בכל בוקר מקיצה הבָּצֵקָנית בביתה השוכן בלב ברלין. היא ממהרת למטבח, קושרת סינר למותניה, מקמחת מעט את משטח העבודה ומניחה עליו את הבצק שתפח. בין רידוד, מריחה והתפחה, משקיפה הבצקנית, הרואה ואינה נראית, על שכונתה דרך החלון. 
כשהבצק בין ידיה, היא מאפשרת לעצמה לתת מקום לדמיון ולספר את סיפורן של הדמויות החולפות בחלונה מדי יום. גם שנים אחרי שהגיעה מישראל לברלין, הבצקנית עוד מרגישה לפעמים כמו מביטה מבחוץ על ארץ רחוקה. היא לוגמת כל פרט בסיפורי האהבה הנרקמים ונפרמים בשכונתה.
היא אינה רואה כמובן מאליו את העירום בספא המקומי, את סיפורי הבגידות בין סמטאות העיר הקרה ואת סוחרת הסמים שדורשת מלקוחותיה לדרוש בשלומה. ובין כל אלו, הבצקנית אוהבת בעיקר לבצוע עוגת שמרים טובה, לאכול בעונג ולשקוע בסיפורים בדמיונה ובזיכרונות שהם מעלים מעברה.
מהחלון הנכון, כך היא נוהגת לומר, גם היום האפור ביותר בברלין יכול לחמם את הלב. 
גם אני, עדי, גרה במטבח. ממש כמו הבצקנית, אני מוצאת אושר טהור בין בצקים, סיפורים על חיים אחרים וזיכרונות. ספרי השני הוא אוסף סיפורים קצרים המסופרים מנקודת מבטה של הבצקנית, וחלקו האחרון, מוקדש כולו למאפים.