לא את, אז מי?"
במקום להרגיש גאווה, הפחד זחל בגבי. נאסיר הציצה בי, מוכנה לתפוס את מקומי ברגע שאכשל.
"אני כבר מת לחזור לשם ולתפוס את הבני זונות שרצחו את אבא שלי." בהרוז קם והסתובב בחדר, מאגרף את ידו ומכה בה בידו השנייה, מפצפץ אותה בזעם. כך ייעשה לאותם בוגדים.
"אתה לא אוהב אותו."
"הוא? לא. אף אחד לא אוהב אותו," אמר כאילו מדובר בחרק ולא במי שעתיד להיות בעלי, מי שאני אצטרך להזמין למיטתי כדי להעמיד צאצאים חוקיים, כדי שבהרוז יוכל לחזור לסרפ ולממש את הנקמה שלו. "אל תדאגי," בהרוז קלט את הרתיעה שלי. "זה לא יימשך הרבה זמן. מהר מאוד נוריד אותו."
במשך כל המסע הגוף שלי רעד מהתרגשות וממתח. יומיים של נסיעה רצופה כמעט בלי עצירות כי אבא לא רצה להתעכב. אין סיכוי שאמא הייתה מסכימה לזה, וכמעט הצטערתי שהיא לא הצטרפה אלינו.
הפעם האחרונה שראיתי את הנסיך, בעלי לעתיד, הייתה לפני יותר משש שנים. המלך הגיע לביקור כדי לחתום על הסכמי סחר חדשים עם מלך נוויִים. המלכה, מינָאוּ, דודה של בהרוז, החליטה להצטרף ולהביא איתה את הנסיך, חמי. לאורך כל הביקור הוא זעף, הסתגר וסירב לדבר איתנו.
עכשיו אנחנו עומדים להיפגש שוב, והפעם אנחנו אמורים להתחתן. החתונה הזאת לא תהיה פשוטה. אמא כבר הכינה אותי שמדובר בטיפוס גס רוח שרוטן כל הזמן. ובהרוז אמר שהוא בלתי אנושי. לא הבנתי מה זה אומר, אבל אין לי ברירה. אם אנחנו רוצים לקחת את השלטון, חייבים להתחתן איתו. כלומר, אני חייבת להתחתן איתו.
"את צריכה שהמלכה תאהב אותך," אמר אבא כשנכנסנו בשערי העיר ליליום. "הנסיך לא רלוונטי, הוא יעשה מה שאומרים לו."
זה לא כל כך שימח אותי, אבל הייתי נחושה להצליח במשימה.
נכנסנו לארמון הגדול. משרת הוביל אותנו במבוך המסדרונות עד שהגענו לסוויטה המיועדת לאורחים. חדר הסבה גדול, חדר לאבא וחדר לי.
"תביא לנו ארוחה," פקד אבא על המשרת, שמיהר להנהן ויצא מהחדר. שנאתי את הטון הזה שלו, החמור והנוזף. אפילו כשהוא לא דיבר אלי, הרגשתי כאילו נזף בי. "תאני, תביאי לי את המקטרת."
שתי משרתות נכנסו והניחו על השולחן מעדנים. הן עבדו בשתיקה ובמהירות. אבא התחיל לאכול עוד לפני שסיימו.
"ערב טוב."
הקול החדש הסב את תשומת ליבנו אליו. אפילו אבא נדרך והזדקף. המלכה נכנסה פנימה, והמשרתות קפאו בתנוחת ההשתחוות שלהן.
"אני רואה שכבר התחילו לדאוג לכם, מצוין." היא עקפה את השולחן ואבא ניגש אליה.
"ברכות, הוד מעלתה."
היא חייכה חיוך קטן וניגשה אלי. "אתן משוחררות," סיננה, והמשרתות הסתלקו כמו עכברות מבוהלות. "את מוכנה?" היא נגעה בסנטרי והרימה אותו אליה, כך שמבטי פגש במבטה. היו לה עיניים כהות וחדות והרגשתי כאילו היא שואבת אליה את נשמתי.
המשך הפרק בספר המלא
