פתח דבר
ארבעה חברים, אישה אחת ושלושה גברים, מבקשים לכתוב יחד ספר. כולם אנשי טיפול - אנדרה מטלון ואיה בידרמן הם רופאי משפחה, סטנלי רבין הוא פסיכולוג קליני, יובל שורר הוא פסיכיאטר. כולם בשנות השבעים לחייהם, על סף פרישה או מעבר לו. לכולם יש ניסיון מקצועי רב וגם ניסיון חיים עשיר; חשוב להם להעביר אותו לאחרים. כולם מוטרדים מאוד, כמטפלים וכבני אדם, ממצבים של חוסר ודאות - שוב ושוב נתקלו בכך במהלך עבודתם, וגם בחייהם האישיים. ומי לא נחבט באי־ודאות, קשה יותר או פחות, כמעט בכל זירה והיבט של החיים?
תהליך הכתיבה עצמו היה מורכב, ומלווה בלא מעט הפסקות, מעצורים ומשברים. כתיבת ספר לא תמיד מתנהלת לפי רצון המחבר; קל וחומר כאשר יש ארבעה מחברים, ולכל אחד מהם קול, נקודת מבט, "אני מאמין" מקצועי ואישי, סגנון והרגלי כתיבה משלו. כתיבה שכזו, מעצם טבעה, כרוכה בחשיפה אישית של מעשה יצירה אינטימי בפני שותפיך לכתיבה, לצד התלבטויות וספקות לגבי אופיו הרצוי של הספר המתהווה - במילים אחרות: עצם הכתיבה גילמה היבט נוסף של אי־ודאות. בשלב מסוים פנו אליי כדי שאסייע להם לנווט את ספינת הכתיבה במים הסוערים. הם כתבו לבד, וכתבו ביחד; במפגשי כתיבה בהנחייתי, ובמפגשי כתיבה משלהם. בסופו של דבר צמח הספר כאסופה של טקסטים סיפוריים המבוססים על ניסיון חייהם של הכותבים, ובמרכזו מוצבים הם עצמם כמטפלים וכבני אדם, המתמודדים עם חוסר ודאות באבחון, בטיפול, בקשר עם המטופלים ובמגוון עניינים הקשורים במציאות שמחוץ לחדר הטיפולים. הם חושפים בעיקר את עצמם, את לבטיהם ורגשותיהם. חלק מהסיפורים בדיוניים, וחלקם מספר על מטופלים שהיו - במקרים אלו שונו כל הפרטים המזהים כדי לשמור על הסודיות, שהיא נשמת אפו של המפגש הטיפולי. אם יהיו קוראים שיזהו בספר את עצמם או חלקים מסיפורם האישי, אין זה אלא מחמת השכיחות הרבה של האירועים המתוארים.
לאחר שנשלמה הכתיבה, ביקשו ממני המחברים לערוך את כתב היד. קיבלתי לידיי אסופת טקסטים, שבאופן בלתי מפתיע לא מעטים מהם מתכתבים זה עם זה ומהדהדים זה את זה; כשם שהמעגלים שבהם נחשפים המטופלים והמטפלים זה בפני זה, ובפני המעגלים החברתיים הסובבים אותם, מהדהדים אלו את אלו. בקריאה של כלל הטקסטים התבלטו כמה תמות מרכזיות, העומדות בלב התהליך הטיפולי כמו גם בלב חיי אדם בכלל, ובארץ בפרט; סביבן נערכו והתגבשו פרקי הספר. הפרק פחד עוסק בחרדות סביב אבחנה של מחלה (והיעדרה), תסמינים רפואיים, מגפת הקורונה, מועקה נפשית, הרצון והצורך בשינויים מקצועיים, חרדה מפני טיפול, מפני לחצים חברתיים וחרדת המוות. הפרק כאב מביא את כאבה של מטופלת ותגובות בני משפחתה אליו, כאב נפשי סביב טראומת ילדות, כאב משותף למטופלת ולמטפל, וכאב החמצה על אפשרויות חיים שלא נחוו. סוד מספר את סוד חייה של מטופלת הנחשף בזקנתה, על מבוכות ואי־הבנות הנובעות גם מהסתרה, על התלבטות לגבי היריון שהוא פרי רומן אסור, על שקר מתוך אהבה, ועל חושף שחיתויות הנלחם לגילוי סוד אפל. הפרק מלחמה עוסק במגוון היבטים של אירועי השבת השחורה והמלחמה שפרצה בעקבותיה - יומני התמודדות של רופאי משפחה ומטפלי נפש, שלעיתים גם הם עצמם חולים ומטפלים בבני משפחה "מיוחדים", נושאים בנטל הזיכרונות ותחושות האשמה שלהם, בעודם נאבקים לסייע למטופליהם ומייחלים לשלום. הפרק מה שאבד מדבר על שכול, על הרצון והצורך בשליטה מול האובדן והמוות, על הקושי הנפשי הגורם למטפלים להימנע מלשאול מטופלים על סף המוות את מה שאולי נחוץ היה להישאל, ועל הנוסטלגיה כדרך להתמודדות עם מה שאבד. הפרק אהבה עוסק במורכבות האהבה (בהקשר זוגי ובין אחיות) בחייהם של מטופלים, כמו גם בין מטפלים וביחסם לעבודתם ולמטופליהם. הפרק חירות, או: לכתוב מתבונן באופן רפלקטיבי באפשרות לחוות חופש ומשחקיות, בטיפול ובחיים, בין היתר באמצעות הכתיבה, ולהשתחרר מלפיתת העבר ומחרדות העתיד. הספר נחתם באחרית דבר, הסוקרת ממעוף הציפור את מקומה של אי־הוודאות בחיי האדם בכלל ובפרקטיקה הטיפולית בפרט, ומציעה דרך להתיידד עמה ולהפוך אותה למשאב התפתחות מקצועי וקיומי.
בכל אלו מציע הספר הצצה אינטימית וכנה לעולמם של מטפלים בגוף ובנפש האדם, המתמודדים עם חוסר ודאות באופן מקצועי ואישי. לצד זאת, בגין אופייה האוניברסלי של אי־הוודאות, והרלבנטיות המתמדת שלה לחיי האדם, מיועד הספר לכל מי שההתמודדות עימה חשובה ומשמעותית עבורו.
הספר נמתח בין שתי תקופות קשות, שצרבו בו את חותמן. ראשיתו - ומניע עיקרי לכתיבתו - הייתה מגפת הקורונה, שערערה ושינתה את שגרת היומיום של מיליוני אנשים בעולם, הפכה פעולות פשוטות למסכנות־חיים, והציבה אתגרים חדשים וקשים במיוחד בפני מטפלים בגוף ובנפש. מן הצד האחר, הספר נחתם בימים נוראים שבהם אי־הוודאות השוררת בכל המישורים מאז ה־7 באוקטובר היא נוקבת, והשלכותיה קשות ומרות. פעמים רבות, רבות מדי, קשה להכיל בתקופות שכאלה את כאב הזולת. אבל דווקא על הרקע הזה מתווה הספר, בצניעות אך גם בחתירה עקשנית אל הניסיון להבין ולהיטיב, דרך ללכת בה: מתוך מחויבות, ידידות, אהבת המילים והאדם.
דנה פריבך־חפץ
תל אביב, מאי 2024
א
פחד
אבחנה
סוף סוף עדינה החליטה לעבור ממוגרפיה ונמצא גוש. ענן כבד נפל עלינו.
אני מייסרת את עצמי. למה לא השתכנעה קודם. אולי הייתי צריכה ללחוץ יותר.
אישה מרשימה, שאפתנית ומצליחה בעבודתה כעורכת דין. מטיילת בעולם ומספרת את חוויותיה, ואני מצטרפת בדמיוני למסעותיה. היא בטוחה ששום דבר לא יקרה לה, ואני מתקשה לערער את ביטחונה ולהזכיר לה את הסיפור המשפחתי.
התור לביופסיה תחת שיקוף נקבע רק לעוד שלושה שבועות. איך אפשר לחיות כל כך הרבה זמן עם הדאגה?
הצלחנו להקדים את הבדיקה לעוד עשרה ימים, בבית חולים אחר.
האם גילינו בזמן או שמא יש כבר גרורות? למה דחתה את הבדיקה במשך שמונה שנים?
עדינה מתוחה. גם אני. אני מנסה להרגיע את שתינו שבגיל 58, גם אם ממאיר, הסיכוי להחלמה טוב מאוד.
מתקשרת אליה. "איך עברה הביופסיה?"
"דחו את הבדיקה בעוד שבוע..."
אני חושבת: איך אפשר לסבול את המתח הזה?! כבר עדיף לדעת שזה סרטן שד ולהתחיל טיפול מאשר להמתין ככה, בערפל.
אני חושבת: זה מזכיר לי את תקופת הקורונה. הסגרים, הבלבול והשאלות שלא ידענו לענות עליהן. אולי בגלל זה דחתה את הבדיקה.
אנחנו נפגשות במרפאה. "עדינה", אני אומרת לה, "אני מכירה היטב את התחושה שלך. אי־הוודאות יכולה לגרום להרבה לחץ וחוסר אונים. התחושות האלו משותפות לכולנו".
"כן, אבל אני החולה כאן. את לא יכולה באמת להבין אותי".
גם רינה נמצאת במקום דומה, אבל מסיבות אחרות. שנה שלמה היא נתונה במרוץ אחרי אבחנה. כבר הייתה אצל טובי המומחים, פנתה לייעוץ אצל פרופסורים רבים, ועדיין אין אבחנה למצבה.
"אני בטוחה שיש לי משהו, אני מרגישה שאני לא בסדר!", קולה מתרומם, "אני חיוורת, אפילו קצת צהובה לפעמים. יש לי עיגולים שחורים מסביב לעיניים. כולם אומרים שאני נראית לא טוב. אבל מה יש לי?"
הכול התחיל לפני שנה. עד אז הכול היה באמת בסדר. היא הייתה אישה פעילה, עבדה במתנ"ס השכונתי כמורה ליוגה והכירה את כל החבר'ה בשכונה - הורים, ילדים, קשישים. אהבה את העבודה שלה, את הקשר עם האנשים, את הפעילות. הילדים כבר גדלו ועזבו את הבית, שלושתם מוצלחים והיא גאה בהם ובהישגיהם. הבית התרוקן, והיא נהנתה מהשקט ומזמן איכות עם בעלה שיצא לאחרונה לחופשת לימודים. הם בילו נהדר יחד, אהבו לצאת לסרטים והצגות, ללכת לטייל או סתם לשבת בבית הקפה השכונתי.
אלא שבאחד הלילות התעוררה בארבע לפנות בוקר, הלכה לשירותים וחזרה, ולא הצליחה לחזור להירדם. הסתובבה במיטה בלי מנוחה עד שקמה, הדליקה אור בסלון וישבה לקרוא קצת, חשבה שתתעייף, אבל השינה נמלטה ממנה. למחרת הרגישה עייפה אבל הלכה לעבודה. חזרה הביתה, הלכה לנוח. נדמה היה שכרגיל. אבל בלילה שוב התעוררה, הפעם בשלוש וחצי, ושוב לא נרדמה. המחשבה שמתפתח דפוס של חוסר שינה הטרידה אותה מאוד; ניסתה לשתות תה קמומיל, "אומרים שזה מרגיע". אבל לא הצליחה לישון.
אחרי כמה לילות כאלה הגיעו גם כאבי ראש, והעייפות התחילה לתת את אותותיה: הרגישה חסרת סבלנות. בעבודה שאלו מה קרה לה.
"כנראה מרגישים עליי", חשבה, "מה עובר עליי?"
בעלה הציע ללכת לרופאת המשפחה. היא הכירה את הרופאה כבר שנים רבות, אבל כמעט לא ביקרה אצלה, לא הייתה לה סיבה. אבל עכשיו הגיעה, מלאת חששות. הרופאה הקשיבה, הסבירה איך כדאי להתמודד עם קשיי השינה, גם שלחה לבדיקות דם. התוצאות היו תקינות.
אבל בעיות השינה לא חלפו. רינה ניסתה לעשות הרפיה, לתרגל יוגה, לשתות חלב לפני השינה, לקרוא. שום דבר לא עזר, והתסכול הלך וגבר. היא ניסתה לקחת כדור שחברה המליצה עליו, משהו טבעי שירגיע, גם זה לא עזר. המחשבה ששוב לא תצליח להירדם הטרידה אותה יותר ויותר, כמעט כל היום הייתה עסוקה בשאלות. מה יש לי? מה אני יכולה לעשות? למי לפנות?
היא החליטה להתייעץ עם חברה פסיכולוגית. סיפרה על קשיי השינה, על התסכול וחוסר הסבלנות שלה. החברה הציעה לה ללכת לפסיכיאטר, "אולי זה בכלל דיכאון?", אמרה.
רינה הלכה. הפסיכיאטרית הייתה חביבה מאוד והשיחה ביניהן הייתה נעימה, אבל בעיית השינה לא השתפרה כלל. בייאושה אפילו ניסתה לקחת כדורי שינה, לתקופה קצרה, אבל ברגע שהפסיקה לקחת שוב לא הצליחה לישון.
חודשים עברו. רינה שבה ופנתה לייעוץ רפואי, הפעם לפנימאי, פרופסור ידוע. שוב סיפרה את כל מה שעבר עליה, את תסכולה מהיעדר האבחון למצבה. הפרופסור התייחס אליה בכובד ראש, בדק אותה ביסודיות, ביקש לערוך עוד כמה בדיקות דם ואפילו בדיקת CT של הראש. היא קיוותה שסוף סוף ימצאו מה מפריע לה; בליבה חששה כל הזמן ש"אולי יש לי משהו בראש". ושוב חזרו כל הבדיקות תקינות. רינה שמחה שהכול בסדר, אבל השאלה המשיכה לנקר במוחה - מה לא בסדר?
כמעט שנה חלפה. ואז נזכרה פתאום שכבר שישה חודשים לא קיבלה את המחזור החודשי, ובעצם - כבר כמה חודשים היא מרגישה שחם לה גם כאשר כולם מרגישים שקריר... פעם שמעה על תופעות של גיל המעבר, אבל הייתה בטוחה שמדובר בשיגעונות של נשים היסטריות, רגישות מדי. ובכל זאת, תהתה אם יכול להיות כאן הסבר למצבה.
זמן רב עבר מאז ביקרה רינה את רופאת הנשים שלה, וכשהגיעה אליה הפעם נמצאה מיד האבחנה, וגם טיפול מתאים. חודש לאחר שהחלה לקחת הורמונים, היא אומרת, "אני ישנה כמו תינוק".
רק המחשבה על כך שיותר משנה נאלצה לסבול כך עד שאובחנה, עדיין מטרידה לפעמים.
*
ואני?
הייתי בריאה, היו לי אלפי ימי מחלה לא מנוצלים.
הייתי עסוקה ביומיום המעניין שלי: עבודה, הוראה, מחקר, טיולים, חברים, בית ומשפחה, נכדים.
ואז הגעת. הפתעת אותי. נחתת עליי: הסרטן שלי. סרטן ריאות עם גרורות.
לא שאלתי למה; אף על פי שהשאלה ניקרה במוחי.
החלטתי לא להסתיר אותך ממשפחתי, מחבריי. כמעט לכולם סיפרתי בעצמי.
שיתפתי. בעיקר כשהתחלתי לקבל טיפול יעיל, שינצח אותך.
אנחנו במלחמה. רק צד אחד ינצח בה. וזה יהיה הניצחון שלי!
אני מבטיחה לך שלא אוותר.
למה אתה שותק, אין לך מה להגיד לי?
אתה יודע שאני צודקת, כולם אומרים שהאופטימיות תעזור לי להבריא.
לפני שבועיים הייתי במשך יומיים שלמים בסדנאות עם נשים חולות סרטן. לא הכרתי אף אחת. זו חוויה חדשה בשבילי, להגיע למפגש שבו אני לא מכירה אף אחד ולא מכירים אותי. יצאתי משם עם חברות חדשות, שותפות למאבק. כל אחת בדרכה.
ועכשיו אני רוצה להגיד לך תודה.
סרטן שלי, בזכותך עשיתי כמה שינויים בחיי שלא הייתי עושה בלעדיך.
התחלתי לקבל טיפולים משלימים. הצטרפתי לחוג אמנות. אני מתכתבת עם קבוצת החברות החדשות מהסדנה. הולכת הרבה ברגל עם בן זוגי, לטיולי בוקר מרעננים. הודעתי על שינוי בעבודתי, התחלתי תפקיד חדש ומאתגר.
השינוי הגדול מכולם הוא הכרת הטוב וההוקרה לכל אוהביי, שסובבים אותי בחום ובדאגה, בתפילה לבריאותי.
גם אני מתפללת.
עד 120
יש לי מטופלים שאוהבים מספרים. כך הם מנהלים את חייהם, את חרדותיהם, ונראה שגם את המפגשים עם הרופאים שלהם.
"דוקטור, אפשר לבדוק לי לחץ דם?" זו בקשה כל כך נפוצה. והתוספת: "לא לקחתי את התרופות בכוונה הבוקר כדי שתבדוק לי".
והוא בכלל בא מכיוון שהבוקר הרגיש סחרחורת... ומחייך. אני מרגיש שאמר זאת כדי להכניע אותי, הוא יודע שאחרי תלונה כזו אי אפשר שלא לבדוק לחץ דם.
"כמה זה, דוקטור?"
"140 על 70", אני עונה.
"וואו. ידעתי שיהיה גבוה... בפעם האחרונה היה לי 120!", הוא משיב, ומכווץ את הגבות.
אין טעם להגיד לו שזה תקין, שלחץ דם משתנה כל יום וגם במהלך היום, בוודאי כאשר יש חום, התרגשות או לחץ. אין טעם להגיד שלא מודדים לחץ דם כאשר שוכחים לקחת את התרופה המאזנת אותו.
בדיקת לחץ הדם כבר מאחורינו. לשמחתי הביקור הפעם קצר.
"תודה רבה דוקטור... אה, שכחתי להגיד לך שאתמול בערב היה לי גם חום של 37 וחצי... אבל הבוקר היה 36 נקודה 9. אתה לא רוצה לבדוק לי את הגרון?"
"לא! לא צריך לבדוק אם אין כאבים". אבל כבר עולה בי אי השקט, אולי אני מפספס משהו. ובכן, אני בודק. כצפוי: הכול בסדר.
בשבוע שעבר הגיע בגלל כאבים בגיד אכילס אחרי ריצה בנעליים חדשות, וביקש שאבדוק לו לחץ דם. וגם כאשר הוא בא בגלל חשש לשפעת, שוב צריך לבדוק לו לחץ דם.
אני מדמיין אותו יושב עם חבריו בפרלמנט של יום שישי בבוקר, ומספר להם שבא לרופא כי היו לו כאבי בטן והרופא אפילו לא בדק לו לחץ דם!
מבחינה רפואית אין כל הגיון לבדוק לחץ דם מדי שבוע או שבועיים, ודאי לא למי שאינו סובל משום מחלה. רוב הרופאים חשים התנגדות פנימית לבצע בדיקה שכזו, אבל לרוב עושים זאת מפני שההסבר על חוסר הטעם שבכך - שלא לומר: ויכוח סביבו - יגזול זמן רב יותר מהבדיקה עצמה.
פעם ניסיתי להתחמק בתואנה שאין לי מכשיר למדידת לחץ דם, שהתקלקל, שנפל ונשבר, ששכחתי אותו בבית. ביקשתי שיבדוק בביתו, שיבדוק אצל האחות... אבל רופא בלי סטטוסקופ ובלי מכשיר למדידת לחץ דם לא נתפס כרופא. זו התרבות שבה חיים כולנו. לכן נגזר עליי להמשיך לבדוק לחץ דם. גם הנהלת קופת החולים דורשת ממני למדוד לחץ דם למטופליי, ושהתוצאות יהיו בטווח התקין, מפני שצריך לעמוד במדדים!
בפעם הבאה שיבוא ויבקש שוב למדוד, ושיסלח לי, אגיד לו תמיד: 120 על 70. אפילו אם התוצאה תהיה 140, 130 או 110. שיהיה מרוצה. שאשתחרר מהצורך להסביר ש־110 זו תוצאה תקינה, שאין לכך משמעות, ושנמאס לי לבדוק... כמובן שלא אסכן אותו אם הבדיקה לא תקינה. אולי מאז ה־7 באוקטובר איבדתי את הסבלנות?
אבל האם אני יכול לומר זאת?
