הקדמה


זה קרה קצת לפני חופשת הפסח.


התלמידים משכבה ד' קיבלו משׂימה לחופשה, לברר עם ההורים או הסבים והסבתות על סיפור משפחתי שעובר מדור לדור במשפחה.


״אלה יכולים להיות חפצים או סיפורים חשובים שעוברים מדור לדור במשפחתכם, כך נבנית מוֹרֶשֶת. מורשת זאת מילה שבאה מהמילה 'ירוּשה'. משהו שעובר מאחד לשני ומְיַיחֵד את המשפחה ממשפחות אחרות.״ הסבירה המורה נילי.


בר ביקשה מהמורה דוגמאות.


״למשל,״ אמרה נילי, ״סיפור גבורה של בן משפחה שממשיכים לספר אותו ולהעביר את גבורתו בין כל בני המשפחה, שנה אחר שנה, כדי שאיש לא ישכח, מַתכּוֹן לאוכל שעובר מסבתא לילדיה ומהם לנכדים ולנכדות, מנה מיוחדת שהיו אוכלים תמיד בחג או לזכר מישהו חשוב במשפחה. זה גם יכול להיות חפץ שיש מאחוריו סיפור מיוחד וגם הוא עובר מדור לדור. תשאלו בבית את ההורים,״ היא ביקשה והדגישה שהכוונה היא לחקור סיפורים משפחתיים בעלי ערך רגשי ומורשתי, ולאחר שימצאו, יביאו תמונות או חפצים, יעמדו מול הכיתה ויספרו את סיפורם.


״מתי צריך להגיש את העבודה?״ שאל נבו שתמיד היה הראשון להגיש כל משׂימה.


״מייד לאחר שתחזרו מחופשת הפסח,״ ענתה המורה.


● ● ●


שירה הלכה הביתה מהורהרת. כבר כמה שבועות שהיא לא מוצאת את התִלְיוֹן שסבתא נתנה לה כשעלתה לכיתה א'. התליון הזה היה יכול להתאים בול למשׂימה שהמורה הטילה על הכיתה. הזמן חלף, וכל יום שעבר גרם לשירה צער עמוק ורב יותר על הֵיעָלמוּתו של התליון. היא ידעה שהסיפור עליו יהיה המיוחד והמרגש ביותר מבין כל הסיפורים שהילדים ישמיעו בכיתה, אבל היכן הוא? ומתי יגיע יום המזל שלה והוא ישוב אליה, אל צווארה?


● ● ●


לאחר חופשת הפסח הילדים חזרו לכתה והתחילו לשתף בסיפורי המשפחות שלהם, זיכרונות שעברו מדור לדור. שירה דחתה את תורה כבר שלוש פעמים.


היא סֵירבה לגלות למורה מה הסיבה האמיתית לדחייה, לא כי חששה ממנה, אלה כי פחדה שתפרוץ בבכי.


״אני לא מתחמקת,״ היא חזרה ואמרה, ״יום יבוא ואספר.״


נילי לא הבינה מדוע שירה, התלמידה הטובה, לא מזדרזת ראשונה מבֵּין כולם כמו שהיא תמיד עושׂה כשיש משׂימה, ולא מתווכחת עם נבו על הזכוּת להציג קודם, אבל החליטה להניח לה.


״רק על שאלה אחת אני מבקשת שתעני לי. האם יש במשפחתך סיפור שעובר מדור לדור?״


״יש, אבל אני... אני הרסתי אותו!״ ענתה שירה, ״סבתא סמכה עליי, ואני קלקלתי הכול ועכשיו אני חוששת שבגללי הסיפור יֵיעָצֵר ולא יעבור יותר בין בני המשפחה. הזיכרון יישאר לו זָרוּק בין גרגרי החול בגן השעשועים.״ ובדיוק כמו שחשבה, שירה לא הצליחה לעצור את זרם הדמעות שפרץ מעיניה. המורה נילי חיבקה אותה וכאילו קראה את מחשבותיה, ניסתה להרגיעה, ״אל תדאגי. בין ארבעת חדרי הלב יש חדר מיוחד לזיכרונות. שם נשארים הסיפורים לָנֶצַח. איני יודעת מה קרה ואיני מכירה את הסיפור, אך אני בטוחה שהוא יהיה נָצוּר בליבך לתמיד.״