פרק 1
סוואנה
"את צריכה לצאת מהבית. זה יום מקסים," קוראת רובי מחדר הכביסה.
אני מציירת במחברת הרישומים שלי כבר יותר משעה, אבל אני לא מרוצה משום דבר, אז כל מה שהיא שומעת זה איך אני מקמטת דפים ומשליכה אותם לפח. הציורים פשוט ממשיכים לצאת כהים מדי.
אני לא עונה, אבל היא צודקת מן הסתם. הייזל ישנה הרבה לאחרונה, והבית כל כך רגוע שבאמת אין לי מה לעשות.
אני אוהבת שלווה. לפי לוח השנה שלי, עברו בדיוק עשרה חודשים מאז הגעתי לוויקט ביץ', כשהייזל ויטאקר בת השמונים ושבע שכרה אותי כבת הלוויה האישית שלה. לא אחות, לא סוכנת בית, רק בת לוויה שלה. התפקיד שלי הוא בעצם להקשיב לסיפורים שלה, לעסות את המפרקים שלה ולשמור את הסודות שלה.
אבל נראה שעכשיו, בין אם ארצה ובין אם לא, ימי השלווה שלי ספורים.
הייזל דועכת במהירות. רק לפני שלושה שבועות הרופא אמר שהסרטן לא מגיב להקרנות, ושהגיע הזמן להתכונן.
הרגשתי שהוא חותם גם על תעודת הפטירה שלי. אין לי לאן ללכת, אין לי על מי לסמוך. כשהייזל לא תהיה יותר, אהיה שוב לבד. שלום בית חוף יפה. ברוכים הבאים חיים משעממים.
אולי זו הסיבה שאני מחליטה לצאת לעיר היום. ייתכן שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי ליהנות מהמקום הזה. בדרך כלל הטיילת מלאה באנשים ובתיירים מכדי שאשקול אפילו להיות בחוץ, אבל זה יום שלישי בחודש יוני, מה שאומר שהאי עדיין שקט באופן יחסי. השקט שלפני סערת הקיץ.
מזג האוויר מסביר פנים. לא חם מדי היום, אבל נראה שתמיד נעים כאן. רוח האוקיינוס הקרירה דואגת לכך. אני לובשת את שמלת הקיץ הסגולה שלי, זו שכמעט אין לי הזדמנות ללבוש כי אני אף פעם לא יוצאת לשום מקום, והולכת לטיילת.
אני עוברת על פני כמה חנויות שלא מפתות אותי מספיק כדי להיכנס אליהן. הן מחזיקות בעיקר שטויות תיירותיות, ומכיוון שאין לי באמת בית, אין לי גם שום שימוש במגנטים עם הכיתוב וויקט ביץ' עליהם. חנות הספרים הצנועה היא מתוקה ושקטה, אבל אני לא באמת בעניין של קריאה. אחרי סיבוב קצר בין המדפים אני כבר יוצאת בחזרה לרחוב.
הטיול כולו מתחיל להרגיש כמו בזבוז זמן. אבל אז אני עוברת ליד הסטודיו לקעקועים. משהו בו גורם לי לעצור. לעומת מכונים מפוקפקים אחרים שהכרתי בעבר, הוא נראה נקי, מואר ומזמין. האקס שלי ואני היינו בעבר במכוני קעקועים, אבל זה מעולם לא היה בשביל קעקוע. זה היה בדרך כלל כיסוי לסוג אחר של עבודה, או כדי שהוגו ינהל שיחה עם מישהו.
אני לא צריכה להיכנס לפה. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אבקר בשום מקום שמזכיר את החיים הישנים שלי, אבל למען ההגינות, המקום הזה לא דומה בכלום למכוני הקעקועים שבהם הייתי עם הוגו. אז בלי לדעת למה, אני פותחת את הדלת ונכנסת.
אני לא רואה אף אחד כשאני מתקרבת לדלפק הזכוכית, שמתחתיו תצוגת תכשיטים מוארת. על הדלפק מונח אלבום גדול של ציורי קעקועים, ואני מתפתה לדפדף בו, אם כי אני יודעת בדיוק מה הייתי בוחרת אילו הייתי רוצה קעקוע. אין שום מקום לשאלה.
"אני כבר מגיע," קול עמוק בוקע ממקום כלשהו מאחורי הקיר שמפריד בין הקבלה לצד האחורי של החנות.
אני נרתעת. כשאת חיה עם אישה קשישה ואחיות שמטפלות בה, עשוי לעבור זמן רב בלי שתשמעי קול של גבר. ויש לזה השפעה עליי.
אני כמעט בורחת. צעד אחד לכיוון הדלת, ואני מוכנה לצאת מהחלל הקטן. אבל אז הוא מופיע, ואני קופאת.
זקן עבה, כתפיים רחבות והבעה זועפת שנראית כאילו היא חלק קבוע מפניו, כל אלה גורמים לי לקפוא במקום. כנראה קשה להיפטר מהרגלים ישנים, כי אני מייד מרגישה צורך להתגונן.
"מה אני יכול לעשות בשבילך?" הוא רוכן אליי בחיוך שואל, מניח את זרועותיו הרחבות המקועקעות על הדלפק.
"אני רק... מסתכלת," אני מגמגמת. לא הדבר הכי חכם לומר. אף אחד לא רק מסתכל בחנות קעקועים. נכנסים עם מטרה מוגדרת, לא סתם כדי להסתכל.
"רואה משהו שמוצא חן בעינייך?" עיניו נעוצות בפניי, ויש בהן משהו שמפרק אותי מנשקי. מתחת למצח הקודר יש עיניים ירוקות כמו אבן אזמרגד, שאיכשהו נראות חביבות יותר משאר תווי פניו.
"לא," אני אומרת מהר מדי. "לא בשבילי. אני לא יכולה..."
"צריך להיות בן שמונה־עשרה כדי לעשות קעקוע. זה החוק במדינה," הוא אומר ביובש, ואני נושפת בעלבון על הרמיזה שלו שאני עדיין נערה.
"אני בת עשרים ושתיים," אני עונה.
"בסדר." משהו בשוויון הנפש שלו מעצבן אותי. אני צריכה פשוט ללכת, אבל המבט שלו תוקע אותי במקום.
"רק התכוונתי שאני לא יכולה לעשות קעקוע כי זה לא באמת הסגנון שלי."
"בטח שאת יכולה. מגיעים אלינו אנשים מכל הסוגים והמינים, ואם את מודאגת בגלל העבודה שלך... אנחנו תמיד יכולים להסתיר אותם." עיניו סורקות את גופי כשהוא אומר זאת, מה שהיה עלול להעליב אותי, אם צמרמורת התרגשות לא הייתה מציפה אותי פתאום.
"לא תודה." אני מתעקשת ופונה ללכת.
"אם תשני את דעתך —"
אני מעיפה מבט לאחור ורואה אותו מושיט לי משהו. אני שונאת להתנהג בגסות, אז אני חוזרת כדי לקחת את הכרטיס השחור הקטן מידו. כשאני מתקרבת, אני יכולה להבחין בפסים אפורים עדינים בזקנו ובקמטים קטנים סביב עיניו. הוא כנראה מבוגר ממני בעשר שנים לפחות, ויש לי הרגשה שלא אצליח להוציא אותו מהראש עוד הרבה זמן.
"סליחה שחשבתי שאת נערה מתבגרת," הוא ממלמל כשאני לוקחת ממנו את הכרטיס.
"זה בסדר."
"אני יכול לראות שבאת לכאן מסיבה מסוימת. ברור שאת רוצה לפנק את עצמך במשהו נחמד, אז לכי על זה."
אני מתרחקת בלי לענות. זה טיפשי, אני חושבת. אבל הבחורה הספונטנית שהייתי פעם חוזרת להדהד במוחי, כשאני בוהה בכרטיס.
הלב המרושע1 — קעקועים
מרף
"רק מרף?" אני שואלת בחיוך קל.
"רק מרף," הוא עונה, מחקה את הטון שלי. האם אנחנו מפלרטטים?
אני מהססת בפתח, מתופפת באצבעי על הכרטיס כשאני מנסה להחליט אם אני באמת רוצה קעקוע, או שאני פשוט לא רוצה לעזוב את הסטודיו.
"טוב, בסדר," אני אומרת ופונה אליו בחזרה. אני אוהבת את הדרך שבה חיוכו הערמומי נחבא בתוך זקנו. אני יכולה לראות שהוא מחייך לפי עיניו שמתכווצות בזוויותיהן.
"סוף־סוף אנחנו מתקדמים." הוא ניגש לצד הדלפק ומוציא טופס ממקום שאני לא רואה. "תמלאי את זה ותיכנסי לחדר האחורי. יש לי במקרה חלון של שעתיים בין פגישות, אז אני יכול לקבל אותך מייד."
הטופס מונח על השולחן ומחכה שאחתום עליו. זהו טופס ויתור תביעות, אני בטוחה. למען ביטחונו האישי, למקרה שאסיים עם איזה זיהום נוראי, או אנסה לתבוע אותו על אף שעשיתי את הקעקוע הזה מרצוני. אני לא מתכוונת לתבוע אותו, אבל זו לא הבעיה. השארת עקבות של ניירת הוא לא בדיוק הסגנון שלי, אבל הוא לא מסתכל עליי עכשיו. הוא עסוק בסידור עמדת העבודה שלו, מוציא מגבות נייר וכפפות. אני משרבטת במהירות שם וחתימה מזויפים, משאירה את העט על המשטח והולכת למקום שבו הוא מחכה לי. יש שם שלושה כיסאות ממוקמים מול מראות גדולות ומוקפים בעגלות של כלים ומכשירים מעוצבים, כמו שאפשר לראות במוסכים.
אני סורקת את שאר החדר, אבל יש עוד חדר אחורי שלם שאני לא יכולה לראות מבעד לדלת. "אתה עובד לבד?" אני שואלת, מנסה להישמע סקרנית ולא פרנואידית או מוזרה.
"רק אני כאן כרגע," הוא עונה. "לוגן מגיע מאוחר יותר, אז אם את רוצה את זה עכשיו —" הוא מושיט את ידיו כאילו הוא מציע את עצמו. "תצטרכי להתפשר עליי."
להתפשר עליו? איך אין פה שורה של בחורות מזילות ריר ליד החלון? אני לא חושבת שמישהי באמת הייתה מתפשרת עליו.
הוא מדבר על הקעקוע. אני מחייכת וניגשת אליו.
"אז על מה חשבת?" הוא מתיישב על השרפרף ומתבונן בי כשאני מתקרבת. הוא מניח את זרועותיו על ירכיו השריריות. מבעד לחולצתו הצמודה אני יכולה להבחין בקווי המתאר של חזהו, ואני מבינה שאני כנראה צריכה להרגיש מאוימת מאוד ממנו. הוא מסיבי, רועם וקצת מפחיד למראה.
אבל העיניים האלה...
"פרח לפופית," אני פולטת, מתנערת מתחושת הפגיעות.
אני שמה לב שהוא קופא לשבריר שנייה. הפתעתי אותו, אבל הוא לא מגיב לדבריי.
"האם זה משהו שאתה יכול לעשות... או שאתה צריך לשרטט את זה קודם?"
"את מתכוונת למשהו כזה?" הוא מושיט את זרועו, עליה יש זר פרחים כחולים עם עלי כותרת עדינים. כמה מראשיהם כפופים. נשימתי נעתקת כשאני יושבת על הכיסא ונוגעת בזרועו.
"כן, בדיוק," אני לוחשת. "הם מושלמים."
זרועו מכוסה בקעקועים נוספים — גלגלי שיניים, גולגולות ושתי קוביות — דברים שאפשר לצפות מגבר כמוהו, אבל פרחי הלפופית בולטים מבין כולם. הם הקעקוע הצבעוני היחיד — בגווני כחול בהיר וירוק.
הוא מכחכח בגרונו, ואני קולטת שאני עדיין מחזיקה בזרועו ואצבעותיי מחליקות על גבעולי הפרחים.
אלוהים.
אני מנתקת את ידיי במהירות ושומטת אותן לחיקי. והפרס ראשון במוזרות הולך ל... סוואנה!
אני מחכה שהוא יסביר לי למה קעקע דווקא את הפרחים האלה, או שישאל אותי מה המשמעות שלהם עבורי. במקום זאת, שפתיו מתעקלות בחיוך כשהוא מצביע על גב הכיסא. "תשעני לאחור."
אני מתעשתת ומצייתת לו, מנסה למשוך למטה את שולי השמלה שפתאום נראית לי קצרה מדי כשהיא מטפסת במעלה ירכיי. משהו במצב הזה, להיות לבד במקום הזה עם האיש הזה, מרגיש פשוט אינטימי מדי.
או בדיוק במידה הנכונה של אינטימיות.
"איפה את רוצה אותו?"
אני חייבת להשאיר את עיניי על פניו, אחרת הן יתחילו לטייל על כתפיו, על חזהו, ועל הבליטה הברורה שבג'ינס שלו.
איפה אני רוצה אותו? אני חוזרת בראשי, ואני יודעת שאני חייבת לענות מהר, אחרת הרמיזה הברורה שבמשפט הזה תמלא את החלל — המביך ממילא — שבינינו.
בשלב זה, השהייה בנוכחותו של גבר לראשונה אחרי זמן רב כל כך — תזכורת רחוקה לחיים שהיו לי פעם — מעירה את גופי שצועק עליי להיזכר איך זה היה. להרגיש את מגעו של גבר, את ידיו על עורי, על גופי. העור בירכיי סומר.
"כאן," אני אומרת וקולי נשבר. אני מצביעה על החלק הפנימי בירך, ממש מעל לברך. זה מקום מוזר לקעקוע, אין ספק, אבל יש לכך משמעות עבורי.
אני מבחינה בגרגרת שלו כשהוא בולע את הרוק. גבתו מזדקפת, מבטו נודד מפניי מטה, אל העור המכווץ ממש מתחת לשולי שמלת הכותנה הסגולה שלי. יש שם צלקת בולטת, בערך בגודל של דולר ובצורת קרס דיג. אני רואה את השאלות על פניו בשקט שמשתרר בינינו.
צלקות מניתוח נראות אחרת מצלקות שנוצרו מאלימות. צלקות אלימות אינן שיטתיות או מסודרות. הן פרועות, צעקניות, בוטות. הצלקת הזאת, מהחלון השבור של המכונית המשפחתית שצללה שמונה מטרים מתחת למים, מספרת סיפור שאני לא רוצה יותר בספר הזיכרונות שלי. אני רוצה לכסות אותה.
אני שוברת את השתיקה, מושכת את עיניו בחזרה אל פניי ולא אל רגליי המפושקות. "אני יודעת שקשה לקעקע צלקות — בדקתי את זה — אבל אני רוצה לכסות אותה. זה... אפשרי?" קולי רועד ומסגיר את עצבנותי.
הוא מכחכח בגרונו. "אני יכול לעשות את זה."
ואז הוא רוכן, ללא מילים, ולפי הבעת פניו אני מבינה שהוא מבקש רשות לגעת בה. אני מהנהנת בתשובה. הוא מושיט את אצבעות ידו הימנית, ובשיטתיות, כאילו הוא בודק את המקום, הוא מלטף את הצלקת הבולטת.
אחרי כל כך הרבה זמן ללא מגע של אדם אחר בשום מקום מתחת לטבור שלי, מגעו מקפיץ אותי. עיניו פוגשות את עיניי, ומייד אחר כך הוא חוזר לשפשף באגודלו את הצלקת. אני מרגישה את הדופק שלי מאיץ, את נשימתי נפלטת בפרצים קטנים, כאילו מישהו ריסק את ריאותיי ולא נותן לי לנשום.
אני יודעת שהוא נוגע בי בשביל הקעקוע, אבל אני מסתכלת על האופן שבו הוא נושך את שפתו, ואני יכולה לראות שזה מערער אותו לא פחות מאשר אותי. הוא בולע שוב את הרוק. החדר שקט, והכימיה בינינו משתנה ומתקרבת באופן מסוכן למשהו שהוא יותר מסתם מקעקע ולקוחה.
היד שלו מתהדקת על ירכי כשהאגודל שלו נותר מונח דומם על הצלקת, אבל הוא לא מסיט את ידו. כאילו הוא קפוא, שקוע במחשבות.
האווירה בחדר משתנה כהרף עין. כנראה גם הוא מרגיש את זה, כי הוא מייד מושך את ידו מהרגל שלי. נשימתי מהדהדת מבעד לדממה כשאני מתנשפת, מכסה את ידו בידי ומשאירה אותה במקומה.
זה מטורף.
עיניו מוצאות את עיניי, ואני מבחינה שהן כבר לא מכווצות ובוחנות, אלא אפופות בסקרנות ועניין. אני פשוט מחזיקה את היד שלי על שלו, בלי באמת לדעת למה, למעט העובדה שמגעו גורם לי להרגיש לא עצמי וחסרת מעצורים. ממש פאקינג חסרת מעצורים.
זה מטורף. הראש שלי מנסה להזכיר לי שוב. אבל אני לא מקשיבה.
אני מכוונת את אצבעותיו כלפי מעלה עד שידו מתחת לשמלתי. אני מחכה שהוא יזיז אותה במהירות או יגיב בגועל, אבל הוא לא. אני אפילו לא חושבת באותו רגע שאולי הוא נשוי, או שיש לו חברה. גם אם כן, מן הסתם עדיין הייתי עושה את זה. כשמבטו נעוץ על פניי, הוא מחליק את את אצבעותיו באיטיות כלפי מעלה, ורגליי נפשקות בתגובה. מוחי מפסיק לעבוד וגופי משתלט על העניינים, מוכה עיוורון מעצם התחושה העזה והפתאומית.
עיניו לוכדות אותי, וכשאני מתנתקת ממבטו, כל מה שאני רואה הן שפתיו, כתפיו, תנועת חזהו.
בנשימה אחת מהירה אני רוכנת לעברו ולוכדת את פיו בשלי. אני אמורה להרגיש שזה לא בסדר. הוא אפילו לא יודע איך קוראים לי, אבל הוא מריח כל כך טוב, והזקן שלו מדגדג את שפתיי וגורם לי להשתוקק אליו עוד יותר.
הוא גונח לתוך הנשיקה, ורטט חם מציף את בטני כשהלשון שלו פולשת לפה שלי.
אני מתנשפת על שפתיו בזמן שידו מחליקה מתחת לישבני, מרימה אותי מהכיסא כך שעכשיו אני יושבת בפישוק על ירכיו. הנשיקה שלנו הופכת לרעבה יותר. אצבעותיו מחליקות על אחורי ירכיי ואז במעלה שמלתי, עד לעור החשוף של גבי.
המגע שלו מעניק לי חיים, כאילו בשנה האחרונה הייתי שקועה בשינה, בודדה ומעופשת, ללא מגע של אדם אחר.
אני כורכת את רגליי סביב מותניו, מרגישה את איברו הקשה מתחת לג'ינס שלו, ומוצאת את עצמי מתפתלת עליו, מחפשת את העונג שמגיע כל כך בקלות עכשיו, אחרי שאיבדתי את כל המגננות על תחושותיי.
ידיי נצמדות אל פניו, מתענגות על תחושת שערו הסמיך בין אצבעותיי. הוא אולי מבוגר ממני, אבל זה לא משנה את הדרך שבה הוא מנשק אותי. למעשה, המגע שלו מרגיש מיומן ובטוח יותר. ידו מחליקה לאורך הצלעות שלי כאילו אני כלי בידיו.
"מה את עושה לי?" הוא נאנח על צווארי.
גל חום מכה בי שוב בבטן. הידיעה שהפכתי את האיש החזק הזה לחלש היא תחושת כוח שאני יכולה להתרגל אליה בקלות.
אני מתחככת בו בקצב שמקרב אותי לשיא במהירות. כשידיו על הישבן שלי, הוא מצטרף לקצב, משפשף את גופו בגופי עד שאני מרגישה שהעור שלי מתחיל לעקצץ ואצבעות הרגליים שלי מתכווצות.
"אלוהים אדירים," אני מתנשפת כשאני מגיעה לרגע שלפני האקסטזה הטהורה. אני לא מאמינה שזה קורה, ולשנייה עוברת בי מחשבה שאני אמורה להיות מושפלת מכך שאני עומדת לגמור על הבחור הזר הזה, אבל הגוף שלי לא נותן לי לעצור.
נהמה נמוכה בוקעת מחזהו. ידו מתפתלת סביב מותניי, מצמידה אותי קרוב יותר אליו. הלחץ בין רגליי מתעצם. הוא חופן את פניי בידו השנייה, ואני נאחזת בידיו כשהוא מנשק את פי בחוזקה. אני מאבדת את עצמי בתוך האורגזמה, נתונה לגמרי לחסדיו.
אני לכודה ברעד ארוך ביותר, רגליי נעולות סביב גופו, והוא לא מרפה ממני עד שאני מתחילה להירגע, גופי נמס על גופו. כשאני סוף־סוף מתחילה לחזור למציאות, גל של בושה מציף אותי בפתאומיות וגורם ללחיים שלי, הסמוקות ממילא, לבעור באדום עז. בעיניים פעורות אני בוהה בגבר שמתחתיי.
"אלוהים אדירים," אני ממלמלת.
מה חשבתי לעצמי?
זה מטורף.
אוי. אלוהים. אדירים.
כנראה הייתי מורעבת כל כך למגע, שממש קפצתי על האדם הראשון שנגע בי והתחככתי בו כמו חתול מיוחם.
"אני כל כך מצטערת." אני מתרחקת כשהוא מנסה לנשק אותי שוב.
"מצטערת על מה?" הוא מסיר את ידיו מגופי, בבירור המום מהתפנית הפתאומית ברגשותיי. "זה היה מדהים."
"אני אפילו לא מכירה אותך. זאת הייתה טעות." אני יורדת מהברכיים שלו, וכמעט נופלת כשאני מגלה שהרגליים שלי עדיין חלשות ואני בקושי מצליחה להחזיק את עצמי.
"לא הרגשתי שזו טעות בשבילי."
כשהוא קם, אני עדיין יכולה לראות את הזקפה המשתוללת במכנסיו. "אלוהים, אתה... אני לא —" המחשבות שלי מקוטעות, ואם כי זה עתה חוויתי איתו אורגזמה מטורפת, אני לא יכולה שלא להודות שהוא לא נהנה מאותו הדבר. פתאום אני מרגישה כאילו אני שוב מדברת עם אדם זר.
"זה בסדר," הוא מחייך ומושיט אליי שוב את ידו.
"לא, כדאי שאלך. אני כל כך מצטערת."
"תפסיקי להתנצל. אל תלכי —"
כשאני פונה אליו שוב, אני מאבדת את עצמי במראה של חזהו הרחב וזרועותיו השריריות, טובעת בכמיהה העזה להיטמע בתוכן שוב. ואני אפילו לא מכירה אותו.
הורדתי את המגננות שלי, והבטחתי לעצמי שלעולם לא אעשה זאת שוב.
"תודה," אני ממלמלת, מה שגורם לו לצחוק. "אבל אני באמת צריכה ללכת."
"מה לגבי הקעקוע שלך?"
"בפעם אחרת." אני כבר כמעט מגיעה לדלת, ואור השמש בחוץ מזכיר לי שרק צהריים, וכבר עשיתי מעצמי לגמרי טיפשה היום.
"אני יכול לפחות לקבל את המספר שלך?" הוא שואל, אבל אני לא עונה לו. אני כבר מחוץ לדלת ובדרכי חזרה אל הבית. הרגישות בין רגליי מאיימת להפיל אותי על המדרכה, כשירכיי מתחככות זו בזו בקצב ההליכה המהיר שלי.
אני אמורה להתחרט על מה שעשיתי כרגע, אבל אני לא. רובי אמרה לי לפנק את עצמי היום, ובהחלט עשיתי בדיוק את זה.
מרף
יש לנו הרבה מפגשים מוזרים בסטודיו, אבל מעולם לא הייתה לי כזאת לקוחה. בשנייה שראיתי את הבחורה הזאת, ידעתי שהיא תדפוק לי את כל היום. כשהבטתי בה, עם שערה החום באורך הכתפיים והגזרה הקטנטונת שלה, ידעתי שמעולם לא ראיתי אותה לפני כן. הנחתי שהיא חדשה בעיר, או תיירת שהגיעה לשבוע.
אבל היה בה משהו נוסף שמשך אותי אליה. קודם כול, היא פלרטטה איתי. זה קורה הרבה, אבל בדרך כלל לא באמצע היום, או באמצע השבוע. תיירות שיכורות בחופשת האביב בחצות הלילה — בטח. אבל הבחורה הזאת פשוט נכנסה לסטודיו שלי בלי שום סיבה וסנוורה אותי עם גומות החן שלה, וזה תפס אותי קצת לא מוכן.
אני בטח לא צפיתי את התפנית הפאקינג מוזרה שחלה פתאום. מה שהתחיל כעבודת קעקוע לא צפויה הפך למשהו הרבה יותר טוב. אחרי נגיעה אחת ברגל שלה, ידעתי שאין סיכוי שאעשה שום קעקוע כלשהו היום, לא כשידיי רועדות ככה.
מייד כשהיא יצאה ניגשתי להסתכל בטופס ויתור אחריות שחתמה עליו, בתקווה שיהיה שם מספר טלפון. זה נשמע כמו משהו שמטרידן היה עושה, אבל היא לא יכולה פשוט להיכנס לכאן, לטלטל את היום שלי לחלוטין ואז להיעלם. אבל אז אני לוקח את הטופס וקורא את השם.
הייזל ויטאקר.
מה לעזאזל...?
היא נתנה לי שם בדוי. כולם בוויקט מכירים את הייזל ויטאקר, והיא פאקינג בטוח לא הייזל.
כשאני עומד מאחורי הדלפק, בוהה מבעד לדלת שדרכה יצאה, אני שומע את הדלת האחורית נפתחת. לוגן קורא לי מהחדר האחורי, אבל אני לא מגיב. הראש שלי מסתובב.
היא עדיין ממלאת את ראשי, התחושה של עורה הרך עדיין בידיי, הדרך שבה היא אחזה בזרועותיי כשהאורגזמה שלה סחפה את גופה, והזקפה במכנסיים שלי שלא באמת נעלמה.
"בוקר שקט?" לוגן שואל כשהוא נכנס ומוצא אותי עומד בדממה ליד הדלפק. זה אכן היה בוקר איטי ושקט. אף אחד אפילו לא נכנס לסטודיו מאז שהיא יצאה, וזו ברכה בפני עצמה.
"בוקר מעניין," אני ממלמל.
"אה, כן?"
אני מעיף מבט בלוגן כשהוא מסדר את עמדת העבודה שלו כדי להתכונן לפגישה של אחר הצהריים.
"כן." אני מתנער מהערפל שאופף אותי וניגש למשרד הקטן בחלק האחורי של הסטודיו. לוגן לא שואל שאלות. הוא כבר יודע שאני אוהב את הפרטיות שלי.
לוגן ורייף הם כמו אחים בשבילי, אבל לא בצורה שאני מרגיש שהם צריכים לדעת את כל הסודות שלי. הם מכבדים את זה. הם לא צריכים לדעת מאיפה הכסף שלי מגיע, או מה אני עושה עם החיים האישיים שלי. אבל אני יודע שבכל פעם שאצטרך אותם, הם יהיו שם לשמור על הגב שלי. ואני אעשה את אותו הדבר עבורם.
אני מנסה להעסיק את עצמי בדו"ח ההוצאות החודשי, אבל אין כלום חדש מאתמול, כך שאין שום דבר שיעצור את מחשבותיי מלנדוד בחזרה לתחושת השדיים שלה על החזה שלי וצליל ההתנשפות שלה באוזני. לעזאזל, אני רוצה לנשק אותה שוב. היה לה טעם מתוק, כמו דבש, ואם אני מלקק את שפתיי, זה כאילו היא כאן. בראש שלי, בזרועותיי.
עבר הרבה זמן. פאקינג הרבה יותר מדי זמן.
בדרך כלל, אני יכול להסיח את דעתי עם בחורה שאני מוצא בבר, משהו מזדמן שמצריך מעט מאוד מאמץ. אבל זה גם אף פעם לא משהו מסעיר. בטח לא משהו משכר כמו זרה עם גחמה פתאומית.
הטלפון שלי רוטט על השולחן. הסחת דעת מבורכת.
אני מרים אותו, מצפה שזה יהיה לקוח או רייף אחרי לילה של חגיגות, אבל הפעם זה מספר שאני מכיר. מספר שלא ראיתי הרבה זמן.
הרופא אמר שאין עוד הרבה זמן. אם אתה רוצה לראות אותה שוב, עכשיו זה זמן טוב.
ליבי מחסיר פעימה.
פאק.
אם אניח את הטלפון שלי חזרה, האם אוכל להתנהג כאילו פשוט לא ראיתי את זה? להעמיד פנים שזה לא אמיתי? שהשנה האחרונה, שבה בעצם התעלמתי מהאדם היחיד שאסור היה לי להתעלם ממנו, לא ממש קרתה?
במקום זאת, אני מקליד תשובה.
אני בדרך.
1 האי נקרא וויקט ביץ', והכינוי שלו אצל התיירים הוא וויקד ביץ' — מרושע. מכאן שם החנות והמשחק עם השם.
פרק 1
סוואנה
"את צריכה לצאת מהבית. זה יום מקסים," קוראת רובי מחדר הכביסה.
אני מציירת במחברת הרישומים שלי כבר יותר משעה, אבל אני לא מרוצה משום דבר, אז כל מה שהיא שומעת זה איך אני מקמטת דפים ומשליכה אותם לפח. הציורים פשוט ממשיכים לצאת כהים מדי.
אני לא עונה, אבל היא צודקת מן הסתם. הייזל ישנה הרבה לאחרונה, והבית כל כך רגוע שבאמת אין לי מה לעשות.
אני אוהבת שלווה. לפי לוח השנה שלי, עברו בדיוק עשרה חודשים מאז הגעתי לוויקט ביץ', כשהייזל ויטאקר בת השמונים ושבע שכרה אותי כבת הלוויה האישית שלה. לא אחות, לא סוכנת בית, רק בת לוויה שלה. התפקיד שלי הוא בעצם להקשיב לסיפורים שלה, לעסות את המפרקים שלה ולשמור את הסודות שלה.
אבל נראה שעכשיו, בין אם ארצה ובין אם לא, ימי השלווה שלי ספורים.
הייזל דועכת במהירות. רק לפני שלושה שבועות הרופא אמר שהסרטן לא מגיב להקרנות, ושהגיע הזמן להתכונן.
הרגשתי שהוא חותם גם על תעודת הפטירה שלי. אין לי לאן ללכת, אין לי על מי לסמוך. כשהייזל לא תהיה יותר, אהיה שוב לבד. שלום בית חוף יפה. ברוכים הבאים חיים משעממים.
אולי זו הסיבה שאני מחליטה לצאת לעיר היום. ייתכן שזאת תהיה ההזדמנות האחרונה שלי ליהנות מהמקום הזה. בדרך כלל הטיילת מלאה באנשים ובתיירים מכדי שאשקול אפילו להיות בחוץ, אבל זה יום שלישי בחודש יוני, מה שאומר שהאי עדיין שקט באופן יחסי. השקט שלפני סערת הקיץ.
מזג האוויר מסביר פנים. לא חם מדי היום, אבל נראה שתמיד נעים כאן. רוח האוקיינוס הקרירה דואגת לכך. אני לובשת את שמלת הקיץ הסגולה שלי, זו שכמעט אין לי הזדמנות ללבוש כי אני אף פעם לא יוצאת לשום מקום, והולכת לטיילת.
אני עוברת על פני כמה חנויות שלא מפתות אותי מספיק כדי להיכנס אליהן. הן מחזיקות בעיקר שטויות תיירותיות, ומכיוון שאין לי באמת בית, אין לי גם שום שימוש במגנטים עם הכיתוב וויקט ביץ' עליהם. חנות הספרים הצנועה היא מתוקה ושקטה, אבל אני לא באמת בעניין של קריאה. אחרי סיבוב קצר בין המדפים אני כבר יוצאת בחזרה לרחוב.
הטיול כולו מתחיל להרגיש כמו בזבוז זמן. אבל אז אני עוברת ליד הסטודיו לקעקועים. משהו בו גורם לי לעצור. לעומת מכונים מפוקפקים אחרים שהכרתי בעבר, הוא נראה נקי, מואר ומזמין. האקס שלי ואני היינו בעבר במכוני קעקועים, אבל זה מעולם לא היה בשביל קעקוע. זה היה בדרך כלל כיסוי לסוג אחר של עבודה, או כדי שהוגו ינהל שיחה עם מישהו.
אני לא צריכה להיכנס לפה. הבטחתי לעצמי שלעולם לא אבקר בשום מקום שמזכיר את החיים הישנים שלי, אבל למען ההגינות, המקום הזה לא דומה בכלום למכוני הקעקועים שבהם הייתי עם הוגו. אז בלי לדעת למה, אני פותחת את הדלת ונכנסת.
אני לא רואה אף אחד כשאני מתקרבת לדלפק הזכוכית, שמתחתיו תצוגת תכשיטים מוארת. על הדלפק מונח אלבום גדול של ציורי קעקועים, ואני מתפתה לדפדף בו, אם כי אני יודעת בדיוק מה הייתי בוחרת אילו הייתי רוצה קעקוע. אין שום מקום לשאלה.
"אני כבר מגיע," קול עמוק בוקע ממקום כלשהו מאחורי הקיר שמפריד בין הקבלה לצד האחורי של החנות.
אני נרתעת. כשאת חיה עם אישה קשישה ואחיות שמטפלות בה, עשוי לעבור זמן רב בלי שתשמעי קול של גבר. ויש לזה השפעה עליי.
אני כמעט בורחת. צעד אחד לכיוון הדלת, ואני מוכנה לצאת מהחלל הקטן. אבל אז הוא מופיע, ואני קופאת.
זקן עבה, כתפיים רחבות והבעה זועפת שנראית כאילו היא חלק קבוע מפניו, כל אלה גורמים לי לקפוא במקום. כנראה קשה להיפטר מהרגלים ישנים, כי אני מייד מרגישה צורך להתגונן.
"מה אני יכול לעשות בשבילך?" הוא רוכן אליי בחיוך שואל, מניח את זרועותיו הרחבות המקועקעות על הדלפק.
"אני רק... מסתכלת," אני מגמגמת. לא הדבר הכי חכם לומר. אף אחד לא רק מסתכל בחנות קעקועים. נכנסים עם מטרה מוגדרת, לא סתם כדי להסתכל.
"רואה משהו שמוצא חן בעינייך?" עיניו נעוצות בפניי, ויש בהן משהו שמפרק אותי מנשקי. מתחת למצח הקודר יש עיניים ירוקות כמו אבן אזמרגד, שאיכשהו נראות חביבות יותר משאר תווי פניו.
"לא," אני אומרת מהר מדי. "לא בשבילי. אני לא יכולה..."
"צריך להיות בן שמונה־עשרה כדי לעשות קעקוע. זה החוק במדינה," הוא אומר ביובש, ואני נושפת בעלבון על הרמיזה שלו שאני עדיין נערה.
"אני בת עשרים ושתיים," אני עונה.
"בסדר." משהו בשוויון הנפש שלו מעצבן אותי. אני צריכה פשוט ללכת, אבל המבט שלו תוקע אותי במקום.
"רק התכוונתי שאני לא יכולה לעשות קעקוע כי זה לא באמת הסגנון שלי."
"בטח שאת יכולה. מגיעים אלינו אנשים מכל הסוגים והמינים, ואם את מודאגת בגלל העבודה שלך... אנחנו תמיד יכולים להסתיר אותם." עיניו סורקות את גופי כשהוא אומר זאת, מה שהיה עלול להעליב אותי, אם צמרמורת התרגשות לא הייתה מציפה אותי פתאום.
"לא תודה." אני מתעקשת ופונה ללכת.
"אם תשני את דעתך —"
אני מעיפה מבט לאחור ורואה אותו מושיט לי משהו. אני שונאת להתנהג בגסות, אז אני חוזרת כדי לקחת את הכרטיס השחור הקטן מידו. כשאני מתקרבת, אני יכולה להבחין בפסים אפורים עדינים בזקנו ובקמטים קטנים סביב עיניו. הוא כנראה מבוגר ממני בעשר שנים לפחות, ויש לי הרגשה שלא אצליח להוציא אותו מהראש עוד הרבה זמן.
"סליחה שחשבתי שאת נערה מתבגרת," הוא ממלמל כשאני לוקחת ממנו את הכרטיס.
"זה בסדר."
"אני יכול לראות שבאת לכאן מסיבה מסוימת. ברור שאת רוצה לפנק את עצמך במשהו נחמד, אז לכי על זה."
אני מתרחקת בלי לענות. זה טיפשי, אני חושבת. אבל הבחורה הספונטנית שהייתי פעם חוזרת להדהד במוחי, כשאני בוהה בכרטיס.
הלב המרושע1 — קעקועים
מרף
"רק מרף?" אני שואלת בחיוך קל.
"רק מרף," הוא עונה, מחקה את הטון שלי. האם אנחנו מפלרטטים?
אני מהססת בפתח, מתופפת באצבעי על הכרטיס כשאני מנסה להחליט אם אני באמת רוצה קעקוע, או שאני פשוט לא רוצה לעזוב את הסטודיו.
"טוב, בסדר," אני אומרת ופונה אליו בחזרה. אני אוהבת את הדרך שבה חיוכו הערמומי נחבא בתוך זקנו. אני יכולה לראות שהוא מחייך לפי עיניו שמתכווצות בזוויותיהן.
"סוף־סוף אנחנו מתקדמים." הוא ניגש לצד הדלפק ומוציא טופס ממקום שאני לא רואה. "תמלאי את זה ותיכנסי לחדר האחורי. יש לי במקרה חלון של שעתיים בין פגישות, אז אני יכול לקבל אותך מייד."
המשך הפרק בספר המלא
הערות:
1 האי נקרא וויקט ביץ', והכינוי שלו אצל התיירים הוא וויקד ביץ' — מרושע. מכאן שם החנות והמשחק עם השם.
