1
מליסה
הסכין של המקסיקנית נלחצה לגרוני בתנועת חיתוך.
לא!
כאב חד לווה בדם שנשפך מהפצע שהיא פערה בבשרי. הנוזל שנתן לי חיים. הכיל את המהות שלי. הפך אותי למי שאני. הוא היה חם כשניגר, אך כשעזב את הגוף התחושה הייתה קרה.
ראשי נמלא בכאוס. החיים שלא הספקתי לחיות וכל הדברים שרציתי לעשות רצו במחשבותיי. נאבקתי להשתחרר מאחיזתה ולהציל את עצמי מהסכין, אבל ידיי נותרו לכודות מאחורי גבי, דבוקות לקיר המתכת הכחול על ידי גופה הלוחץ על גופי. "בבקשה." קולי בקע שבור וצרוד, "אין לי שום קשר לאף בלקין!"
היא גיחכה, הבל פיה מצחין מסיגריות. "יש לך קשר ועוד איך. קשר דם."
מרפקה ננעץ באלימות בצלעותיי. זעקתי בכאב, אבל קולי נבלע בשטף הדיבורים הקולניים של הבנות בשירותים.
"מי מחכה לך בחוץ, כלבה רוסייה?" היא דרשה לדעת ומשכה את שערי באלימות, מטיחה את ראשי בדופן התא. כאב מזעזע מילא את הקיום שלי וטעם מתכתי ומר נקווה בפי. "תעני לי," היא דרשה והרחיקה מעט את הסכין, מאפשרת לי לנשום נשימה רועדת.
"החבר שלי וחברים שלו," פלטתי בלי יכולת לחשוב.
"מי זה החבר שלך?" עיניה הכהות הוצרו. "אם תשקרי לי אדאג שתסבלי ותתייסרי לפני שארצח אותך," לחשה.
חשבתי שאקרוס, אבל לא יכולתי. היא מעכה אותי. "ריי. ריי דה לה מוארטה." דמעות נקוו בעיניי.
עורה הכהה החוויר. לרגע היא נראתה מבועתת, אבל אז חוסר אמון שטף את פניה הקשוחות והיא שבה והטיחה את ראשי בדופן בכוח. "אני אכרות — " עוד הטחה, "את ראש הבובה — " עוד אחת, "השקרן שלך," לחשה, הרגשתי את המילים שלה על שפתיי.
התא הסתובב והתערבל. לא ידעתי מה למטה, מה למעלה ואיפה הגוף שלי נמצא, רק ידעתי שהמוח שלי מתפוצץ. הסכין הוצמדה לצווארי שוב והסחרחורת הפכה למערבולת חסרת תחתית. גופי נכנס למצב כאוטי של חיים ומוות. ניסיתי בכל כוחותיי לשחרר את הידיים ולדחוף אותה, אבל היא דחקה את הסכין לגרוני.
אוויר! תני לי לנשום! אוויר!
היא חייכה במלוא שיניה. ראיתי אותה קטועה ומטושטשת, אפלה מכוערת בעיניה הקרות, המעוטרות בקעקועים כמו מנדלות סביבן. גולגולת מחייכת.
משכתי את ידיי בפרץ של כוח. אחת מהן השתחררה בפתאומיות. לא חשבתי פעמיים, דחפתי את ידה האוחזת בסכין לצווארה והיא מעדה לאחור. הסתערתי על הדלת, אבל היא תפסה בזרועי והטיחה אותי על האסלה.
כאב בלתי נסבל עלה מגבי. לא יכולתי אפילו לצעוק, אבל נאבקתי להתרומם על רגליי.
"אני אתלוש את הראש שלך מהמקום!" היא התנפלה עליי. התכווצתי לתוך עצמי וחטפתי מכה בכתף.
"לא!" צרחתי, "תעזרו לי!"
היא הטיחה את ראשי באסלה. כאב עיוור אותי. עצמתי את עיניי כשראשי הפך כבד ואפוף ערפל. מישהי צעקה מבחוץ והכתה בדלת. המקסיקנית שאגה משהו והתרחקה ממני.
מי שזו לא הייתה, היא לא ענתה.
תחושה מוכרת של חוסר מסוגלות סגרה עליי כמו קירות זזים המועכים את גופי. חוסר האונים הזה... הוא היה המעטפת של חיי מאז ומתמיד. השליטה המוחלטת של אחרים בי כל הזמן. הם קבעו מה אעשה ומתי, איפה ועם מי. הם החליטו למי אנשא ומי הייתי צריכה להיות. הם גזרו את גורלי ויקבעו את מותי. דמעות צורבות ירדו מעיניי.
היה לי מספיק מזה. היה לי מספיק!
פקחתי עין אחת וצפיתי במקסיקנית מנסה לעקור את החלון הפתוח באלכסון. אני לא אגמור פה. אני לא חסרת יכולת.
ריי נתן לי עשר דקות, נשארו לי אולי דקה או שתיים לפני שהוא יפרוץ פנימה.
המקסיקנית הטיחה את קת הסכין בחלון ושברה אותו. מישהי צרחה בחוץ. הייתי חייבת לקנות לעצמי עוד דקה שתבדיל אותי מהמוות.
"קומי, מהר!" ציוותה ומשכה אותי בפראות, מבטאה המקסיקני כבד במיוחד, כנראה בגלל הלחץ. "את תצאי ראשונה, ואם תנסי לרוץ — " היא הרימה את החולצה שלה והראתה לי אקדח.
בלעתי את רוקי בקושי. "חכי, אני יכולה לתת לך מידע." הצעתי בנשימות קשות וכבדות, "כל מה שתרצי לדעת על אבא שלי. זה שווה יותר מהראש שלי. הראש שלי לא שווה כלום, אבא שלי מתייחס אליי כמו לאוויר. אין לי משמעות בעיניו. לא באמת." הייתי חייבת לקנות עוד זמן, רק עוד קצת עד שריי ישים לב שמשהו לא כשורה.
ניצוץ של עניין זרח בחושך של עיניה. "כשנגיע לרכב שלי ונתרחק מכאן תספרי לי הכול."
היא זקפה את סנטרה ושלפה את אקדחה. את הסכין המגואלת בדם היא העלימה בחזרה לנרתיק שלה. ליבי הלם. "יש כל־כך הרבה דברים שאני יכולה לספר לך."
היא טענה את האקדח וכיוונה אותו אליי. חשבתי שאמות מהתקף לב עוד לפני שכדור ייפלט, אבל היא הוציאה את ראשה מהחלון בזהירות ואחרי רגע שבה להביט בי. "צאי מהחלון בזריזות. אחר כך תספרי לי מי מבריח את הסמים של אבא שלך דרך הגבולות."
מיהרתי לחלון השבור, גם כשהמציאות הכתה בי חזק יותר מכל מכה שהיא נתנה לי. אבא הבריח סמים לתוך המדינה. הוא סחר בסמים. זה שבר אותי, גם אם הייתי צריכה להבין את זה מזמן. אולי הבנתי, אבל לא יכולתי ממש לחשוב על זה עד שהיא אמרה את המילים בקול רם.
"מהר יותר!" גערה בי.
הנחתי יד על החלון. "קוראים לו פיליפה אלוורס." זרקתי שם של דמות מסרט שראיתי לא מזמן.
"מה?"
"זה השם של המבריח מהצד המקסיקני," הסברתי והוצאתי את גופי מהחלון. כל מה שחיכה לי בצד השני זו אותה גדר, רק שהיא הייתה קרובה מאוד. במרחק נגיעה.
"מי זה, לעזאזל?" שאלה בבלבול ועיוותה את פניה כאילו ניסתה לשלוף את השם מאחד התאים שבזיכרונה.
"איך לא שמעת עליו?" נאבקתי בצורך לרעוד ושלפתי עוד רגל. אם אתרחק, איך ריי ימצא אותי? אם היא תוביל אותי בתוך הקהל לא יהיה לי שום סיכוי לברוח. לפיתה פתאומית וחזקה בשערי שחררה ממני צווחה.
"את משקרת, חתיכת זונה רוסייה מזדיינת!" היא הצמידה את אקדחה לרקה שלי.
עיניי נפערו, אבל אז דלת השירותים נפרצה בכוח וגבר בעל עיניים בהירות שכעת נצבעו בשחור של זעם כיוון את אקדחו וירה במקסיקנית. דם התיז על בגדיי ועל פניי. לא יכולתי לצעוק אפילו, אבל ברחבי השירותים נשים צרחו והחלו לברוח. אחיזת המוות שלה השתחררה והיא צנחה על הרצפה.
ריידן. הוא בא בדיוק כפי שהבטיח. הלב שלי התפוצץ בפרץ רגשות מסחרר.
"את בסדר?" הוא שאל בבהילות ושלף אותי מהחלון. זרועותיו החמות נכרכו סביבי, אוספות אותי ואת השברים שלי שנראה שהתפזרו על הרצפה לצד רסיסי הזכוכית מהחלון המנותץ.
"אני חושבת שכן," השבתי במחנק והבטתי בעיניו המהפנטות. הוא השעין את ראשי לאחור, יד אחת תומכת בי והאחרת על סנטרי. הוא בחן את החבורות על פניי ואת החתך שבצווארי בדאגה ובכאב עמוק. אף גבר מעולם לא הביט בי ככה. עיניים עמוקות וכחולות כל־כך, שצללתי לתוכן בלי דרך מוצא.
עצרתי את הנשימה כשהוא הושיט את ידו ואצבעותיו הברישו את הדם הניגר מהפצע. עיוויתי את פניי. זה שרף.
"זה לא נראה עמוק, רק חתך שטחי," אמר בקולו העמוק ורכן אל צווארי. הוא נישק אותי ליד החתך.
"ריי, ידעתי..." לחשתי ברעד, "ידעתי שתבוא בזמן."
הוא נד בראשו. "זה לא נקרא 'בזמן', מליסה," לחש ושחרר אותי מאחיזתו.
רק אז הבנתי שהחרחורים ששמעתי נבעו מהמקסיקנית. יכולתי לשמוע עכשיו שהבנות ברחו מהשירותים. נראה שהיא לא מתה, והוא נעמד ממש מעליה. "ריי — "
"תאטמי את האוזניים ותעצמי את העיניים," ציווה בקור.
צייתּי מייד ובלי שאלות כי ידעתי מה הוא מסוגל לעשות. אפילו שאטמתי את אוזניי בחוזקה, אחרי רגע שמעתי צרחות מסמרות שיער. קיא עלה בגרוני. נשמתי נשימה עמוקה והורדתי את ידיי. הן רעדו.
קול חבטה עמומה נשמע. הוא זרק אותה איפשהו מחוץ לשירותים או הטיח אותה במשהו. הנחתי לייסורי התופת שבקעו מגרונה למלא את עולמי.
"ככה רצחתם את מתיאס. לא נעים במיוחד, נכון?"
הבנתי בבחילה מרה שהוא כנראה חתך את גופה או אפילו קצר איברים, כפי שעשו לחייל שלו.
"אני אגיע לכולכם."
עוד צרחת אימים.
"ואשחט אתכם כמו כלבים."
מלאך המוות ירד על העולם והוא כאן כדי לנקום.
הוא נברא כדי לנקום.
נשמתי נשימות כבדות וכאובות מבין שיניי החשוקות ולא העזתי לזוז.
ניסיתי כמיטב יכולתי להתמודד עם הכאב, זה שעלה מהחתך שבצווארי וזה שפעם בראשי לאחר כל הפעמים שהוטח בקיר.
צרחותיה מקפיאות הדם של חיילת המאפיה גוועו, מאפשרות למוזיקה הקצבית של הרגאטון לטשטש את הסצנה המחרידה שהתרחשה בשירותים, אבל למרות זאת שמעתי את חרחורי המוות שלה. זה היה קשה מדי להתמודדות. בלתי נסבל.
הבטן שלי התהפכה, אבל הבנתי למה ריי פעל באכזריות כזאת. בעולם החשוך שבו הוא חי, עולם אלים וחסר רחמים, לא הייתה דרך אחרת להעביר לאויבים שלו מסרים בעוצמה מטלטלת כמו זאת.
האנשים האלה לא הבינו אף שפה מלבד אלימות. ראיתי את זה קודם לכן בעיניה של החיילת המקסיקנית, כשהבטיחה שתערוף את ראשי, כמו שנהוג בדאעש. היא כבר לעולם לא תערוף ראשים.
"מ... מי...?" קולה של המקסיקנית בקע בקושי רב, כקולו של אדם העומד למות. קפאתי בתוך תא השירותים.
חשבתי שהיא מתה!
"מי..." היא חזרה וניסתה, ואז השתנקה וירקה.
גררתי את עצמי קרוב יותר לפתח התא ואזרתי אומץ להביט בריידן, אבל לא בה. רק בפניו. התמקדתי בו, מנסה להתעלם ממריחות הדם שהכתימו את הקירות ואת רצפת השירותים, להתנתק מהמצב. הכול כדי לא לאבד את השפיות.
הוא פשוט צפה בה גוססת, מעיניו נעדר כל רמז לרגש.
"מי אני?" קולו העמוק והקר השלים את המשפט שהתקשתה לסיים. המהום חרישי היה התגובה היחידה שלה. "מכנים אותי ריי דה לה מוארטה," לחש, ולא היה אפשר לתאר את עוצמתן המטלטלת של המילים שנאמרו בספרדית רהוטה.
זה היה שמו בעולם התחתון. מלך המוות הבלתי מעורער. הוא ניהל את חייו באופן שהצדיק לחלוטין את שמו ואת המוניטין שלו.
היא גיחכה, אבל נשמע כאילו טבעה בתוך הדם שמילא את ריאותיה. "אז אתה... אתה מלך ה... מוות?" השתנקה וירקה שוב, מאבדת את נשימתה.
צמרמורת חלפה בגופי ועורי סמר.
"כן," הוא השיב בשלווה, "אני מלך המוות ואת," הוא חייך, "את מתה."
הוא הפנה לה את גבו ופנה היישר לעברי במהירות מבהילה. הכנסתי את ראשי בחזרה לתא, דמי משתולל בעורקיי. הוא נכנס אחריי, פניו עוצרות הנשימה מוכתמות בדם כמו שבועה של מרטש.
הוא הושיט לי את ידו. "אנחנו חייבים ללכת. בעוד רגע כל המאפיה המקסיקנית תיכנס לשירותים."
"הפנים שלך מכוסות בדם," התאמצתי לומר והושטתי את כף ידי לפניו. הנחתי את אצבעותיי על לחיו וגלשתי קרוב לשפתיו, מורחת את הדם במקום לנקות אותו. בתוך הפחד התהומי שהוא עורר בי הסתחרר רגש אחר שלא רציתי לנתח.
הוא הניח את ידו הגדולה על סנטרי והטה את פניי לעברו, עיניו מבויתות על שפתיי כאילו רצה לטרוף אותן. "עמוק בתוכך את לביאה."
המילים הרעידו את העולם שלי, אבל הצעקות הרחוקות בספרדית הלחיצו אותי כהוגן. שתי בנות נכנסו לשירותים. ריי חיבק אותי והפנה את גבו אליהן כדי שלא יוכלו לראות את פניו. הן צרחו ורצו החוצה.
"שיט," הוא קילל, התכופף, תפס והרים אותי בסחיבת פצוע על כתפיו. החנקתי צווחה מבוהלת וצפיתי ברצפה מתרחקת. חיבקתי את כתפו בחוזקה.
הוא פתח את דלת השירותים, סוגר אותה רגע לאחר מכן בכוח מתפרץ. הבטתי בעיניים פעורות בחור שנוצר בדלת מקליע והעלה מעט עשן. היו לו רפלקסים של חיית טרף ואינסטינקטים של השטן. הוא הוריד אותי מכתפו, שלף אקדח ביד אחת ואת היד האחרת דחק לכיסו. "השתגעת?" צווחתי כשראיתי את הרימון סגור באגרופו.
הוא שחרר את הנצרה והשליך את הנשק הרצחני לעבר הקולות הגבריים שהתקדמו לעברנו במהירות. פרץ אדרנלין הכה בליבי בכוח מחשמל, אבל לפני שהבנתי מה קורה, הוא הוריד אותי לרגליי ודחק אותי לתוך תא השירותים שבו המקסיקנית ואני נאבקנו, מסוכך עליי בגופו מפני הפיצוץ שהרעיד את הרצפה ואת הקירות.
צעקות גבריות פילחו את האוויר וקולות צעדים, הרבה מהם, נשמעו על הרצפה שהובילה את הדרך פנימה. שלושה מקסיקנים עם קעקועים על הצווארים, על הפנים ועל הזרועות פרצו לשירותים. הם הרימו אקדחים בדיוק כשמישהו מאחורינו צעק "ריי!"
ריי נעמד לפניי וירה בשני אקדחים במקביל. "צאי מהחלון עכשיו, מליסה. עכשיו!"
פיצוצי הירי קרעו את עור התוף שלי וההדף היה חם ומוחשי על עורי. שמעתי גופים נופלים. הוא הצמיד אותי לקיר ממש מתחת לחלון, מרוקן את המחסניות שלו בקצב. אחזתי באדן החלון והנפתי את עצמי במהירות. רגע, החלון הזה קטן מכדי שהוא יוכל לעבור דרכו!
"איך תצא, ריי?"
"אמרתי עכשיו!" פקד בקול אפל ורץ קדימה, לדלת.
"מליסה!" קולו של כריס בקע מבעד לחלון. הוא הושיט את ידיו ותפס בבגדיי.
"ריי!" השתוללתי.
כריס משך אותי בכוח ופשוט שלף אותי החוצה. ברגע שבו נחתּי על החול הבנתי שרפאל, ליאם וכריס מקיפים אותי, חמושים. הגדר הייתה שבורה ומעבר לה חיכה רכב שטח מסוג 'לנדרובר' שאורותיו כבויים.
"תיכנסי!" כריס הרים אותי במותניי וזרק אותי לתוך המושב האחורי.
"הפקודה קצת מיותרת אם אתה מרים אותי!" התרוממתי לישיבה והסתובבתי אליו, אבל הוא כבר רץ לדלת הנהג. "חכו! אתם תשאירו אותו להילחם לבד בכל המאפיה? אני יכולה לנהוג למלון בעצמי! לכו, תגבו אותו!" סימנתי בידיי לליאם ולרפאל.
"אל תצעקי, עוד תביאי אותם לפה!" רפאל הזהיר בחומרה והתיישב לצידי בזמן שכריס טרק את דלת הנהג, קולו מתוח וקריר. "אנחנו מבצעים פקודות, ואלה הפקודות שלו."
גלגלי הג'יפ הסתובבו והעיפו חול לכל עבר כשהתרחקנו מהחוף אל הכביש. "הוראות או לא, הוא לא יכול להתמודד עם כל־כך הרבה חיילים! עשרות מהם הסתובבו בחוף! הוא צריך עוד ידיים לוחמות!"
"אנחנו לא יכולים להפר פקודה, לא משנה מה. ריי הוא הבוס וזו ההחלטה שלו," רפאל השיב והמשיך להביט מהחלון, נראה כמו מי שהשתוקק להשתתף בקרב הרבה יותר מכפי שרצה לבלות במחיצתי.
זאת הייתה אשמתי. אני גרמתי לו להרגיש ככה, גם אם לא בכוונה. כמעט התנשקנו בטעות, וריי... איך לומר? פחות אהב את זה.
עכשיו רפאל לא הביט לעברי, אפילו לשבריר שנייה. הצצתי החוצה וראיתי את ליאם עוקף את השירותים בריצה לצד השני כשבידו רובה מוכן לירי. איזה גבר. לפחות הוא יגבה את הבוס שלו.
גם אני רציתי להיות יעילה ולא לברוח, אבל לא יכולתי לעזור וההרגשה הייתה בלתי נסבלת. עיניי ננעלו על האקדח הנעוץ בחגורת מכנסיו של רפאל ופחד מעך את ליבי.
את לביאה. קולו של ריי הדהד באוזניי.
הושטתי את ידי וחטפתי את הנשק, דרכתי וכיוונתי אותו לראשו של רפאל. ראיתי את השומרים מטפלים בכלי נשק כל הזמן במטווח אצלנו באחוזה, לא היה קשה להסיט נצרה באקדח. עיניו נפערו. לא חשבתי שעיניים יוכלו להיפער ככה אי פעם. "אני לא חוזרת בלי ריי. תסתובבו," ציוויתי בקור.
רפאל ליקק את שפתיו. "אני מעדיף לחטוף כדור בראש מאשר להפר פקודה," השיב בשקט ועיניו החומות הביטו עמוק בעיניי בפעם הראשונה.
ידי רעדה. "הוא זקוק לגיבוי. בואו נחזור ונחלץ אותו."
"מליסה, תחזירי לרפאל את האקדח המזוין. את עלולה לפגוע בו או בעצמך, ואת לא רוצה שזה יקרה," כריס הזהיר בקשיחות.
חשקתי את שיניי.
"אין לך שמץ של מושג מה הבוס מסוגל לעשות. הוא לא צריך אף אחד, אבל יש לו את ליאם, וליאם הוא החייל הכי טוב שלו." רפאל הושיט את ידו אל עבר הנשק החטוף שלו.
"תעיף את היד!"
הוא משך את ידו בתסכול. "את חייבת לבטוח בו אם את אוהבת אותו. הוא יחזור."
"ריי מעדיף להילחם בלעדינו ולדעת שאת בטוחה," כריס הוסיף בכובד ראש, עיניו מביטות בי דרך המראה ובכביש לסירוגין.
"קדימה, מליסה. תני לי את האקדח. את לא באמת יודעת איך להשתמש בו גם ככה." רפאל הושיט את ידו.
בלית ברירה הנחתי את האקדח בידו, ומבעד לדמעות שעמדו בעיניי צפיתי בכביש האפל שלקח אותי הרחק מריי. אם בטחתי בו בחיי, הייתי חייבת לבטוח בו גם בחייו. "אני מצטערת, רפאל. לא התכוונתי ליפול עליך באופן שייראה כאילו התנשקנו, ולא באמת התכוונתי לאיים עליך ככה. אני רק..." נדתי בראשי והנחתי לדמעות לרדת. הנחתי את מרפקיי על ברכיי ותפסתי את הראש. רק רציתי להוכיח שאני לא חסרת תועלת.
"אני יודע," אמר בשקט וליטף את גבי.
"אני בכלל לא אימפולסיבית, בדרך כלל אני שקולה." הבטתי מבעד לחלון.
"מתי היית שקולה?" צד אחד של שפתיו הורם.
"תסתום את הפה," כריס התעצבן. "אנחנו מבינים איך את מרגישה, מליסה. ריי הוא לא רק הבוס. הוא יקר לנו כמו אח."
"כן, טוב, הוא באמת אחי," רפאל פלט.
פערתי את עיניי וזקפתי את ראשי לעברו. "מה?" שאלתי בזעזוע. הם בכלל לא היו דומים, אפילו לא טיפה.
"גדלנו יחד, הוא ואני. ההורים שלו הצילו אותי כשהייתי בן שלוש ואימצו אותי כשהייתי בן שמונה. הייתי בן של ראש מאפיה פסיכופת. אומנם הוא היה איטלקי, אבל אני בטוח שהסיפור נשמע לך מוכר," העיר באדישות ונשען לאחור, עיניו סוקרות אותי.
"אבא שלי לא פסיכופת!" התפרצתי.
"אם את אומרת." הוא הסיט את מבטו לחלון.
"רפאל, זה מספיק," כריס קבע, נועץ בו מבט דרך המראה. רק חבל שרפאל לא הביט לעברו או טרח לזכות אותו בתשובה. הוא נראה מהורהר. כאב לי לחשוב שאנשים חשבו על אבא שלי שהוא מטורף, וכאב לי גם על רפאל, שהרגיש ככה כלפי אבא שלו. אבא שלי לא היה חף מפשע, הייתי מודעת למגרעות שלו, צפיתי בהן כל חיי מהשורה הראשונה בהצגה, אבל היה מרחק שנות אור בין לא להיות מושלם לבין להיות פסיכופת, וצריך לדעת לעשות את ההפרדה.
בחנתי את רפאל מזווית עיני, וייאמר לזכותי שהשתדלתי לא לנעוץ בו מבטים. הוא באמת נראה איטלקי עכשיו, כששמתי לב לפרטים הקטנים. צבע עורו השזוף, שערו הכהה, תווי פניו הנאים והאלגנטיים, לסתו המסותתת ואפו שנראה כאילו נלקח ממטבע רומאי עתיק.
עיניו החומות לכדו באדישות את תאורת הרחוב והזכירו לי קרמל נמס. רפאל היה מכרה זהב מהסוג האהוב עליי ביותר, מכרה זהב של ידע לגבי הגבר המסתורי והרשע שהתברר שהוא אחיו.
התרגשות פעמה בראשי מבעד למסך הכאב. אולי יכולתי להפוך את הלימון ללימונדה. הנחתי את המרפק על החלון הסגור והשענתי את ראשי על אגרופי, שערי הבלונדיני והרטוב מתפזר סביבי כשסקרתי את רפאל. הוא זז באי־נוחות. "אתה יכול להירגע, אני מבטיחה שלא אפול על הלחי שלך שוב. תהיה בטוח שנענשתי על זה לא פחות ממך," ציינתי, אם כי העונשים שקיבלנו היו שונים בתכלית. האיבר שבין רגליי עדיין זכר את השלכות הלילה וההתעללות של ריי.
"אני בטוח שלא סבלת במיוחד, מיס בלייר," השיב ביובש.
"אני עדיין סובלת, אל תזלזל בעונש שקיבלתי." הוא הסמיק. אלוהים. הוא ידע איך נענשתי? "בבקשה, אל תגיד לי שהוא סיפר לך."
"פאק, לא. הוא לא סיפר, ואל תכניסי אותי לזה." הוא נראה כמו מי שעמד לנשוך לעצמו את הלשון. "זאת אומרת, בואי לא נלך לשם."
הסומק שעל פניו העמיק. כריס העביר יד על פניו המזיעות. צחוק התבשל בבטני. "אמרו לכם פעם שאתם לחוצים כמו זוג טמפונים אקסטרה־לארג'?"
"והיא ממשיכה," רפאל מלמל לעצמו.
"בסדר, או־קיי." נכנעתי ושילבתי את זרועותיי בהפגנתיות. "לא נלך לשם." זה לא שהתכוונתי לספר להם איך הבוס שלהם העניש אותי בעזרת צעצוע מרושע ובעזרת האצבעות שלו בתוך התחתונים שלי. "אז, רפאל, אתה בעצם האח המאומץ של ריי?"
"אפשר לומר," השיב ושמר את עיניו על הנוף העירוני שבחוץ. צרם לי שהוא לא הסתכל עליי אפילו.
"זה כן או לא?"
"הוא לא הזכיר את זה?" הוא הפנה את ראשו לעברי. עיניו גלשו באיטיות לבגדיי הספוגים בבירה וסבו מייד בחזרה לחלון.
"לא הספקנו לדבר על זה. לא היה לנו זמן," אמרתי במתיחות. "כל רגע בחיים שלו מכיל אקשן בכמויות."
הוא גיחך. "אז כשתמצאו את הזמן תשאלי אותו, זה הדבר הכי טוב."
שקלתי לדפוק את הראש במסגרת החלון ולהוסיף עוד חבורה לאוסף שהמקסיקנית השאירה עליי. למה החקירה הזאת לא הלכה למקומות שרציתי שתלך?
"תראה, אני מבינה שאתה נזהר לידי," אמרתי, "אבל אני לא אוכלת חיילים לארוחת הערב. אתה," הצבעתי על רפאל, "ואתה," העברתי את האצבע אל כריס, "יכולים לכל הפחות להסתכל עליי כשאתם מדברים איתי. למה אתם מסתכלים לכל כיוון חוץ ממני?" דממה מופתית ירדה על שלושתנו. שקט מביך במיוחד. "אל תגידו לי שריי אסר עליכם להסתכל עליי."
"לא, מובן שלא," כריס מיהר להבהיר והציץ בי לשבריר שנייה דרך המראה.
"אז תתנהגו כמו אנשים נורמליים לידי."
"אנחנו מכבדים אותך כי את שייכת לבוס, זה הכול. אל תהפכי כל דבר לעניין גדול." המילים של רפאל הכו בי חזק. "חוץ מזה, אני אוהב את הפרצוף שלי בחתיכה אחת."
אה־הא, אז זאת הסיבה האמיתית. פתחתי את החלון כי נעשה לי חם.
"אם חם לך, אני יכול להגביר את המזגן," כריס הציע.
"אני בהחלט אשמח," כחכחתי בגרוני.
הוא סגר את החלון והגביר את עוצמת הקור שבקעה משלבי מערכת המיזוג. "אז... איזה מן ילד ריי היה?" שאלתי את רפאל. נמסתי מעצם המחשבה על ריי הקטן. "הוא תמיד היה כל־כך..." חיפשתי את המילים, "כל־כך אפל?"
"הבוס לא אוהב שמדברים עליו, מיס," כריס מיהר לענות.
"אני נאלץ להסכים." רפאל השעין את ראשו לאחור.
"אחת, תפסיקו לקרוא לי מיס. השם הוא מליסה או סקיילר, מה שבא לכם, אבל אני עונה רק לשם הראשון. שתיים, רק שאלתי איזה מן ילד הוא היה. המידע הזה סודי?"
רפאל גלגל את עיניו. "אני חושב שהוא נולד כזה, אבל — "
"שתוק, רפא," כריס הזהיר.
"אבל מה?" דחקתי.
"רפאל." קולו של כריס העמיק והתקשח.
"תפסיק להיות המבוגר האחראי לרגע ותן לחבר שלך לדבר." החוויתי בידיי לרפאל.
"קראת לי מבוגר?"
"מבוגר אחראי," אמרתי בריצוי.
"אני בן שלושים ושמונה." עיניו התרחבו.
"אתה לא נראה."
"את מדברת כאילו אני בן מאה! בחייך, שלושים ושמונה זה לא זקן."
רפאל פרץ בצחוק רועם ושפתיי התעוותו מהצורך להיסחף לצחוק איתו. "סליחה, לא התכוונתי להעליב אותך," השבתי בפייסנות, "אבל אמרת לי שאני 'של הבוס', וככזאת אני צריכה שרפאל ידבר."
"הכי טוב יהיה לדבר איתו, מליסה. הוא יחזור. אני יודע שאת דואגת לו, אבל הוא יחזור ותוכלי לשאול אותו מה שתרצי," כריס הבטיח ואפילו הביט בי לרגע.
השענתי את ראשי לאחור באנחה ואפשרתי לדאגה שחשתי להתפשט בגופי כמו אש. רפאל הגניב לעברי מבט. לא הבטתי בו בחזרה. עצמתי את עיניי, אבל כל מה שיכולתי לראות היה את הגבר הפראי נעלם מבעד לחלון השירותים אל תוך התופת הבוערת.
