1


מקסין איינשטיין התעוררה בבהלה מסירחון גללי הסוסים.


"ברור!"


אפילו שרעדה, היא העיפה את השמיכה מעליה וקפצה מהמיטה. האמת היא שזאת לא הייתה ממש מיטה, אלא מזרן ישן וגבשושי מלא כתמי מים ישנים ותפרים פרומים. אבל זה לא משנה. רעיונות יכולים לצוץ איפה שמתחשק להם.


היא רצה לאורך המסדרון החשוך. הרצפה — לוחות עץ מונחים על קורות עץ גסות — חרקה והתנודדה עם כל צעד שעשתה. השיער האדמוני שלה, כמובן, היה סבך קופצני של תלתלים פראיים. הוא תמיד היה סבך קופצני של תלתלים פראיים.


מקס נקשה על דלת רעועה שהייתה תלויה על צירים חלודים.


"מר קנֵדי?" היא נקשה שוב. "מר קנדי?"


"מה לכל..." מלמל מישהו מתוך שינה. "מקס? הכול בסדר?"


מקס פירשה את השאלה כאישור להיכנס לתוך הדירה של מר קנדי. היא ממש התפרצה פנימה מבעד לדלת העקומה.


"אני בסדר, מר קנדי. האמת היא שאני יותר מבסדר! יש לי רעיון מעולה! לפחות נראה לי שזה רעיון מעולה. בכל מקרה, זה רעיון ממש קוּל. הרעיון הזה יכול לשנות הכול. הוא יכול להציל את העולם שלנו. זה רעיון שמר אלברט איינשטיין היה קורא לו 'רגע של א־הא!'"


"מקסין?"


"כן, מר קנדי?"


"ילדה, השעה שש בבוקר."


"באמת? סליחה על התיזמון. אבל אף פעם אי אפשר לדעת מתי יצוץ רעיון, נכון?"


"כן, זה נכון. במיוחד כשזה רעיון שלך..."


מקס לבשה מעיל גשם מרושל מעל לסוודר המרופט שלה. בזמן האחרון היא ישנה בסוודר והתכסתה בשמיכת סוסים מגרדת כי המקום המכונה "החדר שלה" היה קר מאוד, ממש כמו החדר של מר קנדי.


האיש שחור העור היה גבוה וחסון, עם שיער מנוקד בלבן. הוא יצא מהמיטה החורקת שלו ושפשף את השינה מעיניו, ואז החליק את כפות הרגליים היחפות שלו לתוך זוג נעליים שהכין מקרטון ומעיתונים ישנים.


"חכי רגע," אמר. "רק צריך לנעול את נעלי הבית שלי..."


"כי הרצפה קרה כל כך," אמרה מקס.


"הא?"


"אלתרת לעצמך את נעלי הבית האלה כי הרצפה קרה בבוקר. נכון?"


"מקסין — אנחנו אורחים לא מוזמנים שישנים מעל אורוות סוסים. ברור שהרצפות קרות. במקרה שלא שמת לב, גם הריח פה לא הכי נעים."


לפי חוקי העיר ניו יורק, מקס, מר קנדי ועוד שישה חסרי בית אחרים היו בעצם "פולשים." כלומר, הם גרו בחלל ריק שמעל אורוות סוסים בלי לשלם שכר דירה. שתי הקומות הראשונות בבניין שימשו כחניון לכרכרות הסוסים שמסיעות תיירים בסנטרל פארק וכאורוות לסוסים שמשכו אותן. ושלושת הקומות העליונות? למיטב ידיעתו של בעל הבניין, הן היו ריקות.


"החורף מתקרב, מר קנדי. ואין לנו חימום."


"נכון מאוד, אין לנו. ואת יודעת למה? כי אנחנו לא משלמים שכר דירה, מקס!"


"זה אולי נכון, אבל בשבועות הקרובים, הרצפות רק ילכו ויתקררו. ובקרוב כולנו עלולים לקפוא למוות. גם אם נחסום את כל החלונות בקרשים—"


"זה לא יקרה," אמר מר קנדי. "אנחנו חייבים אוורור. הריח של הגללים שמגיע מהסוסים למטה מסריח את כל המקום פה..."


"בדיוק! ממש על זה רציתי לדבר איתך. זה הרעיון הגדול שלי. גללי סוסים!"


2


"זה באמת ממש פשוט, מר קנדי," אמרה מקס וצעדה לעבר קיר הגבס הסדוק בחיפוש אחר אזור שלא היה מכוסה בגרפיטי.


היא הוציאה פיסת גיר עבה מכיס הסוודר שהיה גדול עליה בכמה מידות, והתחילה לשרטט על הקיר כמו על לוח כתיבה.


"בבקשה תקשיב לי עד הסוף, אדוני. נסה לראות את הדברים כמו שאני רואה אותם."


מקס, שמאוד אהבה לצייר בבלוק ציור ישן שמצאה בפח האשפה, שרטטה קבוצת עיגולים שמהם עלו קווי סירחון. מעל העיגולים היא כתבה "גללים/דלק אורגני."


"כדי שיהיה לנו חם בחורף הזה, אנחנו פשוט צריכים לארגן פגישה עם מר סמי מוֺנק."


"הבעלים של הבניין?" אמר מר קנדי בספקנות. "בעל הבניין שאפילו לא יודע שאנחנו כאן? מר סמי מוֺנק ההוא?"


"כן, אדוני," אמרה מקס , שהייתה שקועה לחלוטין בתרשים ששרטטה על הקיר. "אנחנו צריכים לשכנע אותו לתת לנו את כל גללי הסוסים שלו."


מר קנדי נעמד. "כל הגללים? אבל למה שנרצה בכלל דבר כזה, מקס? אלה גללים!"


"טוב, ברגע שנקבל את הגללים, אני אתכנן ואהנדס יחידה להפקת דלק אורגני ירוק לדירות בקומות העליונות."


"יחידת הפקת מה ירוק?"


"דלק, אדוני. אפשר לבנות מעכל אנאירובי שיהפוך את גללי הסוסים לדלק אורגני, שבו נוכל להשתמש בתהליך הבערה כדי לייצר חשמל וחימום."


"את רוצה לשרוף גז שמופק מגללי סוסים?"


"בדיוק! עיכול אנאירובי הוא סדרה של תהליכים ביולוגיים שבהם מיקרואורגניזמים מפרקים חומר ביולוגי מתכלה, כמו גללי סוסים, בסביבה אנאירובית. זאת אומרת, סביבה שאין בה חמצן. זה הפתרון לבעיית החימום והחשמל שלנו!"


"את בטוחה שאת רק בת שתים־עשרה?"


"כן. ככל הידוע לי."


מר קנדי הביט במקס. לצערה, היא הכירה את המבט הזה היטב. המבט הזה שאומר שהיא משוגעת. מטורללת. שחסר לה בורג. אבל מקס אף פעם לא נתנה למבט הזה להטריד אותה. כמו שאלברט איינשטיין אמר, "מוחות גדולים תמיד נתקלו בהתנגדות אלימה מצד מוחות בינוניים."


לא שלמר קנדי היה מוח בינוני. מקס פשוט לא הסבירה לו מספיק טוב את הרעיון החדשני ופורץ הדרך שלה. לפעמים הרעיונות הופיעו מהר כל כך בראש שלה שהם יצאו מהפה שלה בערבוביה.


״מר קנדי, אנחנו רק צריכים מיכל אטום לאוויר — משהו בגודל שנע, פחות או יותר, בין חבית נפט למכלית." היא שרטטה קופסה בצורת קובייה מגודרת במוטות פלדה. ״מיכל מפלסטיק עבה יהיה הכי טוב, כמובן. ויהיה טוב גם אם המיכל יהיה מוקף בכלוב ממוטות ברזל מגלוון. ואז נצטרך רק למדוד ולחתוך שלושה צינורות שונים — אחד להזנת הגללים למיכל, אחד ליציאה של הגז, ואחד ליציאה של דשן נוזלי שנוצר בתהליך. נחבר את שלושת הצינורות האלה למכל עם אטם אוניברסלי, נוסיף את כל הצנרת שצריך ונוכל לצאת לדרך."


מר קנדי ליטף את הזיפים על הסנטר שלו והתפעל מהעיצוב המפורט של המתקן שמקס שרטטה על הקיר המתפורר.


״רעיון מבריק, מקס," הוא אמר. ״כמו תמיד."


מקס הרשתה לעצמה לחייך חיוך קטן וגאה.


״תודה, מר קנדי."


״בעיה קטנה."


״איזו בעיה, אדוני?"


״טוב, אז המיכל הזה. הקובייה. מה הגודל שלה במטרים? שלוש על שלוש על שלוש?"


״בערך."


״ואת אומרת שאת צריכה גם כלוב מוטות מסביב לקובייה. ודיברת גם על שלושה צינורות. ועוד צנרת. ואני מניח שתצטרכי גם תנור גדול לשריפת הגז שתפיקי מהגללים, בשביל להפוך אותו לחום."


מקס הנהנה בהסכמה. ״וגם גנרטור. בשביל לייצר לעצמנו חשמל."


״נכון. וכל הדברים האלה לא עולים המון כסף?"


מקס שמטה את היד שהחזיקה את הגיר. ״אני מניחה שכן."


״והאם במקרה שמת לב מה הדבר היחיד שלרוב הפולשים בבניין הזה אין?"


מקס הידקה שפתיים. ״כסף?"


״אה־הא. בדיוק."


מקס דחפה את הגיר העבה בחזרה לכיס הסוודר וניקתה את האבק מהידיים הקרות והחיוורות שלה.


״נקודה טובה, מר קנדי. כמו תמיד, אני צריכה להיות מעשית יותר. אני אחזור אליך עם תוכנית טובה יותר. אחזור אליך לפני שהחורף יגיע."


״מעולה. אבל, מקס?"


״כן, אדוני?"


מר קנדי נכנס בחזרה למיטה הגבשושית שלו והתכסה בשמיכה.


״רק אל תחזרי אליי לפני שבע בבוקר, בסדר?"


3


מקס הציצה בשעון שלה.


השעה הייתה רק שש ושבע־עשרה דקות. שלא כמו מר קנדי, היא אהבה לקום מוקדם. מאז ומתמיד הייתה כזו, וכנראה תהיה תמיד. רוב הרעיונות הגדולים שלה צפו במוחה המנומנם בשעות הבוקר, במיוחד במרווח השקט שבין שנת חלום וערות מוחלטת. הרעיונות עזרו לשכך את העצבות שהייתה עשויה להזדחל פנימה במהלך אותו מרווח שקט. עצבות שאותה מרגישים כנראה כל הילדים היתומים. עצבות שהייתה גדולה במיוחד אצל מקס, כי לא היה לה מושג מי ההורים האמיתיים שלה.


צעדיה של מקס חרקו כשחזרה לחדר שלה. היא השתדלה מאוד לא להרעיש, ועוד לפני שהגיעה לחדר כבר שמעה את מר קנדי נוחר שוב.


מקס קישטה את חלל השינה שלה בבניין האורוות בדיוק כמו שקישטה את כל החדרים בהם התגוררה באופן זמני: היא פתחה את המזוודה הישנה והמרופטת שלה והעמידה אותה על צידה כך שהפכה למעמד תצוגה מאולתר לכבוד אלברט איינשטיין. בחלק התחתון של המזוודה היא סידרה, כמו על מדף, ספרים שנכתבו על ידי המדען המפורסם או עליו. שתי הדפנות של המזוודה היו מכוסות לגמרי באוסף שלה שהורכב מתמונות וציטוטים של איינשטיין. הייתה לה אפילו בובת ראש מתנדנד של איינשטיין שהיא מצאה ממש מזמן, במְכוּלָת אשפה ליד חנות מוזיאון. הבובה שימשה אותה כמשענת לספרים.


מקס לא הצליחה לזכור מאיפה המזוודה. מאז ומתמיד הייתה לה את המזוודה הזאת. היא הייתה ישנה יותר מהסוודר המרופט שלה, שהיה ממש ענתיקה.


את התמונה הכי ישנה באוסף שלה הדביק מישהו שאינו מקס (היא לא ידעה מי) על מכסה המזוודה לפני כל כך הרבה זמן שהקצוות שלה התחילו להסתלסל. זו הייתה תמונה של הפרופסור הדגול שקוע במחשבות. בתמונה היו לו שפם עבה ושיער ארוך ולא מטופח. אצבעות הידיים שלו היו שלובות זו בזו כמו בתפילה. העיניים שלו הביטו קדימה אל האינסוף.


התמונה הזאת הייתה הזיכרון הקדום ביותר של מקס. ומכיוון שמעולם לא הכירה את ההורים שלה, כבר בגיל צעיר


מאוד נהגה לדבר לפני השינה אל הסבא'לה הזקן והחביב שבתמונה. הוא ממש ידע להקשיב. האיש המסתורי סיקרן אותה, וכך התחילה אצל מקס ההתעסקות הבלתי־פוסקת בכל מה שקשור באלברט איינשטיין.


למשל העובדה שנולד בגרמניה אבל היה חייב לעזוב את הבית שלו לפני מלחמת העולם השנייה. ושמרוב שהיה עסוק כל כך בחשיבה על רעיונות גדולים ומדהימים, שכח לפעמים לעשות את העבודה שלו במשרד הפטנטים. היו להם הרבה דברים במשותף.


ליד התמונה היה הציטוט של איינשטיין שמקס הכי אהבה: "דמיון חשוב יותר מידע."


"כמובן, אלא אם כן אין לכם כסף בשביל לבנות ולהגשים את מה שאתם ממציאים," מלמלה מקס לעצמה.


מר קנדי צדק.


לא היה לה מספיק כסף כדי לבנות את יחידת הפקת הדלק האורגני הירוק שלה. והיא לא יכלה לבקש ממר סמי מונק את גללי הסוסים שלו, או כל דבר אחר, כי אסור שמר סמי מונק יידע שמישהו מתגורר בקומות הנטושות מעל אורוות הסוסים שלו. היא תאלץ פשוט להמציא פתרון אחר לבעיית החימום של הפולשים. פתרון שלא יעלה אגורה ושאפשר להכין אותו משאריות שמישהו אחר השליך לפח.


מקס התיישבה ליד המחשב שבנתה בעצמה מרכיבים שמצאה. מדהים מה שאנשים בניו יורק פשוט מוציאים החוצה למדרכה בימי איסוף אשפה. בעזרת מלחם תקין לחלוטין שמישהו זרק, מקס הלחימה מעגלים חשמליים זרוקים, חוטי חשמל מיותרים, מעבדים נטושים, מקלדות ישנות, וגם מסך רטינה חבוט מעט שהצילה ממחשב מקבוּק פרו עזוב, ויצרה מכל אלה מחשב שעבד אפילו מהר יותר מהמוח שלה.


היה לה גם ווי־פיי בחינם, הודות למערכת האינטרנט הציבורית של העיר ניו יורק. היא אפילו יכלה להטעין את הסוללות של המחשב שלה (אותן מצאה מאחורי אחת מחנויות "אפל" הנוצצות בעיר) בקיוסק בקצה הרחוב. (ווי־פיי אמין הייתה אחת הסיבות שמקס בחרה לישון במיקום הזה. הסיבה השנייה הייתה גישה קלה לבית ספר מעולה.)


מקס פתחה את הדפדפן וחזרה לדף האינטרנט שסימנה אתמול בלילה.


זה היה דיווח מזוויע על ילדים צעירים, חלקם רק בני שבע, שעובדים "בתנאים מסוכנים ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו במכרות קוֹבַּלְט, המתכת שמשתמשים בה בטלפונים חכמים, במכוניות, ובמחשבים שנמכרים למיליוני אנשים ברחבי העולם." יש כמעט ארבעים אלף ילדים כאלה שעושים את העבודה הקשה והמסוכנת הזו תמורת בקושי דולר ליום. בזכותם הלך הארגון העסקי הגלובלי המפוקפק שנקרא "התאגיד" והתעשר, והתעשר, והתעשר.


הסיפור הזה שבר למקס את הלב.


כי ממש כמו הלב של הגיבור שלה, ד"ר איינשטיין, הלב של מקס היה ענק.