פרולוג
תמיד קינאתי במשוגעים האלו שמחפשים אוצרות בחול בגלאי המתכות שלהם. האופטימיות שליוותה כל צעד שלהם עוררה בי הערצה לא נורמלית.
אך לצד הקנאה וההערצה, הרגשתי תמיד שיש לי ולהם משהו משותף עמוק ושורשי מאוד — הדחף הלא ברור לצאת ולחפש ביסודיות אחר משהו שאנחנו לא יודעים בדיוק מה הוא.
ובכל זאת, במידה מסוימת להקדיש לזה את חיינו.
סמול־טוק
אף אחד לא באמת גר בעתלית. כולם מכירים אותה, כולם בוודאי ראו שילוט לכיוונה בכביש החוף, אולי אפילו זוכרים שהיו שם פעם באיזה מוזיאון מעפילים, אבל תכלס, אף אחד לא גר בעתלית.
לא שזה מפריע לי, יש הרבה ערים שאף אחד לא גר בהן, ירוחם או עפולה נניח, אבל עתלית נראית כמו אחלה מקום לגור בו, אז למה אף אחד לא גר שם?
שאלתי את מיקי. הוא אמר לי שהוא דווקא מכיר מישהי מעתלית, אך כשניסיתי להקשות ולשאול אם היה אצלה פעם, בשביל לאמת את המידע ממקור ראשון, הוא ענה שלא. זה רק חיזק את הטענה שלי, אבל לא היה לי כוח להתווכח איתו, כבר הגענו למכסת הוויכוחים שלנו לתקופה הקרובה.
מאז נסע להודו הוא נהיה קצת שמוק. הבן אדם חגג עשרים ותשע והאיץ אל תוך משבר השלושים שלו מבלי להביט לאחור, במין ציפייה אומללה שיוכל לקמט את מרחב הזמן ולדחוף עשור שלם לתוך שנה אחת.
הוא תמיד היה טיפוס טוטאלי, אבל אף פעם לא תיארתי לעצמי שיום אחד הוא יארוז את עצמו במהירות כזו וייעלם לתוך גחמה של רגע.
"אני טס לחודשיים־שלושה גג," אמר בביטחון כשארזנו יחד את המוצ'ילה המגושמת שלו בסלון הדירה שלנו.
"ככה כל מי שטס להודו בפעם הראשונה אומר," תיקן את עצמו כעבור חצי שנה, כשהתקשרתי לשאול לשלומו. עצוב להודות, אבל זו הייתה אחת השיחות הבודדות שבאמת הצלחנו לנהל מאז נעלם מאחורי הדלתות האוטומטיות של נתב"ג. השיחות שלנו היום עוסקות לרוב בעניינים לוגיסטיים; אם הוא מתקשר מיוזמתו זה אך ורק כדי לוודא שאני דואג לעציצים כפויי הטובה שלו או לחדר שלו, שהפך בחודשים האחרונים לבית הארחה לדיירי סאבלט מפוקפקים שאותם הוא שולח אליי בהתראה קצרה של שעות בודדות.
בהתחלה זה היה מאור, גבר צעיר אחרי צבא, שסִבלט את החדר במטרה "לחיות את העיר," לדבריו. זו הייתה הפעם הראשונה שעזב את בית הוריו בחצור הגלילית, עם חלום אמריקאי שהעיר הגדולה מחכה לאנשים כמוהו בזרועות פתוחות. בַּיום הוא הרבה לישון ולשחק במחשב, ובלילה היה חולש על המקרר ועושה רעש ופירורים. אני לא חושב שהוא יצא מהבית בתקופה הקצרה שגר איתי, למעט כמה גיחות קצרות לקיוסק השכונתי לקנות ניירות גלגול לסיגריות המסריחות שלו.
אחריו הגיע נדב. הוא חתם קבע ב־8200 והיה צריך מקום לשלושה שבועות עד שימצא לעצמו את הדירה הנכונה. נדב היה די סבבה, טיפוס שקט ומופנם בסך הכול, אבל הוא היה אובססיבי מאוד לאופניים החשמליים שלו ולא הסכים לקשור אותם בחוץ. אופניים זו מילה עדינה לספינה הדו־גלגלית שתפסה חצי מסלון הדירה, ומהרגע שבו נכנס רק חיכיתי שיעוף כבר וייקח אותם איתו.
אחריו הגיע אמיר. את אמיר מעולם לא ראיתי לבד; החברה שלו תמיד הייתה שם. תמיד. למעט העובדה שכל ערב אצלם הוכרז כ"ערב סרט" ושנגזר עליי להיות עד למזמוזים הבלתי פוסקים שלהם בספה, רצה הגורל והיא הייתה קמה איתי באותה השעה בבוקר ומעמידה אותי בתור להשתין ולצחצח שיניים. שנאתי אותה, וגם את אמיר, וגם את הנוכחות הזוגית הבלתי נסבלת שלהם בדירה.
עכשיו רותם כאן. היא בסך הכול בסדר. רוב הזמן היא מסתגרת בחדר ולומדת למבחנים. היא שומרת על סדר יחסי ולא משאירה אחריה כלים בכיור או תחבושות מדממות בפח של השירותים. באמת שהיא בסדר, מלבד הדחף הבלתי נשלט שלה לנהל סמול־טוק כל הזמן. אין לנו כלום במשותף, אבל היא מתעקשת. אתמול היא סיפרה לי על איזה פרויקט משעמם שלה בלימודים, ואני סיפרתי לה על זה שאף אחד לא גר בעתלית. מאז אנחנו שותקים.
אני זוכר ששאלתי את עצמי פעם מה גרוע יותר, סמול־טוק מאולץ או שתיקה מביכה. עכשיו אני מבין שהתשובה היא שניהם יחד בזה אחר זה — סינרגיה מושלמת של אי־נעימות. זה מתחיל בסמול־טוק משעמם וממשיך בקו ישיר לעבר שתיקה מביכה. פריטה מדויקת על המיתרים המצמררים ביותר של הגוף. כמו חיטוט קדחתני של צמרון באוזניים, עם כל הצמרמורת והלכלוך, רק בלי תחושת הסיפוק שבאה בסופו.
היא בסדר, רותם הזאת, אבל היא חייבת לעוף מפה.
אימא
מגיל צעיר לימדו אותי שאני מסכן. אומנם דאגו לחנך אותי לא להתמסכן, אבל כלפי חוץ היה ברור לכולם שאני מסכן.
"אתה מרגיש אשמה?" שאלו אותי לכל אורך ילדותי. זו לא שאלה שילד יודע לענות עליה, זו שאלה שדורשת התבוננות חיצונית, וכילד לא הייתה לי כזאת. הייתי שקוע בעולם האינדיבידואלי שלי, נעוץ כדגל בודד על כוכב הלכת שיצרתי בדמיוני. אפרוח עטוף בביצה עם קליפה עבה מדי, אשר מצד אחד מגוננת היטב ומצד אחר מצמצמת אותי עמוק פנימה ומקשה עליי לגדול ולבקוע.
אבא סיפר לי לראשונה בגיל שלוש, ורק כי שאלתי. בגיל שלוש בקושי ידעתי לדבר; הגיתי כמה מילים בודדות ולא ידעתי לחבר אותן למשפט, בטח לא למשפט הגיוני — אבל את השאלה הזאת הצלחתי לנסח היטב: "אבא, למה אין לי אימא?"
אני מכיר לא מעט בני גילי שהיו יתומים מאימא. רובם זוכרים אותה היטב, יודעים לספר בעיניים דומעות על שירי הערש ששרה להם לפני השינה או על איך שהייתה מורידה להם את הקשה של הלחם בסנדוויץ' לבית הספר. לכולם גם יש תמונות איתה, מזכרת מתוקה מאיזה טיול בעמק החולה או מליל הסדר. העצב זרוע להם כל כך עמוק בלב, שכמו דשן הוא הולך ומטפח את הרחמים. ככל שהזיכרונות נעימים יותר, כך הם עושים אותם עצובים יותר.
אבל אצלי הסיפור היה שונה תמיד. מעולם לא פגשתי את אימא שלי, ולצערי הגדול היא מעולם לא פגשה אותי. אימא שלי נפטרה בלידה שלי.
"לא, אני לא מרגיש אשמה," הייתי צריך לענות תמיד. ככה לימדו אותי לענות, וככה באמת הרגשתי. עד שהתבגרתי. עד שצצה התודעה לחיי.
בגיל חמש כבר קיבלתי אימא — קוראים לה לימור והיא אשתו הנוכחית של אבא. לא הייתה לי איתה איזו מערכת יחסים מורכבת כפי שכולם מצפים לשמוע, לא קינן בי מעולם כעס כלפי אבא שלי על כך שמצא לו אישה אחרת, לא החרמתי אותה בגיל ההתבגרות ולא, גם מעולם לא צרחתי עליה "את לא מחליטה עליי! את לא אימא שלי!"
למעשה עם לימור תמיד היה לי קשר טוב ובריא. מצחיק להודות בזה, אבל אני דומה לה הרבה יותר מאשר לאבי. כולם אומרים שאימצתי לי גינונים רבים שלה, לדוגמה הליכה עם יד בכיס או הנטייה לשבת על הרצפה תמיד, אפילו כשיש כיסא.
כשלימור פרצה לחיינו היא הייתה בת שלושים וארבע, עורכת דין במשרה מלאה ומורה ליוגה מהצד. היום היא כבר מורה ליוגה במשרה מלאה ועורכת דין מהצד. "הכי חשוב לנשום נכון," היא אומרת למתאמנות שלה וכך גם לקליינטים שלה אשר שוכרים את שירותיה לצורך חוזה גירושין.
"חשוב מאוד לדעת לשחרר," עוד משפט שהתגלגל לה בקלות על הלשון, לפעמים אפילו פעמיים ביום, אבל מעולם לא נשחק. יש מילים שמתאדות באוויר, ויש כאלה שנחצבות בסלע. המילים של לימור אף פעם לא התאדו.
היא לימדה אותי את סודות הוויתור, תורה שלמה עמדה בבסיס דבריה, ואני כמו תלמיד ישיבה גמעתי אותה פסוק אחר פסוק מתוך יראת כבוד כלפי אותה בחורה שתמיד הייתה עבורי מודל לחיקוי.
אנשים חושבים שלהילחם על משהו זה קשה, אבל זה לא תמיד נכון — בדרך כלל הרגליים שלהם נעוצות כל כך חזק באדמה המוכרת, שגם כאשר היא מתחילה לרעוד ולהיסדק סביבם זה לא מניע אותם לזוז. הוויתור, היכולת לשחרר, היכולת לצאת מאזור הנוחות ולבחור בדרך אחרת — זה כוח נעלה. "בחירה היא ויתור! את זה תמיד תזכור," הייתה אומרת לי, "בחירה היא בראש ובראשונה ויתור! ברגע שבחרת במשהו, ברגע אחד ויתרת על כל השאר."
את האומץ לוותר גייסה לימור לראשונה בגיל שלושים, כשכבר הייתה מסודרת מה שנקרא — בעל טוב, דירה טובה, עבודה טובה. אז למה לא טוב?
פשוט ככה. לפעמים סתם ככה לא טוב. כשהלא טוב ספציפי זה נוח — אפשר לפתור. כשהלא טוב כללי זה אללה יסטור — צריך לעשות ריסטארט למערכת.
היא התגרשה, עזבה את הבית ולקחה צעד גדול אחורה. או קדימה, תלוי את מי שואלים.
לאחר שאזרה אומץ פעם אחת, זה היה פשוט יותר בפעמים הבאות; התשתית כבר נוצרה. לכן עזבה גם את המשרד המצוחצח הזה שלה במגדל עם הפלורוסנטים הלבנים. לעזאזל, איך אפשר לעבוד בחדר עם פלורוסנטים? שנאתי את המגדל הזה ושמחתי מאוד כשבחרה לעזוב אותו לטובת החלום שלה ללמד יוגה.
אבא שלי לא התלהב מהרעיון בלשון המעטה; מבחינתו יציבות היא הרי ערך עליון, בעוד שאצלי ואצל לימור יציבות הייתה תמיד הפחד הגדול ביותר; אנחנו לא אוהבים את האיזון המשעמם שיש לעולם להציע. אולי באמת חלחלה אל גופי דגימה קטנה מהדנ"א שלה, בדרך קוסמית כזאת.
רק בתיכון הבנתי לעומק את דבריה של לימור, על האומץ שיש בוויתור.
בתיכון אתה לא ילד ולא מבוגר, אלא איפשהו באמצע, ובשלב המעבר הזה נגזר עליך לחיות שנים ארוכות עם גבולות מטושטשים במיוחד, שמי שמשרטט אותם הוא היצור הפנימי אכול האגו שאתה לומד להיות, זה שבכל בוקר יוצא לקרב על התדמית שלו, זה שמודד הצלחה בזוטות וצובר סבל על הלב שעדיין לא השכיל לפתח מגננות. ובשלב המזוין הזה יותר מדי אנשים מעצבים את האופי שלהם, יותר מדי אנשים מאמצים לעצמם תכונות והרגלים מגונים של נערים מחוצ'קנים נטולי תודעה ומאפשרים להם להיות חלק בלתי נפרד מעולמם הבוגר.
והאגו. האגו הוא המחסום. האגו הוא המשקולת, המפלצת שהאדם ברא לעצמו מתוך איזו ציפייה שהיא תהפוך אותו לגדול יותר, אבל אלו שמתבגרים באמת מבינים שהיא רק מקטינה אותם.
הרי היכולת לשחרר, לוותר, להניח בצד רעיון שפעם היה נכון בעיניך — זו כניעה. כשאתה מבין שאם ויתרת זה כנראה אף פעם לא היה נכון באמת, פירוש הדבר הוא שכל הזמן הזה טעית. ואת זה האגו לא מוכן לקבל.
את הוויתור האמיתי הראשון שלי עשיתי אז, בתיכון.
במשך חמש שנים הייתי מאוהב במעיין. לא אהבה סבירה, אהבה של נער מתבגר. חמש שנים אוננתי עליה כל יום. לפעמים פעמיים ביום. לפעמים גם שלוש. אהבה אובססיבית שרק נער מכיר, אהבה ראשונה, כשהלב עוד ארוז בניילון, הרבה לפני שיתחיל להתלכלך ולהלביש מורכבויות על כל תחושה.
חמש שנים רק מעיין הייתה לי בראש, מכיתה ח' ועד י"ב. בכל לילה התהפכתי במיטת היחיד הקטנה שלי בחדר נעוריי והבטחתי לעצמי שיום יבוא ואשים לזה סוף; יום יבוא ואגייס את כל האומץ הנדרש על מנת לגשת אליה ולשפוך בפניה את ליבי החשוף והפגיע. אבל היום הזה נדחה שוב ושוב. בכל יום מצאתי תירוץ משכנע כדי לדחות את זה למחר — פעם בגלל חולצה שלא מספיק הדגישה את השריר שלי ביד, פעם בגלל חצ'קון שצמח לי על הסנטר, פעם בגלל שאכלתי טונה, תמיד היה משהו.
יותר מכול — בכל פעם שעברה לידי הרגשתי את הבלוטה הקטנה שיש לי מאחורי האוזן הימנית. היא ממש קטנטנה, ולרוב השיער מסתיר אותה, אבל אני יודע שהיא שם תמיד. אני ער אליה יותר מכול דבר אחר בעולם הזה. כשאני מתבייש, מובך או סתם חווה רגע קטן ומייסר של חוסר ביטחון — ישר צצה התחושה הזאת, המחשבה על הבלוטה המוזרה הזאת איתה נולדתי, ואיך ודאי כולם רואים אותה ומסתודדים עליה בחדרי חדרים.
בכל אופן, חמש שנים חלפו ולא ניגשתי למעיין. בשלב מסוים רציתי לגשת אליה בשביל לגמור עם זה. כבר לא עניין אותי איך תגיב, רק לגמור עם זה ודי, כבר לא נותר לי מספיק מקום בגוף להכיל את האהבה המטומטמת הזאת אליה. לגשת ולגמור עם זה, מצידי שאפילו תיתן לי סטירה מול כל בית הספר. הייתי מוכן להרגיש את הדופק על הלחי במשך יום שלם, וגם לספוג את המבטים המרחמים של החברים בשכבה. רק לגמור עם זה.
אבל לא ניגשתי. עד היום.
במקום זאת ויתרתי. ויתרתי כמו שלא ויתרתי בחיים שלי. שלושה ימים בכיתי ולא יצאתי מהחדר. לימור הייתה גאה בי כל כך, שהיא ישבה על הרצפה בחדר והביטה בי מתייפח, מת מרוב בושה, נחנק מרוב אגו. לא בכיתי על זה שלא נהיה ביחד, מעיין ואני, אלא על חמש השנים הארורות שבזבזתי על האפיזודה הנוראית הזאת. חמש שנים שנמחקו מחיי בהינף יד.
רבים בטוחים שלימור היא אכן אימי, הביולוגית, כי הפסקתי לתקן אנשים, לא מצאתי לנכון לספוג את המבטים המרחמים, לכן נמנעתי. מי שמכיר אותי יודע, ומי שלא — לא. גם לימור לא מתקנת. שמתי לב לזה כבר בילדותי. ילדים שבאו להתארח אצלי קראו לה "אימא של רון" בטבעיות, והיא הייתה נענית לפניותיהם ללא שום היסוס. מעולם לא היה לה איזה רגע של ספק שבו מצאה את עצמה משיבה בבלבול, "אליי? אתה מדבר אליי?"
לימור אומנם מעולם לא חילקה ממתקים, אבל היא הייתה האימא הכי מגניבה בגן; היא שיחקה איתנו, שיחקה מכל הלב, לא בחצי אוזן בזמן שהיא בטלפון. פעם בשבוע היא לקחה אותי לראות את הים בלילה, בחוף הצוק אני חושב. היינו צועדים עד החוף כדי להרגיש את החול הרטוב בזמן השפל. אלו הזיכרונות הכי יפים שלנו יחד. הייתי משוכנע שהיא עושה את זה בשבילי, כי אהבתי את הים, בעיקר בלילה, ובאמת כעבור עשר שנים התגייסתי לחיל הים כי הפעם הזאת בשבוע לא הספיקה לי ופיללתי למינון גבוה יותר. אבל היא לא הייתה עושה את זה בשבילי כמו שחשבתי או אולי קיוויתי, כי עד היום היא עושה את זה לעיתים תכופות, בלעדיי; יוצאת להליכות יחפה על החול הרטוב והקריר, לא דופקת חשבון לסרטנים הקטנים שמתרוצצים סביבה. וכשהיא חוזרת הביתה, אחרי סיבוב לילה בחוף, היא מביאה איתה את ריח המים המלוח כמו צדפה יפה ונוצצת.
בתיכון גיליתי שהיא כוסית. ככה תמיד קראו לה כולם, "האימא הכוסית של רון".
"בקטע טוב," הסביר לי אלון שמחי, "כוסית זה תמיד בקטע טוב, מה אתה נעלב?"
כשהייתי בתיכון היא עוד הייתה בשנות הארבעים לחייה, וכולם הכריזו עליה כ"מילפית" מהרגע הראשון. לא היו חילוקי דעות בנושא. אלון היה מגונן עליי לעיתים; כשראה את פרצופי מאדים מרוב עלבון ומבוכה היה חותך מהר את השיחה ואומר, "חאלס, חפרנו על לימור, שחררו." לפעמים הם באמת שחררו. לפעמים זה רק דרבן אותם יותר.
לא פעם הסתחררתי במחשבות עליה, כאלו מהסוג האסור. כמו שדים היו באים אליי בלילה ההרהורים המוסריים — האם תקין לחשוב ככה על האימא הכוסית שלי? טיעון מפתח היה שהיא לא באמת אימא שלי, אך שוב ושוב הלקיתי את עצמי באומללות על המחשבה האסורה הזו.
אלוהים אדירים, איזה גיל נורא זה גיל ההתבגרות.
בכיתה י"א הייתה אספת הורים שהסתרתי מאבא ומלימור, כי פחדתי שהיא תגיע ושכולם יראו אותה ויאספו חומרים חדשים לפנטז עליהם אחר כך. הסתרתי טוב את אספת ההורים והם באמת לא ידעו כלום.
אבל צילה המורה התקשרה, היא תמיד הייתה כזו שמתקשרת. "אנחנו מצטערים, צילה, יש לנו איזה מקרה חירום היום, נשמח לתאם איתך פגישה ביום אחר," שיקרה לימור כי הבינה שיש סיבה לכך שהסתרתי.
"למה הסתרת?" שאלה לאחר מכן. היא לעולם לא תדע את האמת.
