פתח דבר
מטרת ספר זה היא להחיות את המתים, להפיץ במאה ה-21 זרם פילוסופי דתי שחדל להתקיים במאה ה-16 – מטרה משונה בשביל פילוסוף שאינו מאמין בקיומו של העל־טבעי. אולם לעומת בני אדם העשויים מבשר ודם, רעיונות אינם מתים. אומנם הם הופכים לפעמים להיות נפוצים יותר או פחות, אך הם תמיד מוכנים, כעוף החול, לקום מעפרם ולהתחיל מעוף חדש בשמי ההיסטוריה. תפיסות פילוסופיות שהיו פופולריות מאוד בעת העתיקה, כמו מטריאליזם או ספקנות קיצונית, כמעט חדלו להתקיים בימי הביניים – וכיום הן שוב באופנה.
כתבתי את הספר הזה מאחר שבתור פילוסוף, אדם דתי וחוקר של פילוסופיית ימי הביניים, אני מרגיש תסכול רב בראותי את מצב היחסים בין הדת לפילוסופיה כיום. מרבית האנשים – הן הדתיים והן החילונים – חושבים שיש סתירה מובנת בין הפילוסופיה לדת; שאדם דתי חייב להאמין בתמימות בדברים שאי־אפשר להוכיח, ואילו אדם בעל חשיבה עצמאית וביקורתית אינו יכול להיות דתי; שאמונה דתית תיתכן רק לצד אמונה בכוחות על־טבעיים ובשכר ועונש בעולם הזה ובעולם הבא, ושיש סתירה בין האמונה לידיעה ובין המסורת לביקורתיות. אמונות תפלות אלו על הדת משפיעות על היחס לפילוסופיה דתית אצל רוב הציבור. מרבית האנשים רואים בפילוסופיה הדתית ניסיון להצדיק את הדת באמצעות כלים פילוסופיים, ולא תוצאה ממחקרו המוסרי של הפילוסוף הדתי.
בתור חוקר של הפילוסופיה הימי־ביניימית אני יודע שמצב זה איננו גזֵרת גורל. בימי הביניים היה זרם גדול של פילוסופים דתיים, שחשבו שיש סיבות פילוסופיות להיות דתי וסיבות דתיות להיות פילוסוף. לדעתם הבנה נכונה של הדת מצריכה מחקר פילוסופי, ומחקר פילוסופי מחייב אורח חיים דתי. הם היו אנשים דתיים מאוד, שכלל לא האמינו בעל־טבעי או בקיומו של דבר שאי־אפשר להוכיחו. הפילוסופיה הדתית כופרת למעשה בצורך לבחור בין דת לפילוסופיה. היא מגדירה את תוכנהּ האמיתי של הדת באמצעות הפילוסופיה ומגיעה למסקנה הפילוסופית שצריך להיות דתי.
בספר זה אנסה להציג לקורא בן ימינו אפילו את הפלג הרדיקלי ביותר בפילוסופיה הדתית. לאחר הצגת המצב ההיסטורי אנתח את הבעיות החברתיות הקיימות כיום בישראל ובעולם המערבי כולו עֵקֶב היעדרו של זרם פילוסופי דתי רדיקלי. לבסוף אציע דרכים להחייאתו של הזרם הפילוסופי הרדיקלי בתחילת המאה ה-21.
מבנה הספר
הספר מחולק לשלושה חלקים, וכל אחד מהם מחולק לכמה פרקים. החלק הראשון עוסק בעבר, כלומר במצב ההיסטורי של הפילוסופיה הדתית בימי הביניים. הפרק הראשון מגדיר את הפילוסופיה הדתית הרדיקלית והמתונה ומשווה בינן ובין זרמים הגותיים אחרים, בעיקר הדת השמרנית והליברליזם החילוני. בפרק זה יודגש שהוויכוח על קיומו של העל־טבעי התקיים בימי הביניים, כפי שהוא קיים כיום. ההבדל הוא שכיום הוויכוח הזה מתנהל בין דתיים לחילונים, ואילו בימי הביניים הוא התנהל בין דתיים נטורליסטים לדתיים שמרנים או מתונים יותר. הפרק השני עוסק בתיאור המצב בימי הביניים, בעיקר מן המאה ה-12 ועד תחילת המאה ה-16. בימים הללו הייתה הפילוסופיה הדתית הרדיקלית זרם מרכזי בהגות היהודית (ובמידה רבה אף בנוצרית וקודם לכן במוסלמית). אומנם ודאי שלא הייתה רוב באף אחת מהדתות, אך ידועה במידה מספקת כדי שאנשים יתלבטו אם כדאי להצטרף אליה או אל אחד הזרמים הדתיים האחרים. דבר כזה אינו קורה כיום. בפרק השלישי אתאר את התהליכים ההיסטוריים שהביאו לידי היעלמותה של הפילוסופיה הדתית מן התודעה הציבורית במאה ה-16 ולידי היווצרות הדיכוטומיה בין דת שמרנית, הדוגלת בעל־טבעי, לפילוסופיה חילונית, הכופרת בו ובמצוות. כאן אטען, שהברית בין שמרנים דתיים לחילונים גרמה לירידת קרנה ואף להכחדתה הכמעט מוחלטת של הפילוסופיה הדתית.
החלק ההיסטורי חשוב, מפני שהוא מציג חלופה למצב בימינו. אחת הטענות המרכזיות העולה כנגד פילוסופיה דתית רדיקלית היא שהדת במהותה היא אנטי־פילוסופית, ושהפרשנות הנטורליסטית לדת איננה לגיטימית. העובדה שבמשך מאות שנים התקיים זרם חשוב ובולט, שכפר בהגדרתה השמרנית של הדת ולא האמין בעל־טבעי ובחיים שלאחר המוות – מראה שאפשר אחרת, ושהמצב בימינו נובע מתנאים היסטוריים העלולים להשתנות ולא מניגוד מהותי בין הדת לפילוסופיה.
החלק השני מתאר את המצב בימינו. הפרק הרביעי מסביר את הבעיות הנובעות מהיעדרותו של זרם דתי נטורליסטי. בפרק זה נדגיש, שאין כיום אפשרות ממשית לבחור באורח חיים שמרני ובתפיסת עולם נטורליסטית. אדם שמרני חייב להאמין בעל־טבעי; ואדם ביקורתי, הדוגל בעמדה נטורליסטית, אינו יכול לחיות אורח חיים שמרני. הפרק החמישי מסביר מדוע קיימת חובה דתית להיות פילוסוף. כאן נציין שדת בלא פילוסופיה היא אוסף של אמונות תפלות ועבודה של אל דמיוני, שאין דבר בינו ובין המציאות. מלבד זאת נדגיש, שהשמרנות הדתית בנויה על זיוף ההיסטוריה ועל תיאור שמרני במהותו של הדת – מה שהתברר כשגוי בחלקו הראשון של הספר. הפרק השישי עוסק בחובה הפילוסופית להיות דתי כיום. בפרק זה יודגשו יתרונותיה החברתיים של הדת, הן לאושרו של האדם (בעיקר בתחום היציבות המשפחתית) והן לחברה כולה. יושם בו דגש על בדידותו ואומללותו של האדם החי בחברה הליברלית המערבית ועל חוסר יכולתה להמשיך ולהתקיים לאורך דורות. בפרק השביעי תוצג ביקורת נוקבת על הזרמים הדתיים הליברליים העכשוויים. זרמים אלו מחשיבים עצמם לממשיכיה של הפילוסופיה הדתית מימי הביניים, וככה הם נתפסים בעיני הציבור. נדגיש את ההבדל ביניהם. הטענה המרכזית תהיה שהזרמים הדתיים הליברליים הם יצור שעטנז: שמרנות דתית מעודנת בערכים ליברליים. חיבור זה חוטא בחוסר עקביות קיצוני ואף אינו משמש אלטרנטיבה דתית ראויה לחילונים שמאסו באורח החיים הליברלי, כאלה המחפשים זרם דתי שמרני מבחינה הנורמות החברתיות ופתוח לכל עמדה פילוסופית מבחינה הגותית.
חלקו השלישי של הספר עוסק בעתיד אפשרי של הזרם הפילוסופי הדתי. הפרק השמיני מתאר את הדרכים להקימו מחדש. הדרך העיקרית היא באמצעות "יציאה מהארון" – הן של אנשים בעלי תפיסה פילוסופית בסביבה הדתית, הן של דתיים ושמרנים בסביבה החילונית. הטיעון המרכזי של הפרק יהיה, שאנשים דתיים לא מעטים אינם מרוצים כיום מהשליטה השמרנית על הדת, אבל הם נדחים לשוליים של העשייה הדתית – הן בעיני החברה הדתית והן בעיני עצמם. אין הם מרגישים בנוח בסביבה דתית שמרנית, ואף אין בהם מוטיבציה כדי לשכנע אנשים חילונים להצטרף לדת שאין להם הזדהות מלאה עימה. יש גם לא מעט אנשים חילונים שאינם מרוצים מאורח החיים הליברלי והמתירני של החברה החילונית הליברלית, אולם אין ברצונם להצטרף לדת משום שהם מזהים אותה עם דעות שמרניות (קיום העל־טבעי, שכר ועונש). יציאתם של האנשים האלה מהארון בחברה הדתית וביקורתם הנוקבת כלפי הדת השמרנית, לצד הפצתה של הבשורה הפילוסופית הדתית בחברה החילונית – עשויות ליצור עניין במידה מספקת כדי להקים לתחייה את הזרם הפילוסופי הרדיקלי. זרם זה יכול להפוך לאפשרות ראויה בשביל אנשים דתיים וחילונים המחפשים אורח חיים שמרני ותפיסת עולם פילוסופית ומדעית. אורח חיים שמרני מבחינה משפחתית מתאפשר עם השנים פחות ופחות בחברה החילונית, ההופכת למתירנית יותר ככל שהיא מתרחקת ממקורה הדתי. בפרק התשיעי אציין בקצרה טענה בנוגע לדרכים שבהן מתפתחים רעיונות בהיסטוריה האנושית. לפי לב הטענה, רעיונות חדשים מתפתחים כמו חיידקים. הם נפוצים מהר עד שהחברה שבה התפתחו מצליחה ליצור נוגדנים, העוצרים או מעכבים את הפצתו של הרעיון החדש. בשלב הבא החברה שנוצרה סביב הרעיון החדש צריכה לראות אם היא מסוגלת להתקיים בלי הצטרפות המונית מן החוץ. לדעתי החילון הליברלי הגיע לשלב הזה בישראל ובמערב כולו. החברות שבתוכן התפתח במאות השנים האחרונות יצרו די והותר "נוגדנים רעיוניים", שהפכו אותו למושך פחות. עצירת התפשטותו של החילון והמשברים הפנימיים בתוך החברה החילונית יוצרים אפשרות לחזרתה של הפילוסופיה הדתית הרדיקלית אל במת ההיסטוריה.
הספר המוצג לפניכם הוא אומנם ספר עיוני, אך אינו ספר מחקרי. מופיעות בו טענות פילוסופיות, היסטוריות וחברתיות, אבל לא בדרך המקובלת בספר אקדמי. בתור פרופסור למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון, כמעט כל כתיבתי עד כה היא אקדמית. כתבתי על מקצת הנושאים שבהם אני דן בספר, ובעיקר על אלו הקשורים לפילוסופיה של ימי הביניים. לכתיבה אקדמית יתרונות רבים: דיוק, הבאת כל מיני דעות לצד הנימוקים מדוע הכותב חולק עליהן, דיון במקורות ראשוניים וציטוטים בשפת המקור וכו'. אולם כמו לכל דבר, יש לכתיבה האקדמית גם חסרונות. בשל שתי מגרעות מרכזיות השתכנעתי לכתוב את הספר הזה, שאינו אקדמי. ראשית, הספרים האקדמיים מיועדים לקבוצת מומחים קטנה. סוג הכתיבה מרחיק חלק ניכר מהציבור, אפילו כשאנשים מתעניינים בנושא הספר. שנית, מטרת ספר זה היא לנתח ולהסביר ממעוף הציפור תופעות חברתיות והגותיות למיניהן: פילוסופיה דתית, דת שמרנית, חילון, ליברליזם ודתיות ליברלית. כדי לנתח כל אחת מתופעות אלו באופן מדעי נידרש לכתוב סדרה שלמה של ספרי מחקר. סביר שספרים כאלה לא יעניינו את הציבור הרחב. בספר זה אני מנסה לתפוס את נשמתם של הזרמים הללו, לדון בהם, להציג כמה טענות חברתיות והיסטוריות על התפתחות הרעיונות ב-1,000 השנים האחרונות – ולבסוף, לצדד בפעולות ממשיות בהווה. דיון כזה איננו מתאים לספר אקדמי, שלפעמים אינו מצליח לתפוס את התמונה הגדולה מרוב עיסוק מדוקדק בפרטים הקטנים. יתר על כן, אני חושב שראוי שחוקר מודרני, המקבל משכורת ממשלם המיסים, ינסה להסביר לציבור הרחב לפחות את מקצת התובנות שהגיע אליהן במחקריו. עד כה עשיתי זאת בעיקר בהרצאות בעל פה לציבורים שאינם אקדמיים, וכעת אני מנסה לכתוב את הדברים ולהציגם לקהל רחב יותר.
ברצוני אף להתנצל לפני אלו העלולים להתעצבן מסגנון דבריי. מטרת הספר היא להביא אנשים לידי חשיבה ביקורתית במגוון נושאים: דת, היסטוריה, החברה שהם חיים בה והחברות שבהן החליטו שלא לחיות. כדי להילחם בתפיסות הנפוצות בציבור הרחב צריך הכותב להשתמש לפעמים בשפה חדה ובוטה, כדי שלא לתת לקורא להכניס אותו למשבצות מחשבתיות קיימות ונפוצות אלא לאתגר אותן. מפני שמטרת הספר היא לטעון שהפילוסופיה הדתית איננה זהה לשמרנות דתית, לחילון, לדתיות ליברלית וגם איננה יצור כלאים של כל הזרמים, נזקקתי להשתמש בטיעוני נגד חדים ולפעמים אף בוטים כלפי שלושת הזרמים המדוברים.
אציין עוד, שאנתח בספר את המגמות החברתיות מנקודת מבט עיונית פילוסופית בלבד. לא אעסוק במקצת החלוקות המקובלות כעת (חרדים ודתיים לאומיים למשל), כי לדעתי חלוקות אלו אינן מייצגות בהכרח מחלוקת בנוגע ליחס שבין הפילוסופיה לדת (מוקד הספר), אלא נושאים אחרים כגון היחס למדינה ולצבא, שאין הם מעניינו של ספר זה.
מטרת הספר היא להציג דרך פילוסופית דתית ולאו דווקא תוכן פילוסופי דתי ייחודי, כדי שכל קורא יוכל לגבש לעצמו את הדרך שימצא לנכון מבחינה פילוסופית. לפיכך הוא יותר נגד עמדות מודרניות ופחות בעד עמדה פילוסופית דתית מסוימת, ולמרות זאת אביא מבין השיטין את עמדותיי בתור דוגמה לעמדות פילוסופיות דתיות. אינני טוען שהן החלופה הדתית הפילוסופית היחידה היום, ועל כן יש לראות בהן אפשרות אחת מִנִּי רבות למודרניזציה של הפילוסופיה הדתית.
כולי תקווה ותפילה (טבעית לחלוטין), שדבריי ימצאו חן בעיני הקורא ויגרמו לעיון ביקורתי, למחשבה מחוץ לקופסה, לספקות ותהיות – כפי שאטען בספר, זוהי הדרך להתקרב לאמת הפילוסופית ולאל.
עבר – מצבה של הפילוסופיה הדתית הרדיקלית בימי הביניים ומה שאפשר ללמוד ממנו
פרק א: הגדרתה של הפילוסופיה הדתית
בפרק זה נגדיר את מהותה של הפילוסופיה הדתית הרדיקלית. בעבור זאת נגדיר בקצרה את הדת, את הפילוסופיה ואת הזרמים הפילוסופיים הדתיים – המתון והרדיקלי. לאחר מכן נשווה בינם ובין הדת השמרנית והאתאיזם החילוני, ולבסוף נשאל אם יש קשר הכרחי בין אמונה דתית לעמדה התומכת בקיומו של העל־טבעי.
מהי פילוסופיה דתית?
כדי לענות על השאלה מהי פילוסופיה דתית, עלינו לענות תחילה על שני חלקיה: מהי דת? ומהי פילוסופיה? אין ספק שהשאלות האלה כבדות ביותר. ניתוחן של העמדות השונות שניתנו לכל אחת מהן יכול למלא כרכים שלמים. לפיכך אסתפק כאן בסיכום קצר ביותר, שלדעתי נותן תשובה נכונה וגם שימושית כדי להבין את מהותה של הפילוסופיה הדתית.
מהי פילוסופיה? מהותה של הפילוסופיה היא לשחרר את האדם מדעותיו הקדומות באמצעות הנכונות לבקר אותן, להבין את יסודן ותוקפן ולאמת אותן עם המציאות. כל אדם הוא יצור חברתי, שהתחנך בחברה מסוימת וינק משחר ילדותו אמונות ודעות, כפי שהתרגל לעשות מעשים מסוימים ולהחשיב התנהגויות חברתיות לנורמטיביות או לחריגות. הפילוסופיה מאפשרת לאדם לפקפק באמונות אלו ובמעשים הקשורים אליהן ולהעמיד אותן במבחן. זרמים פילוסופיים רציונליים ישתמשו בעיקר בניתוח עובדתי של העולם, כדי שהאדם ישתחרר מדעותיו הקדומות. זרמים ספקניים יותר ישתמשו לעומתם בניתוח של תורת ההכרה האנושית כדי לפקפק בעצם יכולתו של האדם להגיע לוודאות כלשהי. המשותף לכל פילוסוף הוא הנכונות לפקפק בכל דבר ולא לקבל אותו כמובן מאליו, אלא לדרוש הוכחה או ראיה לכל עמדה ולכל מעשה. על פי הגדרה זו תהיה הפילוסופיה חתרנית תמיד, כיוון שהפילוסוף מטיל ספק באמונות ובמעשים המרכיבים את בסיס החברה.
אין אדם שנולד פילוסוף או חברת פילוסופים. הפילוסופיה היא דרכו של האדם הבודד המנסה להבין את העולם באמצעות ניתוח רציונלי של המציאות. אפילו אם שני פילוסופים יחנכו את ילדיהם על בסיס עמדותיהם – יקבלו הילדים את מסקנות הוריהם במסורת ויהיו בעצמם פילוסופים רק כשינתחו בביקורתיות את המעשים ואת האמונות שעליהם התחנכו (אין זה אומר כמובן שהם צריכים להגיע למסקנות אחרות). ילד דתי האומר שאורח חייו ואמונותיו מבוססים על ציווי האל, וילד חילוני האומר שהוא כזה מפני שדעותיו ואורח חייו הם הרציונליים ביותר – מצטטים כאחד את הוריהם בלא ביקורת.
הורים או מחנכים יכולים לתת לילד עם נטייה לפילוסופיה מרחב מועט או מרובה כדי לפתח בו את נטיותיו הספקניות. אך חברה באשר היא מציבה גבולות לשאלות שהיא מוכנה לסבול ולכאלה שאינה מוכנה כלל לדון בהן. לדוגמה: כפי שחברה דתית מאוד לא תסבול הטלת ספק בקיומו של האל, לא תהיה החברה הליברלית מוכנה להטיל ספק בעקרונות יסוד ליברליים – למשל שהחופש הוא ערך עליון, המנצח תמיד ערכים אחרים כל עוד אין הוא פוגע באדם אחר. החברה הדתית והחברה החילונית דומות בזה, שתיהן מוגדרות על פי הצהרות ואורח חיים שכל הסוטה מהם משלם מחיר חברתי. אישה המחליטה שלא להתחתן עד גיל 35 בחברה דתית מאוד תידחה לשולי החברה, והיחס החברתי אליה בהחלט לא יהיה חיובי (בין ביקורת לרחמים) – וכן יהיה גורלה של אישה חילונית המחליטה להתחתן בגיל 18 ולהוליד 12 ילדים. שתיהן תאתגרנה את נורמות החברה שבה גדלו, והחברה תתייחס אליהן בהתאם.
הזרמים הפילוסופיים למיניהם נבדלים זה מזה לפי התשובות שהם נותנים לשאלות בסיסיות. פילוסופים ספקנים עונים למשל על השאלה הבסיסית של תורת ההכרה בעזרת הקביעה, שהאדם אינו יכול להגיע לוודאות בשום נושא (או שעמדה זו סבירה יותר, לכל הפחות). פילוסופים רציונליים עונים לעומתם שהאדם יכול להישען על חושיו בתור מקור מידע מהימן, ובין השאר על פי המידע הבא מן החושים הם מנסים לפתח את תפיסת עולמם הפילוסופית. מחלוקת פילוסופית נוספת, הפעם בתחום האתיקה, עוסקת ביחס לכל מיני גוונים של מבנים משפחתיים. פילוסופים שמרנים יסכימו עם עמדתו של אריסטו שיש מבנה משפחתי טבעי[1] (אבא, אימא וצאצאיהם המשותפים), והוא הכרחי לשגשוגה של החברה ולאושרו של האדם הפרטי. לעומת זאת, הוגים ליברלים יחשבו שהמבנה המשפחתי המסורתי אינו הכרחי להמשכיותה של החברה האנושית ולאושרו של האדם הפרטי.
מהי דת? על פי ההגדרה שאני מציע, דת היא צירוף של מעשים הנחשבים חובה (לרבות הימנעות ממעשים הנחשבים אסורים) ושל ספרים או סיפורים הנחשבים קדושים. הצהרות האמונה הנפוצות בדת באות בעקבות הספרים או הסיפורים הללו, וההודאה בקיומם נחשבת אף היא חובה דתית. חשוב לציין שאין גוף סמכותי המוכר לכל אנשי הדת, שפירושו בנוגע לתוכנן ההגותי של אמונות אלו נחשב למקובל בעיני כולם.
הגדרה זו מבטלת את תוכנהּ ההגותי והמהותי של הדת ונובעת משתי עובדות היסטוריות: 1. בכל דת המגדירה את עצמה בתור מונותאיסטית היו אין־ספור מחלוקות באשר להגדרותיה של האמונה הדתית. מחלוקות אלו התקיימו בין אנשים שהחשיבו את עצמם לאנשים דתיים: יהודים, נוצרים או מוסלמים טובים. בלי לנקוט עמדה שיפוטית פְּנִים־דתית לא יוכל החוקר להגיע לשום הגדרה מהותית של הדת, שתכלול בתוכה את כל סוגי הזרמים הטוענים שהם חלק ממנה. 2. יש מכנה משותף הגותי רב יותר בין הוגים מזרם פילוסופי זהה הנמנים עם כל מיני דתות, מאשר בין הוגים מכל מיני זרמים באותה הדת. למשל: דעותיו של הרמב"ם על מהותם של האל, ההשגחה או הנבואה דומות הרבה יותר לאלו של אריסטו, אלפארבי ואפילו תומס אקווינס מאשר לאלו של רש"י או הרמב"ן. אם אנו רוצים למצוא מכנה משותף בין שלושת ההוגים האחרונים, נוכל למצוא אותו רק במעשים הדתיים המשותפים להם ובספרים (המכילים הצהרות ומילים) שהם מחשיבים אותם לקדושים.[2]
חשוב להדגיש שאינני כופר בטענה שבכל דת קיימות אמונות, ושיש להצהיר על נכונותן כדי להיות חלק ממנה (כגון השילוש בנצרות וקיומו של אל אחד בכל הדתות המונותאיסטיות), אולם לדעתי אין לאמירות אלו תוכן הגותי מוגדר. הן בגדר הצהרת נאמנות חסרת משמעות פילוסופית. למשל: אדם אחד קובע שאין אלוהים, כלומר אין ישות פרסונלית נבדלת מן העולם. אדם שני קובע שיש אלוהים, בעודו מגדיר את האל בתור טבע. למעשה שניהם מחזיקים בעמדה זהה כלפי המציאות, למרות הצהרותיהם המנוגדות בנוגע לקיומו של האל.
הדוגמה האחרונה מראה, שההבדל בין הוגים הקובעים שיש אלוהים לאלו הסוברים ההפך אינו חייב להיות מטפיזי – הוא יכול להיות חברתי בלבד. אומנם שני האנשים בדוגמה דוגלים בעמדה זהה כלפי העולם, אך רצונם להשתייך לחברות אחרות גורם להם לתאר את תפיסתם המטפיזית המשותפת באמצעות הצהרות שונות לחלוטין. הראשון משתייך לחברה חילונית ולכן מצהיר שאין אלוהים, ואילו השני משתייך לחברה דתית ולכן קובע שהוא קיים. הצהרותיהם בנוגע לאל אינן חלק מגישתם המטפיזית אלא חלק מהשתייכותם החברתית.
אם נניח שהפילוסופיה במהותה היא רצון לברר את יסודותיו של כל דבר בביקורתיות, ושהדת היא כל מיני מעשים וספרים הנחשבים קדושים – הרי שאין סתירה ביניהן. יש סתירה רק בין דרישתם של מקצת ההוגים הדתיים לקבל את האמונות ואת המעשים הדתיים בתור אקסיומות שאי-אפשר לערער עליהן או לבקר אותן בדרך כלשהי – ובין הפילוסופיה. ההוגים השמרנים הללו מגדירים את אופייה של הדת בקשיחות שאינה ניתנת לפרשנות פילוסופית. בפרק השלישי של הספר נראה, שהוגים אתאיסטים מאמצים את ההגדרה הקשיחה הזאת של הדת כדי לשלול את קיומה.
לעומת זאת אפשר להגדיר את הפילוסופים הדתיים בתור הוגים החושבים שני דברים: 1. יש חובה (או לכל הפחות מעלה) דתית לעסוק בפילוסופיה. 2. יש הוכחות (או לכל הפחות ראיות) פילוסופיות התומכות בדת. הגדרה זו מוציאה את מקצת ההוגים הדתיים העוסקים בפילוסופיה. הוגים המשתמשים בטיעונים פילוסופיים כדי לברר את יסודות הדת שבעיניהם הם מובנים מאליהם, או כדי להביא נימוקים ליסודות הללו, אולם אינם מחויבים לתוצאותיו של המחקר הפילוסופי[3] – אינם נכללים בהגדרה של פילוסופים דתיים.
יכולות להיות כל מיני סיבות שבגללן הפילוסופים הדתיים רואים הכרח (או מעלה) בעיסוק בפילוסופיה. המשותף לכולן הוא, שלדעתם הפילוסופיה עוזרת לזקק את הדת מאמונות תפלות ומאפשרת הבנה נכונה יותר של האמונות הדתיות (וגם פרשנות נכונה של הספרים הדתיים הקדושים). על פי הוגים אלו, בלי פילוסופיה המאמין הדתי אינו יכול להאמין באל הנכון.
הזרם הדתי הפילוסופי מוגדר בתור זרם של הוגים שהגיעו למסקנות פילוסופיות שונות, והמשותף להן הוא הכרחיותה של הדת. באופן כזה הוא דומה לשאר הזרמים הפילוסופיים, המוגדרים על פי התשובה שניתנה לשאלה הגותית כזו או אחרת.
בהחלט ייתכנו הסברים מגוּונים של פילוסופים דתיים בנוגע לסיבה הפילוסופית שבגינה הדת נחוצה. ייתכנו כמובן פילוסופים דתיים שיענו על שאלה זו באמצעות יותר מהסבר אחד. בהמשך דברינו נסקור שני סוגים של הסברים כאלו: ההסבר המוסרי־סוציולוגי וההסבר האפיסטמולוגי. ההבחנה בהסבר המרכזי יותר מבין שניהם תהיה במידה רבה ההבחנה בין שתי ההגדרות – פילוסופיה דתית מתונה לעומת פילוסופיה דתית רדיקלית.
הערות:
[1] אריסטו, פוליטיקה II, 1–2.
[2] המצב דומה אף באסלאם ובנצרות. קשה מאוד למצוא מכנה משותף הגותי בין אבן־רושד להוגים מן האשעריה או בין הוגים פרנציסקנים קיצוניים (joachin וממשיכיו) להוגים אבן־רושדים נוצרים.
[3] אברבנאל בימי הביניים ופלנטינגה (Plantinga) כיום יכולים להיחשב הוגים מסוג זה.
המשך הפרק בספר המלא
