כשהכרתי אותה, את המנומשת הזאת, ידעתי מיד שהיא הטיפוס הכי מבריק וממזרי שפגשתי בחיים. אולי בגלל זה נדהמתי כשהיא התברגנה כמו כולם, שנים אחר כך, כשיצא ככה שקניתי ממנה את הדייהטסו שרייד שלה, לגמרי במקרה, דרך מודעה, ובאתי אליה, והיא גרה עם בעל ושני זאטוטים במגדלים הגבוהים האלה בשכונות הצפוניות, שאנשים מספרים לעצמם שאיזה יופי כי יש להם נוף לפארק, והם במרחק יריקה מהפארק, והם ילכו כל יום בפארק, או אולי יום כן יום לא, כי צריך לתת לשרירים לנוח, אבל הם לא הולכים, כי הפארק עצמו הוא לא מראה הפארק מהחלון, הפארק עצמו הוא לח ומיוזע, ויש בו אנשים אחרים, ויתושים, וריח של קקי של כלבים, ובלילות גם תנים.
היא היתה הכל חוץ מיפה. בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה כריזמה דחוסה לתוך צורה כל כך חסרת חן. הגוף שלה היה ישר בתכלית. מוצק. תחת שטוח, שדיים קטנים, זרועות איכרה, פנים כמו ירח מלא ומכוסים נמשים בשיטתיות. האף רחב. הגבות קצרות. הפה צר. העיניים עגולות. השיער קש. היא נכנסה לתוך כל חדר כאילו כולם חיכו רק לה. אנשים פחדו והשתוקקו לשמוע מה תגיד, איזה דבר שנינה או רשעות מקורית. לצערי אני לא זוכרת שום דבר שהיא אמרה. אולי אחד. זה היה באינתיפדה השנייה. היינו בים ובהינו במשפחה -- הדבר שבזנו לו יותר מכל. פעוט ניסה לכרסם כדור מטקות. ״היהודי הראשון שמת מכדור גומי,״ אמרה בקי. ואז הציעה לליטל יער, פקידה סתומה מהמשרד בהריון מתקדם, לקרוא לתינוק שלה באבי. כזה היה ההומור שלה. בגיל ההוא עוד לא היה אכפת לי מעוולות קטנות.
