ארון קטן
שני דברים רציתי לעשות ולא העזתי. אחד, לקנות את הארון הקטן, היפהפה, שנראה כמו דגם של בניין באוהאוס תל אביבי, ושניים, לבקר אצל גברת אחת שישבה בחלון האדום והחזיקה על ירכיה השחומות ארנב לבן. גם הרהיט וגם הגברת הוצגו לראווה בקצה רחוב חוֹבֶרְט פְלינְק, רחוב שבו שכנו, צד לצד זה, בהרמוניה אמסטרדמית מופלאה (שייצגה היטב את יחסו הבריא של העם ההולנדי למסחר), מכולת, בית קפה, מחסן חפצים משומשים (כאלה שנקראו עתיקות וכאלה שנקראו סמרטוטים, וגם זאת נחשבה בעיני הרמוניה, לפחות אז), בית מרקחת, חנות לספרי קומיקס, וחלונות ראווה מוארים באדום, שבהם ישבו זונות לבושות למחצה, או עירומות כליל. הכול עמד שם למכירה, ברחוב חוברט פלינק, ללא מורא וללא משוא פנים. מעבר לפינה ניצבה כנסייה צנועה, בהמשך — גן ילדים מקושט בשלטים צבעוניים, ולא רחוק משם, בקצה הרחוב, עברה תעלה שחורה, שאת שמה אינני זוכר.
פעמים רבות חלפתי ברחוב חוברט פלינק. בדרך כלל רק כדי להעיף מבט באישה שחומת העור עם הארנב, או ברהיט היפה התקוע בין חפצים מאובקים (שידה קטנה, מצופה בפורניר משובץ, עם פינה מתעגלת), ותמיד כשנכנסתי לרחוב התמלאתי חשש שמא הווילון בחלון הראווה של הגברת — שבלבי קראתי לה אליס, בזכות הארנב — יהיה מוסט, משמע אינה פנויה לבהיית עובר אורח, או לחלופין, שייפקד מקומו של הרהיט שלי מתוך ערימת הגרוטאות.
מה מנע ממני להיכנס לאליס? מה מנע ממני? הרי הפעמים הרבות שהצצתי בה כבר מזמן הצטברו לכדי היכרות. חד־צדדית אמנם, משום שהיא מעולם לא הבחינה בי, אבל ממשית לחלוטין. אחרי שנה, אולי יותר, של מבטים קצרים, יכולתי בהחלט לשכן אותה במקום קבוע במחשבותי. ולאו דווקא כמושא לחלומות ארוטיים, אלא כמכרה ותיקה. ידידה אפילו. במובן הזה לפחות חזרתי להיות הנער המתבגר שחי בזוגיות עם עמוד אמצע של ״פלייבוי״. ועכשיו חשתי שאני בשל לגמרי לשמוע את קולה של אליס. ויותר מזה — לנהל איתה שיחה, שיחה ממש, שאותה דמיינתי כמונולוג דווקא, שבו אני מגולל לפניה את סיפור חיי הלא־נורא־מעניין.
וכמובן, היה גם הארנב הלבן הזה, שרבץ על ברכיה ללא תזוזה כאילו היה פוחלץ — האם היה לו תפקיד בתצוגת הסחורה, או שהיה רק יצור מחמד שהנעים לאליס את הזמן שבו ישבה בחוסר מעש מול הרחוב, ושנוכחותו מילאה את הדקות הקרות שבין לקוח ללקוח בחמימות מתלטפת?
ובכל זאת אף פעם לא היה בי האומץ לצלצל בפעמון של חלון הראווה האדום.
לבסוף הגיע רגע הפרידה מאמסטרדם. החלטתי לחזור הביתה. ארזתי את מיטלטלי המעטים, נפרדתי מהידידים שרכשתי במהלך השנתיים שמרחתי באקדמיה המלכותית לאמנויות יפות, מכרתי את האופניים, הודעתי לעירייה שאני עוזב את הדירה שנתנו לי, עברתי לגור במלון, קניתי כרטיס טיסה.
ביום האחרון נכנסתי לחנות וקניתי את הארונית. בעל החנות, בחור עקשן שניסה לשדל אותי לקנות גם מנורה, עטף את הרהיט בעיתונים ובניילון וקשר אותו לגג המונית שהזמנתי.
אחרי שנתיים הכרתי את העיר היטב. הכרתי את קרונות הטראם הצהובים המצלצלים בכיכרות, את שקשוק שרשראות האופניים, את המבטים הבולשים במראות הקבועות במרומי הבתים, את זוללי הקרוקטים במיונז, את הרוחות הצפוניות המקפיאות את קצה האף, את הגשם.
הכרתי היטב את כל רחובות שכונת דה פּייפּ, ואף על פי כן, אחרי נסיעה של כמה דקות, איבדתי את תחושת ההתמצאות. המונית נסעה במעגלים בין רחובות חד־סטריים. נדמה היה לי שאנחנו עוברים שוב ושוב ליד אותו קיר לבנים שעליו מרוסס קשקוש צבעוני וציור של עלה קנביס.
"אתה אוהב את אמסטרדם, אדוני?" שאל נהג המונית.
"כן," אמרתי, "מאוד."
הנהג סובב אלי את ראשו ואמר, "חוץ ממזג האוויר, לא?" הוא ציחקק.
ואז, בזווית החלון הקדמי, מבעד לטיפות, ראיתי ארנב לבן מדלג לקראתנו.
"תיזהר!" צעקתי.
הנהג דרך על דוושת הבלם בכל כוחו, משך את ההגה ימינה, והמונית נבלמה ממש על גדת תעלה. מצחי נחבט במושב הקדמי. בתוך חריקת הבלמים שמעתי את רעש החבילה הניתקת מהגג, וכשהרמתי את עיני ראיתי אותה פוגעת במים.
פתחתי את הדלת ויצאתי מהמונית. השידה הקטנה שלי שקעה בתוך מעגלי בועות ואחרי כמה שניות נעלמה לחלוטין. ניירות העיתון ויריעת הניילון שטו משם, בטוחים בדרכם.
התיישבתי על גדת התעלה, ונהג המונית יצא ונעמד לידי.
"זה היה ארנב, לא?"
"כן, איזה חוסר אחריות," אמר הנהג. "כמעט גמרנו במים."
"הרהיט שלי..." אמרתי.
"מצער," אמר נהג המונית והעלה הבעת אבל על פניו כבדות הקפלים, "מצער מאוד."
"יש לך ביטוח, לא?"
"לא למקרים כאלה..." אמר הנהג, "לא למקרים של כוח עליון."
פעמוני הכנסייה השכונתית צילצלו מנגינה נחמדה לכבוד השעה שש. בין הבניינים שקע ונדבק ניחוח התסיסה המתוק שעלה ממבשלת היינקן.
גשם איטי דיגדג את פני התעלה. הנהג הציץ בשעונו.
"אז אתה נשאר או ממשיך?" שאל.
"נשאר."
הוצאתי את הארנק, הושטתי לו שטרות צבעוניים, והוא חזר למונית, הוריד את החלון וצעק אלי: "סָקסֶס!"
ישבתי כך כמה דקות, ספוג בגשם, שקוע ברחמים עצמיים, ומלא בזעם כלפי אותו כוח עליון שנהג המונית זימן לאירוע. ואז שמעתי נקישת עקבים על אבני הכביש, ולידי הופיעו סנדלים גבוהי עקב ובתוכם זוג רגליים שחומות שהובילו אל גוף עטוף חלוק משי פרחוני. מבעד לחלוק נחשף טפח עירום. טיפות גשם זחלו על צוואר דק.
זאת היתה אליס.
היא דיברה אלי. סוף־סוף שמעתי את קולה.
"סליחה," אמרתי, "אני לא מבין הולנדית."
מבטה היה חמור.
"הארנב?" ניחשתי באנגלית.
"כן, צ'רלי שלי," ענתה אליס, "לאן הוא הלך?"
היססתי. התקשיתי להצביע על כיוון, וההתרגשות שאחזה בי על עצם הפגישה עם המכרה הוותיקה שלי, גרמה לי אלם.
היא בחנה אותי. מבטה התרכך מעט. "הכול בסדר איתך, אדוני?"
חלוק המשי נפרם וחשף את כל אורכה.
"הכול בסדר?" שאלה שוב.
סירת תיירים שקופה צצה מתחת לגשר הסמוך, התקרבה אלינו, והנוסעים הסתערו על חלונות הדופן השמאלית עם מצלמות ומצלמות וידיאו כדי להנציח את הסצנה. הסירה נטתה על צדה באופן מסוכן.
התפקיד שקיבלתי לצדה של אליס באלבומי התיירים גרם לי לשנות את הבעת פני. חייכתי. או לפחות חשבתי שאני מחייך.
"אלוהים, אתה נראה המום לגמרי," אמרה אליס.
סירת התיירים התייצבה כשעברו התיירים לחלונות האחוריים, אחר כך התרחקה ונבלעה תחת הגשר הבא.
אליס טילטלה מסך שיער שחור על לחייה ובאצבע דקה סילקה טיפות גשם ממצחה.
"בוא, תיכנס אלי, אכין לך תה." היא הושיטה לי יד שציפורני אצבעותיה הדקות צבועות בסגול. זכרתי את האצבעות האלה אוחזות ומלטפות את הארנב הלבן. את צ'רלי.
התרוממתי לאט, המכנסיים הלחים נדבקו לשוקי, ואז צעדתי בעקבותיה בצייתנות.
סוף־סוף הגעתי לקיטונה של אליס ויכולתי לראות איך נראים אחורי הקלעים. כצפוי, היתה שם מיטה כפולה, והיו גם כורסה ישנה, מתלה לבגדים וכיור, ולידו מגדל של מגבות מקופלות. וילון קטיפה כתום הפריד בין אזור העבודה לאזור התצוגה.
"אז מאיפה אתה?"
"מישראל."
התיישבתי בקצה המיטה ובהיתי בה כשהתעסקה בקומקום החשמלי.
"אז אנחנו כמעט שכנים," אמרה, "אני ממרוקו."
היא הגישה לי בזהירות את הספל והתיישבה לצדי על המיטה. התאמצתי לנתק ממנה את עיני ולתת להן לשוטט על השטיח מכוסה הכתמים.
"אני מצטער על הארנב," אמרתי.
"כן, באמת חבל על צ'רלי, הוא היה כזה חמוד." היא מוללה טבק, עירבבה בתוכו אבקה ירקרקה וגילגלה סיגריה. "כשהייתי יושבת בחלון הוא היה תמיד על הברכיים שלי, לבן ונקי ורך. הלקוחות מתו על זה. סיפרו לי שבחלונות שליד התחנה המרכזית כבר יש כמה בחורות שמחקות אותי."
העברתי את הספל מיד ליד. "אבל אולי הוא עוד יחזור," אמרתי.
היא ניענעה בראשה. "מה פתאום, צ'רלי לעולם לא יחזור," אמרה, "הוא לא סתם החליט לברוח. נמאס לו לראות סקס כל הזמן ולא לעשות שום דבר בעצמו."
היא הושיטה לי את הסיגריה. התמלאתי בעשן וראשי הסתחרר.
"תשמע," אמרה אליס, "עד שקיבלתי את צ'רלי, מתנה ליום הולדת שלושים, זה היה לפני שנתיים בערך, עד אז אף פעם לא הבנתי בשביל מה אנשים מגדלים חיות בבית..." היא משכה את הסיגריה מבין אצבעותי, "אם הם יכולים לגדל משפחה."
החדר הקטן חג סביבי, עלה וירד, והתה התערבל בספל. נזכרתי בסירת התיירים הנוטה על צדה ונתקפתי במחלת ים. השתוקקתי להניח את ראשי הסחרחר על ירכה. רציתי לבקש ממנה שתשים את אצבעותיה, שציפורניהן צבועות בסגול, על מצחי.
רעש הדלת הנפתחת הקפיץ אותי על רגלי.
הנכנס היה גבר גבוה מאוד, לבוש בחליפה ועליה מעיל גשם מרופט. הוא נאבק עם מנגנון מטרייתו הנוטפת ולבסוף הצליח לקפל אותה והשעין אותה אל הקיר.
"אני מפריע?" שאל האיש באנגלית.
"בדיוק הייתי בדרך החוצה," שיקרתי.
האורח שלח רגל ארוכה לאחור ודחף בה את הדלת. "תייר?" שאל.
"מישראל," אמרה אליס.
"שלום," דיקלם האיש בעברית, "מזל טוב, הבה נגילה." הוא לחץ את ידי, ועיניו הקטנות, התכולות, השקועות במעמקי הגולגולת, סרקו בינתיים את החדר.
"הבאתי משהו לצ'רלי," אמר והוציא גזר מכיס המעיל.
"צ'רלי איננו," אמרה אליס.
"מה זאת אומרת איננו?" התמרמר האיש, "איפה הוא?"
"ברח," אמרה אליס.
"מוזר," אמר האיש. "זה לא סימן טוב." הוא הניח את הגזר בזהירות ליד הקומקום, פשט את המעיל, התיר כפתור בחליפה, וצנח לתוך הכורסה. התיישבתי גם אני.
"אכין עוד תה," אמרה אליס. היא ניגשה אל הכיור והצמידה את זרבובית הקומקום לברז.
"לא קר לך ככה, הלנה?" שאל האיש.
"לא," אמרה אליס, שעכשיו נקראה גם הלנה. היא שטפה כוס והטילה לתוכה שקית תה.
האיש קם בתנופה, אמר משהו בהולנדית, הרים את מעיל הגשם וניסה לפרוש אותו על כתפיה בתנועה אבירית, כמו קוסם שעומד לבצע תעלול העלמה. אבל היא חמקה ממנו, והמעיל נשאר תלוי בין ידיו.
"לא רוצה את המעיל שלך, קֵייס."
"טוב, סליחה," נעלב האיש באנגלית. הוא שב לכורסה. "את כועסת עלי, או מה?"
אליס הוסיפה מעט חלב לספל, בחשה והגישה לו.
"אני לא כועסת עליך, קייס," אמרה אליס, "אני רק קצת מעוצבנת, בגלל צ'רלי." היא התיישבה לידי בקצה המיטה והניחה רגל על רגל. חלוק המשי היה פתוח עכשיו לגמרי. כיפוף גופה השחום סגר קפל בטן על כתם ערוותה.
האיש לגם מהספל בשקיקה רעשנית. "אז מה בעצם קרה לצ'רלי הזקן?" שאל.
"פתחתי לרגע את הדלת... והופ... ישר לכביש..." אמרה אליס.
"בדיוק מול המונית שלי, " הוספתי מתוך איזו תשוקה פתאומית לדווח על האירוע. אולי כדי להצדיק את נוכחותי כאן, אצל אליס המכונה הלנה או הלנה המכונה אליס, להבהיר שביקורי מקרי, ותמים לחלוטין. "ואז, ברגע האחרון, נהג המונית בלם ומשך ימינה, והמונית נעצרה ממש על שפת התעלה..."
האורח הקשיב לי בתשומת לב.
"אבל הארון שלי," המשכתי, "שהיה קשור לגג של המונית, עף לתוך המים וצלל תוך שניות."
"ארון?"
"לא ממש ארון, בעצם ארונית, כזאת שמציבים ליד המיטה בחדר השינה. רהיט יפהפה, נדיר, בעיצוב מאוד מיוחד..." תיארתי את הארונית האבודה, שעכשיו בקושי קישטה את זיכרונותי, בגאווה מוגזמת. "עץ אגוז... שתי מגירות, דופן אחת מעוגלת..." ניפחתי את ריאותי ונאנחתי בצער אמיתי לגמרי.
האיש לא הסיר ממני את עיניו. "ארונות לא שוקעים במים," אמר לבסוף, "ארונות צפים, כמו אוניות." הוא הרים את כף ידו הפנויה והשיט אותה באוויר משל היה החלל שבינינו נמל אמסטרדם. "לדעתי, הארון הקטן שלך היה צריך לשוט במים, כן, בדיוק, לשוט. שירַתי בחיל הים המלכותי כמעט עשרים שנה, אדוני, אני אמור להבין בדברים האלה... אלא אם..." הוא עשה את עצמו מהרהר בקול רם, "אלא אם, אלא אם... בתוך הרהיט הקטן שלך טמון משהו כבד... מתכת... זהב, למשל..."
"מעניין," אמרתי בקוצר רוח מסוים.
"אולי כדאי להוריד צוללן," אמר האיש, "צוללן מקצועי שיבדוק מה יש שם. מה דעתך?"
"תניח לו, קייס," רטנה אליס, "אתה לא רואה שהבחור עוד לא התאושש מהטראומה?" היא גידפה והמשיכה בהולנדית שאי־אפשר היה לטעות בנגינה הנוזפת שלה.
"אם כך, אין יותר מה להוסיף," הכריז האיש. הוא קם פתאום, לבש את המעיל, תפס בזרועי והקים אותי מקצה המיטה. "בוא, ידידי," אמר בתקיפות, "נלך מכאן עכשיו וניתן להלנה להמשיך לעבוד. מספיק הפרענו לה."
הוא הוביל אותי אל הדלת.
"סליחה שלא עשינו היכרות," אמרה אליס, "אבל זה לא חשוב, כי אני ממילא לא זוכרת שמות." היא הסיטה את הווילון במשיכה נמרצת והדליקה את המנורה האדומה. "וכמובן, אתה תמיד מוזמן." היא התיישבה בכורסה שמול חלון הראווה. "עכשיו שאתה מכיר אותי אתה לא צריך להתבייש."
האיש דחף אותי החוצה ופתח מעלי את המטרייה.
"אולי נשתה משהו?" הציע האיש.
אמרתי לו שאני עייף, שלמחרת אני צריך להיות בשדה התעופה בבוקר, שעתיים לפני הטיסה.
צעדנו בשתיקה לאורך התעלה צפונה, לכיוון מרכז העיר. הוא הוביל אותי כאילו הייתי שבוי שלו, כאילו רצה לוודא שלא אשוב על עקבותי, שלא אחזור עוד אל אליס, שלעולם לא אגיע שוב לקיטון האדום ברחוב חוברט פלינק.
אדוות קטנות גילגלו אורות על פני המים.
כל הבתים היו דומים כל כך. אותם איברי ברזל תחמו את אותם הכבישים מרוצפי האבנים. אותם זוגות האופניים הכבדים עמדו כבולים אל אותם העמודים.
דלתות הזכוכית של מלון ספציאל הופיעו פתאום בדרכנו.
"תודה על הליווי," אמרתי.
אבל הוא נשאר קפוא במקומו.
כף ידי אחזה בידית דלת הזכוכית של המלון. עמדתי תחת הגגון שחיפה על הכניסה, והוא מולי תחת מטרייתו השחורה, המעוקמת.
"הרשה לי לשאול אותך משהו," אמר לבסוף, "מה דעתך על הלנה?"
"הלנה?"
"כן, הלנה היפהפייה שלי, מה אתה חושב עליה?"
"מההיכרות הקצרה שלנו היא עושה רושם של בחורה טובה," אמרתי.
"אני שמח שזה הרושם," אמר האיש, "היא יודעת להקסים, הבחורה שלי. היא מקצוענית אמיתית. אבל כל הסיפור הזה על צ'רלי... אני לא מאמין לאף מילה, הארנב הזה לא ברח. היא זרקה אותו, פשוט גירשה אותו. ואיזה סיכוי יש לו שם בחוץ? תגיד לי אתה."
"אני לא יודע," אמרתי, "אני לא יודע כלום על ארנבים."
הוא עמד מאובן ליד דלת הזכוכית של המלון, ואני תהיתי כמה זמן זה יימשך. המים שנקוו על המטרייה זרמו לתוך צווארונו.
"אני חושב שהיא לא אוהבת אותי יותר," אמר לבסוף בקול שביעבע בגרונו כמו רהיט שצולל בתוך מים שחורים. "אני חושב שזה נגמר בינינו." ואז התחיל להתרחק ממני, ואני הבטתי בו עד שנעלם מעבר לפינה.
