חלק 1
המילים האחרונות
על אצבעותיה של בירדי עדיין ניכרו כתמי העפר שדבק בהן כשחפרה את הקבר של אביה. דמעות הכתימו את לחייה.
"כשאמות," לחש לה, "לכי לתיבה שלי. השארתי..." קצות אצבעותיו שלחו ניצוץ אחד אחרון ואז כבו ונעשו דוממים ושחורים כפחם. נשימתו הכבדה נהפכה אטית יותר ויותר והוא עצם את עיניו.
השאיר מה? או שאולי הוא פשוט... השאיר אותה לבד. "אבא?" לִבה התכווץ. היא לחצה את ידו. "אבא?"
כעבור רגע עיניו עפעפו. "מצאי את אמא שלך," הוא אמר בקול מאומץ. "תגידי לה... שעשיתי כמיטב יכולתי." ואז נפח את נשמתו.
בירדי לא ציפתה שיגיד משהו כזה. המילים לא הפסיקו להסתחרר בראשה. בזמן החפירה. בטקס הלוויה. בקבורה עצמה. קרני השמש המופלאות באותו יום לא חדרו את הקיפאון. אפילו קריאתו של הלווייתן האפור לא עוררה אותה. רק המילים האלה: מצאי את אמא שלך.
בירדי תבדוק את התיבה של אביה בבוקר. אבל הערב היא יצאה מהבקתה שלהם לעבר בור האש עם בריקס, אחיה בן העשר, שקיפץ לצִדה — לא בשמחה — ועם החזיר הזעיר שלה שרץ מאחור. רק חמשת הילדים נותרו במקום המסתור שבנו הוריהם הפושעים בעלי הכוחות העל־טבעיים. נשכחים ועזובים. והיה להם הרבה על מה לדבר.
מסורת
טֵנֶר קוֹרְדוֹבָּה גירד לצלחת שלו את מנת הדג האחרונה מהמחבת בשעה שהארבעה האחרים אכלו מסביב לשולחן העשוי גדם עץ. הרוח הלכה והתגברה, ענפי העצים העבותים רשרשו והגלים התנפצו על החוף בַּגאות. חיה ייללה במרחק. טנר הסתובב מיד אל הקול וצמצם את עיניו.
פּוּאֶרְקוֹ, החזיר של בירדי, נע בחוסר שקט. שששש, אמרה בירדי ללא מילים, ופוארקו נרגע.
בקצה המרוחק של השולחן ישב סֵבֶן פָּאלַאסְיו. הוא היה בן שלוש־עשרה כמו טנר ובירדי, ובגדיו השחורים העשויים בד מצנחים עזרו להסוות אותו על רקע הצללים. לידו ישבה קאבּוֹט סטון, בת אחת־עשרה שמתנהגת כמו אישה בת שלושים. היא העבירה יד בשׂערה הקצוץ ושלחה מבט מודאג לבּריקס כדי לבדוק איך הוא מחזיק מעמד. הוא הפסיק לבכות.
טנר צנח על הכיסא העשוי בולי עץ ליד בירדי. "את בסדר?" שאל אותה. הוא הסתכל על האוכל שבצלחת שלו ואז דחף אותו במזלג מצד לצד. לשם שינוי כמעט לא היה לו תיאבון.
"יותר טוב," אמרה. "תודה." מבטיהם הצטלבו והיא חייכה בעצב.
טנר השפיל מבט. "בטח," מלמל לעצמו והמזלג נפל לאדמה. אחרי שהרים וניגב אותו, הוא הסתכל סביבו על השולחן. כולם היו אדומי עיניים ותשושים. זה היה היום הארוך ביותר בחייהם. זאת הפעם הראשונה שהם קברו מישהו.
לואיס הסביר להם מה יהיה עליהם לעשות בבוא היום, אבל זה לא הפך את זה לקל יותר. לכסות בעפר את גופו העטוף... זה הדבר הקשה ביותר שטנר עשה בחייו. בירדי ובריקס ייבבו. סבן נשען על את החפירה שלו בידיים רועדות ולא היה מסוגל לעשות כלום חוץ מלנחם את השניים. קאבוט הצטרפה למאמץ בפנים חתומות. היא הפילה את חופן העפר הראשון ואז לקחה את האת של סבן. טנר עזר לה עם השאר. הוא יבכה מאוחר יותר, בים.
טנר רצה ללכת לישון ולשכוח את היום הזה. אבל לפני כן היה צריך לקרות עוד משהו אחד. לפני כמה שבועות הביא טנר ללואיס מרק והתיישב לידו לעזור לו לאכול אותו. לואיס הניח את הכף ולקח את ידו של הילד.
"יש לך את הדרך שלך, טנר," אמר לואיס. שׂערו, שרק התחיל להאפיר, נפרש על הכרית כמו מניפה.
"מה זאת אומרת?" שאל טנר בבלבול.
"אתה לא כמו ההורים שלך. אתה אחראי להחלטות שלך. אני מאמין בך."
"אה," פניו של טנר בערו, אבל הוא הצליח לחייך. "תודה, לואיס."
"אתה יכול לעשות לי טובה?" לואיס עצם את עיניו ונשם במאמץ. קצות אצבעותיו התיזו ניצוצות.
טנר נשען לאחור כדי להימנע מפציעה. "בטח. מה שתגיד."
"תמשיך את המסורת. תמשיך לספר את סיפור הבריחה של הפושעים. זה חשוב. תבטיח לי שתעשה את זה אחרי שלא אהיה פה יותר."
טנר הבטיח לו.
ועכשיו הגיעה העת. "אוקיי," אמר טנר והסתכל על בירדי במבט מודאג. הוא לא היה בטוח שהיא מוכנה לזה. "הבטחתי לאבא שלך שנספר את הסיפור אחרי... טוב, את יודעת. אז מי מתחיל? בירדי או בריקס?"
בירדי נראתה מיוסרת אבל לא התנגדה. האחים הסתכלו זה על זה. "בריקס צריך לעשות את זה," אמרה בירדי. "זה התור שלו."
בריקס הזדקף. הסיפור היה חלק בלתי נפרד מחייהם מאז שהיו קטנים. כל האנשים במקום המסתור הזה היו בעלי כוחות על־טבעיים, דבר נדיר ביותר ביחס לשאר העולם. אבא אמר שחשוב מאוד שהילדים לא רק יזכרו את ההיסטוריה של המשפחה שלהם אלא גם יוכלו לדקלם אותה. הוא שמע את קולו של אביו בראשו, ולרגע גרונו התכווץ, אבל אז הוא התעשת והתחיל לספר את הסיפור בדיוק באותו האופן שבו החלו כולם לספר. "איך ההורים שלנו הגיעו לכאן?"
כולם ידעו את התשובה אבל עדיין ציפו לשמוע את הסיפור על השוד הכושל של הפושעים. או כמו שלואיס התייחס אליו — ההימלטות המוצלחת שלהם.
סבן דיבר מבין הצללים. "לפני חמש־עשרה שנה, אחרי שהיו מדוכאים באֶסְטֵרוֹ במשך עשרות שנים, ההורים שלנו החליטו להגיע למקום המסתור שלהם, שם יהיו מוגנים. אבל לפני כן הם רצו לבצע עוד שוד אחד אחרון — לגנוב את כתר האבן המפורסם המוצג לראווה בארמון של הנשיא פוּאֶרְטֶס. הכתר, שהוא החפץ היקר ביותר של הנשיא, היה שייך לשליט הראשון של אסטרו לפני יותר מאלף שנים. הפושעים ידעו שלעולם לא יוכלו למכור את הכתר כי הוא היה ידוע בכל העולם. אבל הם רצו ללמד את המדינה ואת הנשיא שיעור על אנשים מנודים כמותם."
הוא רכן קדימה כדי להוסיף בול עץ למדורה, ונראה כאילו פניו אפופות בלהבות. "התוכנית השתבשה. הם נחשפו, והמשטרה רדפה אחריהם. אבל הם הגיעו לגג בית החולים שבו עבדה אמא של קאבוט. ואז הם הגיעו לכאן."
"במסוק," הוסיף טנר. "אמא של קאבוט הטיסה אותו."
"הם לא השיגו את הכתר," אמר בריקס, "אבל הם לא היו זקוקים לו. הם החביאו את כל הזהב והתכשיטים שלהם באסטרו למקרה שיחליטו לחזור."
בירדי בהתה במדורה. לא היה לה ספק שכמה מההורים שלהם שם. למשל אמא שלה.
"אמא שלי הטיסה את המסוק מעל המפרץ בלילה," אמרה קאבוט והחליקה מעט קדימה במושבה כדי לספר את החלק האהוב עליה ביותר. "הפושעים היו מוכנים לצנוח. הם שמו את החפצים שלהם ברשת מטען, קשרו את הרשת וחיברו אותה למצנחים. ואז אמא שלי העבירה את המסוק לטייס אוטומטי כדי שיטוס לבד עד שייגמר הדלק והמסוק יתרסק באוקיינוס קילומטרים מכאן." היא נאנחה. זה היה הפרט הרומנטי ביותר. אפילו שלא ראתה זאת במו עיניה, התמונה היתה צרובה בראשה — שמונה גנבים בעלי כוחות על־טבעיים קופצים ממסוק וצונחים אל פיסת האדמה הצרה הזאת של חוף בג'ונגל. המכנסיים הרחבים שלבשה קאבוט ברגע זה היו עשויים מהמצנחים האלה.
מחשבותיה נדדו להוריה, וההתרגשות שלה מהסיפור הלכה ודעכה. המוות של לואיס גולדן רק העצים את געגועיה אליהם.
"הם אפילו לא היו צריכים להאט את המסוק," אמר סבן.
בריקס הרים את ראשו. זה הפרט שלא הבחין בו עד כה. "זה משנה שהם לא האטו את המסוק?" הוא שאל.
"כן," אמר טנר. המבט שלו התקשח כל כך עד שהגבות העבות שלו כמעט התחברו זו אל זו. הוא הניח על השולחן את הצלחת שלא אכל ממנה. "כל פרט בסיפור חשוב."
בירדי משכה את ברכיה אל גופה וחיבקה אותן. "זה כדי שכל מי שיעקוב אחרי דפוס הטיסה שלהם לא יהיה מסוגל לנחש מתי הם קפצו מהמסוק."
קאבוט הנהנה. למרות הדכדוך שנפל עליה, הופיע על פניה חיוך קטן ועצוב אחרי שדיברה על אמא שלה.
"זה יהיה שונה פה בלי לואיס," אמר טנר וקולו נשבר. לואיס תמך בו כשהוריו לא היו שם בשבילו.
קאבוט ובריקס הנהנו בעיניים דומעות. כולם השתתקו ביראת כבוד כלפי ההורה שנשאר איתם, כמעט כאילו תכננו את זה מראש.
כעבור זמן מה כחכח סבן בגרונו ומחה את פניו בשרוולו. "אני שמח שאנחנו לא הולכים לאסטרו. זה הבית שלנו. וכבר עברנו מספיק."
בירדי השעינה את סנטרה על ברכיה ועצמה את עיניה. מילותיו של אביה על ערש דווי פעמו באוזניה כמו פעימות לב. תמצאי את אמא שלך.
התיבה
למחרת בבוקר כרעה בירדי על ברכיה על רצפת האדמה הדחוסה של הבקתה שלהם ושלפה תיבה מהוקצעת שנעשתה בעבודת יד ובה חפציו האישיים של אביה. תמצאי את אמא שלך. למה? איך? זאת לא היתה התוכנית. למה חיכיתָ עד הנשימה האחרונה כדי לומר דווקא את זה?
כמה שנים קודם לכן עזבו אֵלֵנָה, אמה של בירדי, ומר וגברת סטון — הוריה של קאבוט — את מקום המסתור הטרופי כדי להשיג מצרכים: בדים כדי להכין בגדים. כלים, חבלים וזרעים לגינה שלהם. אולי כמה ממתקים, אם יהיה להם מקום בתיקים.
כולם ידעו שהדרך תהיה מסוכנת. זאת אחת הסיבות לכך שהקבוצה היתה מוגנת כאן, בחצי האי.
השלושה לא שבו.
ארבעה הורים נוספים, הזוג פאלאסיו והזוג קורדובה, יצאו לחפש את שלושת הנעדרים — לפחות כך הם טענו. אבל גם הם לא חזרו. וכך נשאר לואיס גולדן במקום המסתור עם חמשת הילדים.
האבל על אובדנם של הנעדרים היה קשה מנשוא. אבל לואיס, למרות עברו כפושע, היה הורה טוב. הילדים הסתדרו — אחדים טוב יותר מהאחרים.
בירדי מחתה את דמעותיה, הזדקפה, הסיטה את שׂערה השחור לאחור ואספה אותו ברצועת בד שהוציאה מכיסה. היא החלה לבחון את תוכן התיבה.
במבט ראשון נראה שלא היה שם שום חפץ שלא הכירה כבר. למעלה היו הטלפונים הישנים המאובקים של הוריה. טלפונים, כפי שבירדי ושאר הילדים הבינו, משמשים אנשים כדי לתַקשר מרחוק ומספקים מעין יכולת טלפתית בקצה היד. היו גם כמה כבלים מגולגלים שכנראה היו מחוברים לטלפונים, אבל בירדי לא היתה בטוחה. אם אכן כך הרי שלכל האוסף הזה דרוש "חשמל" כדי להפוך אותו ליעיל. בירדי הניחה את הכבלים בצד כדי לתת אותם לקאבוט — היא תעשה איתם משהו מועיל באמת.
הארנק של אבא היה מונח ליד הטלפונים. בירדי חיטטה בו די פעמים כדי לדעת שהוא מכיל שטרות ועליהם ספרות שונות — הוא הראה אותם לילדים כשלימד אותם על כסף. אבל למען האמת בירדי לא ממש הקשיבה. לא היה להם צורך בכסף כאן בחוף, והתוכנית היתה להישאר. אז למה לטרוח?
בתוך הארנק היו גם רישיון הנהיגה של לואיס וכמה כרטיסי פלסטיק שלדבריו היו כעת חסרי ערך. מאחורי הכרטיסים היתה תמונה של אמא של בירדי כאישה צעירה באסטרו.
היו סביבה דשא ועצים ומצד אחד שלה התנשאו בניינים גבוהים. בירדי נגעה בפניה של אמה ובטעות הותירה כתם על התצלום. היא מיהרה למחות אותו בקצה חולצתה. החיוך של אמה היה בדיוק כפי שזכרה אותו.
שיר הערש שנהגה לשיר לבירדי הקטנה החל להתנגן בראשה. זאת היתה מנגינה פשוטה שאלנה גולדן המציאה, ובשיר הופיע השם של בירדי. היא השתוקקה להיות עטופה בזרועותיה ולשמוע שוב את השיר הזה.
כאב טרי התנפץ עליה כמו גל צונאמי כשדמיינה את עצמה מספרת לאמא שלה שלואיס מת. היא הצמידה את התמונה לחזהּ ועצמה בכוח את עיניה כשיבבה נמלטה מגרונה. איך בדיוק היא אמורה למצוא אותה? בעיקר עכשיו כשאבא שלה כבר לא יכול לעזור לה? לואיס האמין שהיא נתפסה ונכלאה באסטרו. אבל... יכול להיות שהיא מתה. נכון, היו לה מהירות ושליטה גופנית על־טבעיות, ולכן ממש התבקש שתיקח חלק במסע הזה, אבל היא לא היתה בלתי מנוצחת. אף אחד מהם לא היה כזה.
בירדי שאפה אוויר באטיות כדי להרגיע את עצמה ואז פקחה את עיניה והמשיכה במשימתה. מתחת לטלפונים ולארנק נח מבחר קטן של ספרים ויומנים שאבא הביא איתו לפני חמש־עשרה שנה. בירדי לא התעניינה במיוחד ביומנים האישיים של אביה אף שהראה לה אותם כמה פעמים. "יום אחד תרצי לקרוא אותם," אמר זמן קצר אחרי שחלה. "יש שם כמה דברים מעניינים שעשויים לעזור לך אם אי־פעם תחליטי להגיע לאסטרו." אבל לבירדי היה קשה לפענח את כתב ידו של אביה. היא העדיפה להקשיב לסיפורים שסיפר על עברם המפוקפק.
לעומת זאת, את כל הספרים בתיבה היא קראה עשר פעמים לפחות. היא הרימה את הערימה הבלויה המוכרת והסתכלה על כל הספרים בזה אחר זה. בין דפי אחד מכרכי אנציקלופדיה מינוריקה שהיתה אהובה עליה יותר מכול (ושהיו בה תמונות של כל מיני ערים, קתדרלות וארמונות מפוארים) בלטו שני מכתבים: אחד לבירדי ואחד לבריקס. בירדי שלפה אותם. באצבעות רועדות הכניסה לכיס את המכתב לבריקס כדי לתת לו אותו מאוחר יותר ובחנה את הפתק שלה. הוא היה כתוב על דף שנתלש מסופו של אחד הספרים. האם ייתכן שזה מה שאבא שלה השאיר לה? אחרי מילותיו המטלטלות האחרונות היא חששה לקרוא אותו. היא נשמה נשימה עמוקה ופתחה אותו.
בירדי היקרה,
עכשיו כשאני מתקרב לסוף חיי, יש לי וידוי. לפני חמש־עשרה שנים, ממש לפני שאמא שלך ואני ושאר המבוגרים נאלצנו לעזוב את אסטרו, העברתי את השלל שהחבאנו בלי לספר לאיש. שרטטתי מפה שמובילה אליו. כשתגיעי לפרקך ותרגישי אמיצה במיוחד, אני רוצה שתלכי לאסטרו, תמצאי את אמא שלך ותיתני לה את המפה.
בבקשה תיזהרי.
אני אוהב אותך ומצטער על הכול.
אבא
המשפטים הדהימו את בירדי, והיא התקשתה להבין אותם בתוך האבל שהיתה שרויה בו. המילים הבודדות שבלטו בהם ניקרו בראשה שוב ושוב: וידוי. שלל. אמא. מפה.
כשהתמקדה בכתם מים ליד המילים אני מצטער על הכול היא נשנקה. ייתכן שהכתם הוא דמעה. לואיס התרכך בזמן ששכב וגסס.
סחרחורת תקפה אותה, והיא הניחה את הפתק מאביה על ערימת הספרים כדי לקרוא אותו מאוחר יותר כשתתעשת. לאחר מכן הזיזה הצדה ערימה של דפים והחלה לדפדף באטיות ביומנים. היא בחנה את הכריכה של כל אחד מהם בסקרנות ושמה לב שהם ממוספרים ומסודרים לפי תאריך הכתיבה. היא פתחה את היומן האחרון שכתב בעמוד אקראי שהיה בו שרטוט של קבוצת עצים ותלולית עפר שטבעת מתכת בולטת ממנה. המילים, שדמעותיה של בירדי טשטשו, רקדו על הדף. הן נכתבו כמה חודשים קודם לכן — בערך בזמן שבו אבא שלה נפל למשכב.
המנהרות התחתיות העתיקות של אסטרו יהיו מקום טוב להתחבא בו אם אחד הילדים יחליט ללכת לשם. אחרי שנים של חיפושים מצאתי כניסה כמה ימים לפני שנהפכנו לנמלטים ומבוקשים. סיפרתי רק לאלנה. לעולם לא אבטח עוד בטרוי קורדובה... וגם לא כדאי שהילדים יבטחו בו.
עוד סוד? בירדי סגרה את היומן. זה היה יותר מדי. מוקדם מדי.
היא חזרה אל התיבה. בתחתיתה היתה מונחת מגילה שקצותיה שרופים. בירדי הרימה אותה והרגישה את אנרגיית האש של אביה פועמת בפנים. לבה החל לפעום במהירות, היה נדמה כאילו חלק קטן ממנו ממשיך לחיות אחרי מותו.
כשפתחה את המגילה, עלה הנייר בלהבות.
