פרק ראשון
אתיקה במאה העשרים ואחת


מבואות לאתיקה


המונח אתיקה מקורו במילה היוונית ethos — מנהג, ומשמעותו היא שלציבור מסוים יש נוהג מקובל המשמש רף לגיטימי של דרישה חברתית וכל חריגה ממנו היא פגם בהתנהגות. האתיקה מושפעת בהכרח מהמקום שבו היא נוצרת, מהמקצוע שאליו היא משויכת ומאתגרי הזמן שעימם היא מתמודדת, והיא מכתיבה מערכת של ערכים או עקרונות המבטאים את ההבחנה בין התנהלות ראויה ללא־ראויה. כך, למשל, אתיקה מקצועית של עריכת דין אינה דומה לאתיקה של רפואה, ואתיקה של פיקוד שונה מאתיקה של שיפוט. אתיקה היא סוג של מוסד שאנחנו מכפיפים עצמנו אליו, לעיתים מבחירה ולעיתים מתוך כפייה. ההגדרה העברית של המונח הם המושגים החמקמקים "מוסר" או "תורת המידות".


הפילוסופיה, העוסקת במגוון של שאלות קיומיות, פיתחה ענף שנזנח ברוב תחומי העיסוק הדן בשאלה מה הוא מעשה ראוי שחובה עלינו לעשותו ומהו מעשה שלא ראוי לעשותו. במציאות שאינה מורכבת המוסר מבחין בין התנהגות הנחשבת לטובה להתנהגות הנחשבת לרעה. לעומת זאת האתיקה דנה בשורשם של המעשים וההתנהגויות, ובדרך הזו קובעת כללים וחוקים הנוגעים למצבים שבהם יש יותר מפתרון אחד שהוא "טוב" או "צודק".2


יש המגדירים את האתיקה כ"נאמנות לאמת המגיחה מן האין בתחומי עשיית האדם".3 למעשה, נדרשת הבחנה בין אתיקה, שהיא מכלול התורות העוסקות במידות הטובות ובמוסר האנושי, לבין אתיקה מקצועית, הדנה בסטנדרטים הנדרשים מאיש מקצוע. שום מקצוע אינו מתקיים בחלל ריק אלא הוא יונק מהסביבה ומערכיה המתבטאים בנורמות החברתיות השונות.


ביו־אתיקה בישראל
ביולי 1996 נוצרה הכבשה "דולי" על ידי צוות מחקר במכון רוסלין לחקר בעלי חיים (Roslin Institute) באוניברסיטת אדינבורו שבסקוטלנד. מטרתו המקורית של המחקר הייתה שיבוט תקין של בעלי חיים מהונדסים גנטית, כדי לייצר חלבונים תרפויטיים כמו אינסולין והורמונים אחרים הנוצרים בחלבם. דולי נוצרה מתא רקמה בוגר וממוין של עטין כבשה, בטכניקת שיבוט "סומטית" (Somatic Cell Nuclear Transfer). אחרי כמה ניסיונות כושלים ב־277 ביציות מופרות עברו 30 מהן חלוקה — תשע מהן נקלטו באימהות פונדקאיות, והיריון אחד הסתיים בהצלחה. קיומה של הכבשה המשובטת הראשונה התפרסם בראשית 1997 ועורר ויכוחים אתיים בעולם. במהלך השנים המליטה דולי שישה טלאים, ובפברואר 2003, שש שנים לאחר ששובטה, היא מתה. מאז השיבוט שלה שובטו חיות נוספות — עכבר ב־1997;4 קוף ב־1999;5 חתול ופרה ב־2001;6 וכלב ב־2005.‏7 השיבוטים האלה עוררו שוב דיון אתי רחב גם בישראל.


חודש אחרי לידתה של דולי הוגשו לכנסת ישראל שלוש הצעות חוק לקביעת נהלים מחמירים של ניסויים רפואיים ושיבוט. בין הנימוקים של אחת מהצעות החוק היה החשש מכך שההנדסה הגנטית תשלול את הרוח האנושית ואת אופיו הייחודי של הפרט, ואף תציב איום ממשי על המין האנושי.8 בישראל, מדינה שבה חיים שורדי שואה רבים, בחרו נבחרי הציבור והתקשורת להדגיש את הדמיון שבין השיבוט לבין הרעיון הנאצי של יצירת גדודים אריים.9 ב־2007 החליט ראש הממשלה אז, בנימין נתניהו, לסגור את המועצה הלאומית למחקר ופיתוח אזרחי, שהוקמה ב־1959 בהחלטת הממשלה השמינית של ישראל, אך כעבור שבע שנים היא הוקמה מחדש על פי חוק המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח שחוקק בנובמבר 2002.‏10


הדיונים האתיים חשפו את המורכבות היסודית של מדינת ישראל,11 את המתח בין מדינה יהודית לדמוקרטית, בין גישות דתיות לתפיסות חילוניות ובין ערכים אירופאיים־מודרניים להשפעות רבניות ומסורתיות. הסטטוס קוו הדתי הסדיר, למשל, את מערכת הנישואין והותיר אותה בידי אוטוריטה דתית,12 אך לצידה נותרו עד היום במחלוקת שאלות רבות הנוגעות לאושיות החיים. בעוד החוק מגדיר בבירור מה מותר ומה אסור, האתיקה — הנובעת מהמוסר — מקבעת את סף ההתנהגות המינימלי המקובל בחברה;13 ובעוד החוק נגזר מהמציאות החברתית, המוסר מושפע באופן ישיר ועקיף מנורמות דתיות. לפיכך שאלה בעניין קביעת רגע המוות לצורך קצירת איברים תביא אדם דתי לדיון הלכתי בנושא, ואילו האדם החילוני ידון בזכותו של המושתל ולא יתעמק בדיון מעבר לקביעה הרפואית שהתורם נמצא במצב של מוות מוחי. הסוגיות הערכיות האלה שזורות מעצם טבען בשרשרת ספקות אין־סופית, וההכרעה תהיה בהכרח ויתור של אחד הצדדים על עמדותיו.


המוות נגוע בסימבוליות דתית, אך החיים והרצון לפריון מבקשים לדלג מעל המשוכה הזו. ההגדרות של ההורות ושל החירות להולדה מעלות שאלות אתיות רבות, כמו מהם התנאים המאפשרים להשמיד ביציות מופרות, מתי אפשר לבצע דילול עוברים ואם לאפשר נטילת זרע מהמת לשם הותרת צאצא להוריו. זו הסיבה לשוני המהותי שבין הביו־אתיקה הישראלית לזו של שאר העולם המערבי.14 ההלכה היהודית היא חלק בלתי נפרד מהאתיקה הישראלית, בין אם יש על כך הסכמה ובין אם לאו, והמחלוקות האתיות מחדדות את הניגודים החברתיים וחושפות את שבריריותן של המוסכמות הקוסנסואליות בעניין ערכים מסוימים.15


האתיקה עוברת מדור לדור באמצעות מסורת, מנהג ומוסכמות. כך היה גם בעם ישראל במשך השנים, עם הבדלים בין מקומות ישיבתו השונים. כמו בכל תורה שבעל פה, גם כאן הזמן, המקום והגידול הטבעי של החברה מעוררים את הצורך בגיבוש מסורותיה לקובץ של כללים כתובים שישמשו קוד חברתי נורמטיבי. קביעת כללי אתיקה ונורמות נהפכה ברבות השנים לתופעה המאפיינת גם תנועות חברתיות, מפלגות פוליטיות וארגונים מקצועיים, היוצרים לעצמם קובץ כתוב של כללי אתיקה. הדמיון בין אתיקה למשפט אינו מקרי, אך יש הבדל מהותי ביניהם: האתיקה חלשה מהמשפט.16 הפרת כללים משפטיים עשויה לגרור סטיגמה חברתית קשה וסנקציות של גורמי האכיפה, ואילו כללי האתיקה נקבעים על ידי החברה ומלבד באמצעות גינוי והסתייגות אישית או קבוצתית אי אפשר לאכוף את העמידה בהם.


כיום הגופים המקצועיים בישראל מתנהלים על פי כללי אתיקה ייחודים. כללי האתיקה של עורכי הדין,17 למשל, עוסקים בהתנהלות היומיומית עם עמיתים ובבתי משפט, ממשיכים בהסדרת המקצוע ומסיימים בהגדרת גבולותיו. כך גם בעיתונות,18 בפסיכולוגיה,19 בעבודה סוציאלית, בפיזיותרפיה,20 אצל עובדי ציבור וחברי כנסת ועוד.21 בחצי היובל האחרון יש בישראל עיסוק מוגבר בשאלה מהי "אתיקה צבאית", בניסיון ליצור קאנון מחייב מול הדילמות שהצבא הישראלי וחייליו מתמודדים עמן.22


בשל התרחבותה של החברה בישראל והתגוונותה יש צורך להמשיג את "התורה שבעל פה" ולהופכה לקודים ברורים לכלל הציבור הישראלי. התהליך הזה, שיש המכנים אותו "תִּקנוּן", מתרחש בזירות החוקרים והמדענים במעבדות המחקר ובאקדמיה,23 והוא מאתגר את אפיון הביו־אתיקה של מדינת ישראל. הפאזל החברתי של ישראל מאופיין בנסיבות חברתיות, היסטוריות, דתיות ותרבותיות של מדינה המגבשת עם השנים את חוקי היסוד ואת האתיקה שלה,24 מתוך התכתבות עם תמורות הזמן, המדע והטכנולוגיה.


פרק שני
צורות שונות של אתיקה


כדי לדון באתיקה ובסוגיות הקשורות לנושאו של הספר יש להכיר את האתיקה בצורה מדורגת, ולאחריה יהיה אפשר לעסוק בעקרונות האתיים של פריון, הפלות, הפריה מלאכותית ופונדקאות.25 רק לאחר מכן נוכל להתמודד עם השאלות שמעלה נושא הרחם המלאכותי. כאמור, השימוש באתיקה ובגישות כלפיה כבר מצמצם את הנושא למצג מסוים, אך אפשר להגדיר את ארבע התפיסות שיוצגו להלן כגישות המרכזיות בעולם המערבי — ללא הגישות הדתיות הנהוגות בעולם היהודי, הנוצרי והמוסלמי, וללא הגישות החברתיות הנובעות מצורת משטר מסוימת.26 הכרת הגישה האתית הרווחת במשטר חברתי, מקום או ארגון מסוים, תסייע להגיע למסקנה המתבקשת בעניין הגדרת נושא כלשהו כאתי. ראוי להזכיר את "אתיקת המצבים" הגורסת שעצם ההגדרה של דבר כאתי חוטאת לאתיקה, שכן ההגדרה משתנה בהתאם למצב. לפי התפיסה הזו התנהגות נכונה מוכרעת על פי הנסיבות שבהן היא מתרחשת, והתנהגות מוסרית מניבה את האהבה הגדולה ביותר.


ההבדלים בין תורות האתיקה הם רבים, ואפשר לסווגם באופן גס באמצעות התשובות לארבע שאלות מרכזיות:


1. האם יש טוב מוחלט או עליון שעל פיו נבחן האדם? או שמא יש לבחון כל מעשה בפני עצמו ולהחליט האם הוא ראוי והאם חובה לעשותו?


2. מה הוא הערך העליון? האם יש כללי התנהגות אתיים אחידים לכל בני האדם ללא שוני בין תרבויות, חברוֹת ותקופה?


3. כיצד מתבטאת האתיקה במעשיו של האדם?


4. האם המבחן האתי הוא בכוונה, במעשה או בתוצאה?


אתיקה אריסטוטלית
התיאוריה של אריסטו (384-322 לפנה"ס) היא הבולטת והמוכרת מבין הגישות השונות לאתיקה.27 היא מפורטת בספר שכתב בנו ניקומאכוס — האתיקה הניקומאכית,28 המיוסד על הרצאות שנשא בציבור. האתיקה האריסטוטלית מיוסדת על מושג התכלית, שלפיו לכל דבר בעולם יש מטרה והוא ייחשב לטוב אם יהיה מוכשר בהשגתה. אם, לדוגמה, מטרתו של סכין היא החיתוך, סכין טוב יהיה סכין חד היודע לחתוך היטב ולפיכך על סכינים להיות חדים. אריסטו התעניין בפעולת האדם, ולכן ניסה למצוא את מטרותיו ולגלות איך ישיג אותן בצורה הטובה ביותר. לפי הגדרותיו אדם המשיג את מטרותיו הוא אדם טוב. עם זאת, התפיסה האריסטוטלית אינה נוגעת למעשה הבודד אלא לתכונותיו של האדם ולסגולות אופיו. אדם טוב הוא בעל סגולות טובות, והוא גם זה המאושר. לפיכך מבחנו של האדם הוא ביחס לעצמו: האם השתמש נכון בסגולותיו.


אריסטו סבר שאנחנו בוחרים כל פעולה לשם תכליתה או מטרתה, והמטרה הנבחרת מובילה לעוד מטרה ולעוד אחת, עד שנגיע למטרה הסופית הרצויה. הוא קרא למטרה הסופית הזו "השגת הטוב המעשי", ובפשטות — "אושר" (ευδαιμονία), שהוא חלק מהמידות הטובות המרכיבות אדם בעל אופי מוסרי נכון. משום כך כשאדם שואף למידות טובות, כלומר מצוינות, הוא מגיע לשלמות. מי שמתנהג באופן אתי ורוצה להיות אתי הוא האדם האתי. מקצת המידות הטובות הן שכליות (נוגעות לשימוש בתבונה) ומקצתן מעשיות (מבוססות על רגש), כשהמעשיות הן המהותיות יותר לאתיקה. אחת החשובות שבהן היא השמירה על איזון בין שתי נטיות רגשיות קיצוניות, כמו למשל השימוש באומץ לאיזון בין חיפזון לפחדנות. בזכות אלה נחשב אריסטו למי שדגל ב"שביל הזהב" של דרך הביניים. בעיניו האדם המאושר, הטוב או בעל הסגולה הטובה, הוא זה המפעיל את שכלו כדי לבחור בשביל הזהב ולהכריע כנדרש בדילמה מוסרית הנקרית בדרכו. אריסטו סבר שאתיקה נוצרת בידי "אדם נבון" הפועל בהתאם לחמשת מרכיבי הסיטואציה.29


אתיקה קונפוציאנית: קריטריונים לפי איש המעלה
קוֹנְג־פוּ דְזְה, בן המאה החמישית לפני הספירה (551-479 לפנה"ס), הידוע בכינויו הלטיני קונפוציוס, היה אחד מגדולי הפילוסופים של סין ובעל השפעה מכרעת על תרבותה אף שלא השאיר אחריו כתבים. הגותו קובצה לספר מאמרות שנאספו על ידי תלמידיו. שמו העברי של הספר הוא המאמרות,30 או מאמרותיו של קונפוציוס או האנלקטים. קונפוציוס היה שר המשפטים של סין, והוא ייסד בית ספר ללימוד "דרכי ההתנהגות". ספרו השפיע מאוד על הלך המחשבה והערכים בסין ובמזרח אסיה, והגותו היא היום היסוד המוסרי־תרבותי והאינטלקטואלי של רוב רובה של סין. שנים רבות נלמד ספר המאמרות במערכת הלימוד הסינית, ובתקופת שושלת ג'ין הייתה הכרתו תנאי קבלה לשירות המדינה. הקונפציאניזם היה דת המדינה בסין עד אמצע המאה העשרים, על אף הטשטוש בין היותו אסכולה פילוסופית למעמדו כדת. במאה העשרים, בעקבות המהפכה התרבותית של מאו דזה־דונג, ירדה קרנו והוא הפסיק להיות הזרם העיקרי בסין. למרות זאת הוא נלמד גם היום על ידי פילוסופים מערביים ומזרחיים, וקברו של קונפוציוס בצ'ופו הוא אתר תיירות ומוקד לעלייה לרגל לרבים. כיום פועלים יותר מאלפיים מקדשים קונפוציאניים ברחבי סין, כשהנאו־קונפוציאניזם החליף את הקונפוציאניזם המסורתי בניסיון לנקות ממנו השפעות בודהיסטיות ודאואיסטיות מאוחרות ואלמנטים טקסיים ומיסטיים. התוצר הוא זרם חילוני יחסית לקונפוציאניזם הקלאסי, שאינו כולל אמונות וטקסים מיסטיים.


הגותו של קונפוציוס עודדה אנשים להפוך ל"איש המעלה" (ג'ונזי) — האדם האידיאלי. אדם כזה צריך להיות חכם, מוסרי, נאמן ורחב אופקים, ולחיות לפי עקרונות המשמשים קווים מנחים של האתיקה הקונפוציאנית.


עקרון ה"רֶן" זוכה לעיסוק נרחב בתורתו של קונפוציוס,31 והוא המעלה הבולטת והחשובה ביותר שתורתו מסמנת.32 הסימן הסיני "רֶן" מורכב משני סימנים נפרדים — 人, אדם, ו 二, המספר 2. השימוש המקובל שלו בסינית מציין "אדם", "אנשים" ו"בן אנוש", כמו המילה המערבית "מענטש". ה"רן" מתבטא ביישומן של חמש מידות טובות: נימוס, נדיבות, יושר, חריצות וטוב לב. קונפוציוס טען שה"רן" אינו רחוק מהאדם אלא הוא קרוב אליו כמידת רצונו של האדם להיות אנושי. עוד הוא טען שלכל אחד יש יכולת להיות אנושי, וללא האנושיות לא יוכל האדם להתמודד בהצלחה עם נסיבות קשות. מבחינה מוסרית הדגיש קונפוציוס את עדיפותה של דוגמה אישית על פני מערכות חוקים מוגדרות ומוכתבות. ה"רן" הוא חסד או אנושיות שהם חלק מהמוסר, ואי אפשר לנתק את דעותיו של קונפוציוס מהסביבה שבה התפתחו, כלומר מהטקסיות הסינית ומזו של ארצות המזרח. אך הרעיונות שהם לעיתים אבן היסוד של האנושיות עלולים להיתפס באתיקה המערבית כסותרים אושיות יסוד אחרות. לפי קונפוציוס פעולה היא טובה רק אם היא נובעת מרצון טוב מכוון ומידע (למשל, פעולה לא־מכוונת שגרמה לטוב לא תיחשב ל"מעשה טוב"). לימוד וצבירת ידע חשובים להתפתחות ולהעשרה אישית.


יש להזכיר עוד פילוסוף סיני — מנציוס (Mencius;‏ 371-289 לפנה"ס), בן זמנו של אפלטון, שרבים רואים בו את מי שהרחיב בספרו מנג דזה את תורתו של קונפוציוס (אגדה סינית אומרת שהוא גם למד אצל נכדו של קונפוציוס, דְזְה־סְה).33 הספר עוסק בצווים מוסריים המזכירים מעט את הצו הקטגורי של קאנט.


אתיקה גילניאנית
לאתיקה נוספת, שהתפתחה בשנות השמונים של המאה העשרים, יש דמיון וקווים מקבילים לאתיקה של קונופציוס. היא מכונה "אתיקה של דאגה" (Ethics of Care),‏34 והיא עודנה מתפתחת בשנים האחרונות. התפתחותה מיוחסת לעבודתן של הפסיכולוגית קרול גיליגן והפילוסופית נל נודינגס, שטענו שהקודקסים האתיים והמוסריים מהעבר מוטים על ידי דעות קדומות גבריות המתעלמות מחצי מהאוכלוסייה.35


אתיקת הדאגה נועדה להבקיע את מחסום הזכוכית של התיאוריות הליברליות בעניין זכויות אדם וליצור "פרספקטיבה של צדק". כך, למשל, היא קוראת תיגר על תיאוריות אתיות המתנתקות מהרגש ונשענות על היסק שכלי ולוגי בלבד. אתיקת הדאגה מיוסדת על ההנחה שבני האדם זקוקים לחברה, ושיחסי התלות שביניהם הם לא רק מרכיב יסוד אלא גם בסיס לשמירה על העבר והעתיד. קשרי הגומלין בין בני האדם משקפים את המצב המשפחתי שבו הורים מטפלים בילדיהם, וילדיהם מטפלים בהם בזקנתם. לפיכך הקריטריון האתי של אתיקת הדאגה יבחן אם המענה לדילמה האתית דואג לשימור העולם. הוא אינו מתמקד בטרמינולוגיה של זכויות וצדק אלא באחריות וקשרים. האתיקה חייבת להיות מוחשית, לא רק להישמע כאתיקה אלא גם "להרגיש" כזו.


הדאגה לעתיד ולהווה בונה מערכות יחסים המיטיבות עם כל הצדדים. אם האדם מטבעו הוא יחסי וזקוק להשלמה של האחר, ברור שלסביבתו יש השפעה עליו. מכאן שגם האתיקה של הדאגה חייבת להשתנות בהתאם לגזע ולמעמד חברתי, ועל כן היא מבססת את האכפתיות על התנגדות לתבניות חשיבה הנובעות מהפטריארכיה הגברית.36 ראוי לציין שבזמן מגפת הקורונה, שבה השתנו מעט סדרי בראשית, קיבלה אתיקת הדאגה משמעות מחודשת של בחינת יחסי התלות הממסדיים והאנושיים כאחד. היא כוללת בחובה גם את הסיכון של הכפפתה לתבנית חשיבה אחרת ולכן נדרשת התכתבות יומיומית שלה עם המציאות ועם הבעיות האתיות שהיא מזמנת.37


אתיקה קנטיאנית־דאונטולוגית: כללי אתיקה אוניברסליים שאינם משתנים בשום מצב
עמנואל קאנט (1804-1724) היה פילוסוף גרמני בולט במיוחד במאה השמונה עשרה, והוא נחשב למי שיצר מהפכה שהובילה לפילוסופיה העכשווית. קאנט השפיע גם על פילוסופים יהודים שעיצבו את האתיקה היהודית.38 הגותו הפילוסופית התכתבה עם תחומים כמו מטפיזיקה, אפיסטמולוגיה, אתיקה, תיאוריה פוליטית ואסתטיקה. לדעתו האתיקה והמוסר אחד הם, ואפשר לדבר על נורמות אוניברסליות. הסטנדרטיזציה המוסרית דורשת מהאדם לא רק את התוצאה המוסרית של מעשיו אלא גם את העילה והכוונה להם. יש כמה קריטריונים קטגוריים הדורשים ממנו להתנהל ולחיות על פיהם, והם בבחינת ציווּים הנבחנים במבט רחב. האוטונומיה המוחלטת מתבטאת בבחירה לחיות חיים מוסריים.


לפי קאנט האתיקה הדאונטולוגית קובעת שלפעולות מסוימות כשלעצמן יש ערך מוסרי חיובי או שלילי הנפרד מהערך המוסרי של תוצאותיהן. הדאונטולוגיה מניחה אפריורי את קיומן של חובות מוסריות שאינן משתנות עם שינוי הנסיבות. מסקנה חשובה של הגישה הזו היא שאין מטרה המצדיקה את האמצעים, והיא מנוגדת לחלוטין לגישה התועלתנית — שנוסחה לראשונה לכלל תורה אחידה על ידי ג'רמי בנת'ם, ולפיה האידיאל והמוסר משתנים באופן תמידי ובקשר ישיר לתועלת שבכוחם להפיק. בנתם ביקר את הדאונטולוגיה כגרסה של מוסריות עממית ובוסרית. אתגר נוסף שהדאונטולוגיה מעלה הוא המוחלטות של הדברים. הפילוסוף השוויצרי־צרפתי בנז'מן קונסטן דה רֵבֵּק (1830-1767) האיר את מסקנותיו של קאנט באור אחר, כשהדגים את הקונפליקט שבין אמירת אמת לערכים אחרים. כך, למשל, במקרה שבו רוצח מחפש אחר קורבנו ושואל עוברי אורח היכן הוא מסתתר. לכאורה בסיטואציה הזו השקר הוא הערך הנכון כדי להציל את חיי המסתתר, ואם יש הסוברים שכמו תמיד גם במקרה הזה יש לומר את האמת, זהו עיוות מוסרי. קאנט התעמת עם קונסטן במאמר שתרגומו בעברית הוא "על הזכות לכאורה לשקר ממניעים נעלים",39 ובו קבע שחובת אמירת האמת גוברת בכל פרמטר של המציאות, גם אם היא סותרת את הנטייה האינטואיטיבית לשקר לרוצח. כפי שהסבירו פילוסופים נאו־קנטיאנים, לכל אדם יש אחריות מוסרית על עצמו, והאחריות המוסרית לרצח היא של הרוצח. אסור לאדם לזהם את עצמו באי־אמירת האמת.


אתגר נוסף העומד מול הגישה הזו הוא מקרה של התנגשות שני צווים קטגוריים זה בזה. כך, למשל, הבטחה היא ערך נעלה ועל האדם למלא תמיד את התחייבויותיו. אך מה קורה אם אדם הבטיח לגנוב וגניבה היא פעולה אסורה? האם ההבטחה גוברת על האיסור המוסרי לגנוב או שהאיסור המוסרי גורם להפרת ההבטחה ביודעין? האתיקה הקנטיאנית תימנע מלעסוק במקרי קיצון. האתגר הטכנולוגי של מימוש הורות, שיידון בהמשך, ייבחן לא במקרה הנקודתי של הורים הכמהים לילד אלא על פי הנורמות המוסריות והאתיות הכלליות. המחקר מציין שקביעתו של קאנט על החובה לכבד כל יצור אנושי מעצם היותו כזה מונעת את השימוש בבני אדם כנחקרים, גם אם אינם נפגעים בכך.40


המשך הפרק בספר המלא