הגשש החיוור והנער המתייסר
בידור
פסטיבל הגשש החיוור – פולי, שייקה וגברי במבחר קטעים מתוכניותיהם האחרונות
מילים מעטות מופיעות על הכרזה שאך נתלתה במספר מקומות בולטים בעיירה, ומתבונן בה שלומי בן הארבע-עשרה. כמובן, גם המועד שתתקיים מצוין בה: 14 בפברואר 1969. עיקרה הוא התמונה של אותם שלושת המהוללים. הצירוף של עניבותיהם הצרות המהודרות עם כובע הטמבל הקליל והשובב שהם חובשים, מעורר בו חיוך. המבט הקורץ המרוח על פניהם, כמו רוקם עוד אִמרה קונדסית, כבר מעורר בקרבו את כל אוצר הזיכרונות ממערכוניהם האהובים הטמון בו.
"אחח, טבריה טבריה... אילו היית צפת".
"קודם כול יבנו את הקפיטריה למעלה, אחר כך יבנו בהדרגה למטה".
"שב, למה אתה לא יושב?" והתשובה, "זה רעיון".
"יש חדשות, יש נצורות, יש פלאי פלאות".
"אתה אל תיתן לי דוגמה את צרפת. אני איתם גמרתי. הם לא חברותיים. יום עסל יום בסל. דה גול – דה אופסייד".
"אתה איתו או איתי?" והמענה הבלתי נשכח, "אני מהאו"ם".
"צינור, אם הוא מגיע לקומה שנייה, המים מתעייפים והצינור מתכופף".
"מים מתעייפים? שינוחו אחר הצהריים".
"כדי לבנות ארבעים קומות באוויר, צריך לבנות קודם כול שמונים קומות באדמה".
הגשש החיוור מגיע ליהוד. השלישייה הגדולה מהחיים שמשגעת את המדינה באה אליו. מי היה מאמין.
בשלהי שנות השישים בעיירה זו שוכנות עדיין מאות משפחות בבתים ערבים שננטשו ב-1948 כשהכפר יהודייה שינה את פניו ואת זהות תושביו. אחת מהן היא משפחת שבת, שבנה האמצעי הוא שלומי. התנאים הפיזיים עלובים וסיוע ממשלתי אינו מוענק בקלות. השרים קופצים ידיהם. מה שכן נעשה בנדיבות זה נטילת אדמות יהוד לטובת היישובים סביבה – גני יהודה, המעברה מחנה ישראל, סביון, מגשימים, פתח תקווה ועוד – מכל עבר נוגסים ממנה ללא רחם. מעשרים וחמישה אלף הדונמים שהיו שייכים לה עם הקמתה, בשוך הקרבות, נותרו פחות מחמישית. אפילו אופיו הנעים והפשרני של ראש המועצה סעדיה חתוכה אינו יכול להשלים עם הנעשה. "זו מיטת סדום", הוא קובל בפני חברי ועדת הפנים של הכנסת המגיעים לביקור במקום.
וראו איזה פלא! לכאן מגיעים השלושה, שבכל מקום אשר יופיעו, בתוך רגע ייחטפו כל הכרטיסים. ובצדק רב אלה נרכשים במהירות הבזק.
שוב נזכר שלומי בעונג בהברקותיהם. קודם הייתה זו הקפיטריה בטבריה, עכשיו להיט נוסף ברוח התקופה והמלחמה שהתרחשה שנתיים קודם לכן.
"הגיע האוטו עם בפלה? אז תביא בפלה".
"אין בפלה".
"אז תביא תפוזים עם בפלה".
"אבל אין בפלה".
"אז תביא אשכוליות עם בפלה".
"אבל אין בפלה".
"טוב, אז תביא רק בפלה".
וכמובן גם:
"היה רדיו?"
"ודאי שהיה".
"החבר׳ה לקחו לשמוע חדשות. איך יֵשבו באוטו? אין מושבים".
"היה מנוע?"
"זה הצד של המנוע?"
"זה הצד של האין מנוע".
"סע לשלום".
"המפתחות בפנים".
אני חייב להשיג כרטיס, שלומי נעשה נחוש. שום כוח בעולם לא יעצור אותי מלהיות שם.
דבר לא מלבד התשלום עבור הכרטיס. מאיפה יוכל להשיג עת ההון הדרוש? אביו בוודאי לא ייתן. גם כך המשפחה דלה במשאבים. על מה היה שלומי צריך לוותר כדי שיקבל שנה קודם לכן גיטרה שכה חשק בה. פָּרַט עליה בעיני רוחו עוד הרבה טרם קיבל אותה. כרטיס להופעה בוודאי ייחשב למותרות בעיני אביו.
אומנם שלומי כבר עסק בעבודות כאלה ואחרות, אך הן אינן זמינות תמיד ולכן לא יספיק בזמן – עד 14 בפברואר – להשיג את מלוא הכסף הדרוש.
שלומי פוסע ברחוב, שקוע בהרהוריו. מוחו קודח אחר פתרון. חייב להיות כזה. הוא ימצא אותו.
כן! יש פתרון!
"זה רעיון", מהדהד בראשו קול הגשש מהמערכון.
הוא אומנם אינו הדבר החוקי ביותר, אך מחשבה זו מגורשת מיד. אל לה להפריע בהשגת הכרטיס. כן, הוא יגנוב תפוזים מהפרדסים וימכור אותם. יפלח, בלשון בני גילו, המקלה בעצם המעשה. שלומי פוצח בסדרת התגנבויות, נזהר מאוד שלא להיתפס, ונוכח כיצד קופתו מתמלאת. אבל הכרטיס יקר והתפוזים אינם מספיקים. אומנם אלה תפוחי זהב, אך גם מחיר כרטיס הכניסה למופע המבוקש נשקל בזהב, לפחות בראייתו של נער בן ארבע-עשרה בעיירה דלה וענייה, מבחינת יכולותיו הכלכליות. ראשו של שלומי תר אחר מקור נוסף למימון האוצר הנכסף.
נחושת! שלומי מסתחרר לרגע מהמוצא שצץ. בדודי השמש ישנה נחושת. הוא יסיר משם, גם כן בזהירות שלא להיתפס, וגם לא ליפול, וימסור למוכר נחושת אחד שהכול מכירים ביהוד.
התפוזים והנחושת מביאים את שלומי ליעד הנכסף. נפעם הוא אוחז באוצר שעמל עבורו. עבורו זהו כרטיס הכניסה לגן העדן.
תאריך ההופעה של הגשש ביהוד כבר קרוב.
רק שלא יאבד אותו עכשיו. בשום אופן שלא יקרה הדבר. שלומי טומן אותו מתחת לכרית וסופר את הימים בציפייה.
והנה מגיע היום הגדול, 14 בפברואר 1969. טור ארוך משתרך בכניסה לאולם. שלומי עומד שם, ילד גאה שהשיג בכוחות עצמו את הכסף לכרטיס, ללא שום עזרה מאביו. מצב רוחו נעכר מעט כשהוא מבחין מרחוק במורדו. ביהוד של אותה עת ישנם שני סדרנים – אלברט מסביר הפנים ומורדו שהוא ההפך הגמור מכך, ועל כן זכה בקרב הנערים לכינוי ההולם "הגרמני". מכל מקום, לשלומי אין סיבה לדאגה. הכרטיס בידו ומשם יגיע רק על מנת להיכנס. מסביבו דחיפות. צעקות, גידופים. כולם מבקשים להיכנס, אלו שברשותם כרטיס ואלו שלא עלה בידם הדבר. אלברט טוב הלב, לוּ עמד שם, ודאי היה מאפשר כהרגלו לשני ילדים להיכנס בכרטיס אחד. ממילא אין הם תופסים מקום כמו מבוגר, וקול פנימי מורה לו לא להשיב ריקם את פני הילדים המבקשות נואשות. לא כך מורדו. הכלל חד כתער וכולם יסורו לו: בעלי הכרטיסים ייכנסו פנימה, והיתר ייוותרו בחוץ.
לפניו בתור שלומי מזהה פתאום את אחיו הגדול משה. פני הנער בן השבע-עשרה, הבכור לבית שבת, עוטות מבט נוגה. כל מי שמכירו כבר חווה את התופעה הזו – כשהצער ממלא אותו, אין אחד שיוכל לעמוד בפניו, להימנע מהמעשה שישיב את רוחו.
"הי משה", שלומי קורא לו.
אחיו בקושי מגיב.
"מה קרה?" מברר שלומי.
"אני מת להיכנס". וכרטיס אין.
שלומי משתוקק להושיט עזרה, לשמחו. כיצד בכלל יוכל ליהנות כשמבטו המדוכדך של משה לא מש ממנו? הוא חייב לעזור לו! הלב מבקש פתרון. גובר על השכל שמתריע לשווא.
"בוא ניכנס שניים בכרטיס אחד", מציע שלומי לאחי, אף שלפניהם לא עומד אלברט הרחמן אלא מורדו הקפדן.
חיוך דק מבצבץ על פרצופו של משה.
בינתיים הטור מתקדם. רק שניים עוד ממתינים בינם לבין מורדו הסדרן.
"תן לי את הכרטיס", אומר משה לשלומי, "אעשה שבתור האח הגדול אני מכניס אותך".
שלומי מהסס לרגע אך מוסר אותו לידי אחיו.
הם מגיעים למורדו שתולש את הכרטיס. משה נכנס ושלומי נבלם.
"רק אחד נכנס", מורדו מרים עליו קולו.
דמעות נקוות בגלגלי עיניו.
"אבל מורדו, זה הכרטיס שלי!"
"אל תצעק ילד", מהסה אותו מורדו ואז שב בקולו הרועם על קביעתו הנחרצת, "רק אחד נכנס!"
"תן לי להיכנס!" שלומי ממאן לוותר.
כך, במחי יד, נמחה כל המאמץ המתמשך שלו להשיג את הכרטיס.
מורדו דוחף אותו בגסות לאחור.
ואיפה משה? שלומי רואה אותו פוסע בטבעיות פנימה, משל כל הוויכוח הנסער הזה אינו נוגע לו כלל.
הדמעות כבר זולגות על פניו. אחרוני בעלי הכרטיסים נכנסים פנימה ומורדו מגיף את דלתות הברזל הכבדות.
דלתות כמו בגטו ורשה, מהרהר לעצמו הנער המיוסר בכאבו המר לנוכח העוול שהיה מנת חלקו.
מאחוריהן נותרים שלומי ועוד מספר ילדים. הם ממתינים למעין חנינה ומייחלים שתינתן מוקדם ככל האפשר. החנינה המדוברת היא מתן האפשרות להיכנס לאולם במהלך ההופעה.
אם אלברט הטוב יופיע בהפסקה, ודאי יפתח את הדלתות ויאפשר להם להיכנס. שלומי ויתר הילדים ממתינים בתקווה. בפנים נשמע קולו העמוק של שייקה והקהל מקבלו באהבה. בפנים כולם צוחקים, ועל שלומי הנער חרב עולמו.
פם פם פם פם, נשמעת המוזיקה והיושבים באולם מצטרפים בחדווה. אלה ואלה, בחוץ ובפנים, כבר מזמזמים בתוכם או שורקים בציפייה לשיר שהפך לשלאגר.
את המילים המגיעות מכיר שלומי בעל פה.
"שמעתי צליל חיוג, שלשלתי אסימון,
חייגתי לז׳קלין, במספרה סימון".
כתמיד, המנגינה היא העיקר אצל שלומי, לטוב ועתה לרע. יותר מהמילים היא דוקרת בו את היעדרו ללא רחם.
"פם פם פם פם פם פם פם", והוא לא שם.
"הלו מון-שר סימון, תקרא לי את ז׳קלין.
הלו, זה לא סימון, הלך האסימון".
ולשלומי הלך הכרטיס.
באולם להטוטיו של נסים אלוני מורגשים היטב. חולפות כבר עשרים דקות ועוד לא שרו את "איפה כל החבר׳ה" ו"מה הוא עושה לה". יש עוד מה להרוויח, יש עוד מה להפסיד, אבל עיקר מחשבותיו של שלומי כבר לא נתונות להופעה המלהיבה שכה ציפה לה, אלא לזעמו כלפי אחיו, המתפשט בקרבו כְּלַבָּה לוהטת. עיקרו אינו על ההופעה שנחמסה ממנו. ילדים נוטים לתלות יהבם באחיהם הגדולים כמעט באותה מידה שהם עושים זאת כלפי הוריהם. מעשהו של משה כלפיו רוצץ את האמון התמים הזה ברגל גסה.
"היה רדיו? מה עם הרדיו? החבר׳ה לקחו לשמוע חדשות בעמדה".
"המנוע בסדר?"
"אין מנוע!"
"אין מנוע? היה מנוע?"
ושלומי, פניו רטובות מדמעות, שומע: היה כרטיס? בוודאי שהיה. אין כרטיס!
מגיע זמן ההפסקה. שלומי מקווה שעכשיו ייפתחו דלתות הברזל, והנה הן אכן נפתחות ומורדו ניצב שוב בכניסה, אך הוא אינו אלברט. אינו מתיר לנטולי הכרטיסים להיכנס.
שלומי מתקרב אליו נסער. הדמעות שוב מציפות אותו. "זה היה הכרטיס שלי!"
יש אנשים עם לב של אבן. עבורם החוקים הנוקשים לעולם יביסו ללא תנאי את החוויה האנושית והצדק.
"אתה לא רוצה להפסיק?" הוא גוער בנער הממרר בבכי. "תעוף מפה!"
שוב הדלתות נאטמות וההופעה ממשיכה. בשנית הן חוצצות בין הנהנים בפנים למתענה שבחוץ.
עכשיו גם נשמע הלהיט "מה הוא עושה לה" וגם "עוזי עוזי" ולאחריהם המערכון על כלא 6. אחד אחרי השני אוזלים המערכונים והשירים האהובים שיוכל שלומי לשמוע אם יוּתר לו להיכנס.
עשר דקות לסיום נפתחות לפתע דלתות הברזל ומהן מציצות פניו החתומות של מורדו. ללא מילים הוא מאפשר לילדים הממתינים להיכנס לטעימה קלה מהגשש.
את שלומי המופע כבר אינו מעניין כלל. רק דבר אחד מעסיק את ראשו.
ההופעה עוד בעיצומה, אך הנער הנסער שרוי בעולם מקביל שאינו סר עוד לשום כלל. "משה!" שלומי צועק כשהוא נכנס לאולם באמוק.
"שששש", מהסים אותו היושבים, "שקט!" אך לו כלל לא אכפת.
"משה!" הוא דולק בעקבות אחיו, אך זה מיטיב להסתתר מפניו.
הכרטיס נלקח, ההופעה נמנעה ממנו ואפילו לא התאפשר לו לבוא חשבון עם אחיו. מפח נפש מלא ושלם. שלומי שב הביתה בוכה.
"מה קרה?" שואל אביו.
שלומי משתפו במילים מעטות בקולו שנקטע מתוך ניסיון להתגבר על בכיו.
אביו אוהב עד מאוד את בכורו משה. אולי יותר מכולם הוא מתקשה לעמוד בפניו הנוגות. לא הפעם.
כשזה מופיע בפתח הבית, האב גם חורג מהרגלו להכות רק במבטו הכועס אך לא בידיו.
"משה!" הוא קורא אליו וחובט בגבו, "איך אתה לא מתבייש?!"
משה מנסה לחמוק מעונשו. "רציתי, אבל לא הספקתי להחזיר לשלומי את הכרטיס בגלל הסדרן", הוא מגמגם תירוץ קלוש. תמיד הסתדר לו איכשהו, אך הלילה הזה אינו ככל הלילות. אביהם, כאמור, נוהג להכות רק במבטו. לא מרביץ, אלא תולה מבט זועם. עיניו ננעצות, נחיריו נפערים, פניו נמתחות, ובוודאי שפמו העבות תורם למראה מזרה האימה. כל כך מפחיד בכעסו זה, שילדיו כבר מעדיפים שיכה אותם ולא ילבש את הפרצוף המבעית. הפעם מונחתת על הבן הסורר מכה הגונה. הכול יחד – המבט והמכה.
משה אומנם לא נחלץ מנחת זרועו של האב, אך כך או כך, אצל שלומי נותרת צלקת מאותו ערב שציפה שיהיה בלתי נשכח ואכן היה כזה עבורו, לרעה.
שנים לאחר מכן, כששלומי מתחיל להתפרסם כזמר, הוא נזכר באחד הראיונות באותה הופעה משנת 1969, ומספר על חווייתו בפתיחות. אחיו משה כועס עליו על שלא שכח וסיפר על כך לרבים, אך עוד אדם קורא את הכתבה ומטלפן.
"שלום שלומי, זה גברי. גברי בנאי מהגשש". הוא מתקשר לבית הוריו של שלומי ביהוד ומזמין אותו למופע שלהם בבית החייל בתל אביב. שלומי מגיע. לבקשתם, הוא משתף באותה חוויית נַעֲרוּת וזוכה למחיאות כפיים. אם כן, נכון לסיפור זה סוף טוב מאוחר, אך באותם ימים רחוקים שלומי אינו יכול לחזות זאת. בתוכו הוא יודע שהחוויה של מופע הגשש היא חד פעמית, אך רצונו האמיתי מתמשך וברור אף יותר. לא רק להיכנס לאולם, אלא להפגין כישוריו על הבמה.
הצמד המוזיקלי
"ג׳ימי הנדריקס, בכלל לא מבינים מה הוא מנגן. הכול זה אפקטים".
לאה מקשיבה בעניין רב לאחיה עטור התלתלים. "באמת? רק אפקטים?" היא תוהה.
שלומי מחייך. "אפקטים הם לא ‘רק׳. למשל דיסטורשן. הנדריקס הוא מהראשונים שעשה שימוש נרחב בו. אני אוהב את האפקטים לפעמים יותר מהמילים. כל אחד יכול לכתוב שיר, אבל לא ליצור מוזיקה או לנגן. בטח שלא כמוהו".
שלומי מתלבט רגע אם לשלוח ידו אל הגיטרה כדי להדגים. במשך תקופה ארוכה חלם עליה. מאבא בכלל לא העלה בדעתו לבקש שיקנה. שילוב של יכולות והעדפות מצד האב ניבאו לו שהדבר יהיה חסר תכלית.
ביהוד שכנה חנות שנקראה אלקטרו רון. הוצעו בה טלוויזיות, תנורים ומוצרי חשמל נוספים. על קירותיה נתלו שתי גיטרות ספרדיות קלאסיות – אחת חלקה לגמרי והשנייה עם ציור טווס יפה. מדי לילה, טרם שכבו לישון, הלך שלומי לאלקטרו רון. הטלוויזיות שם נותרו דלוקות במשך הלילה. הוא קיווה לתפוס בהן רגעי קסם, את ג׳ורג׳ מהביטלס מפליא בגיטרה שלו. הוא צילם בראשו את האקורדים וכך עשה בשיעוריו הראשונים. אז הרים מבטו אל הגיטרה הזו שם למעלה, עם ציור הטווס. בהיותה מחוץ להשגתו, החל לעבוד בגיזום דשא במזמרה בבתים שבהם הייתה גיטרה, וזאת לא תמורת תשלום אלא עבור האפשרות לנגן למחצית השעה בכלי שהשתוקק לפרוט עליו.
אימו אמילי נזפה בבעלה אברהם, "אתה לא מתבייש? הבן שלנו קורע את עצמו בקיצוץ דשא. קנה לו גיטרה!" הוא נענה לרצונה של אשתו והלך לאלקטרו רון. כשחזר משם אברהם, שלומי לא האמין למראה עיניו. דמעות נצצו בהן כשראה כי אביו אוחז בידו את הגיטרה עם ציור הטווס. רק על הגיטרה הזו חלם. משך תקופה ארוכה פרט עליה בדמיונו, ומגיל אחת-עשרה עשה זאת בכישרונו.
חלפו שנתיים והגיע מועד השדרוג. "אבא, אני לא רוצה מסיבת בר מצווה כמו כולם", הודיע הבן. מה לו ולכל המסיבות הללו, עם האלכוהול ורקדנית בטן? אף לא אחד מחבריו אהב אותן. רק המבוגרים נהנו. בין האב והבן נרקמה ה"עסקה": במקום מסיבה יקנה האב לבנו גיטרה שנייה, הפעם חשמלית, עם התוספת המתחייבת – אמפליפייר, מגבר קול. לשם כך סרו השניים לחנות בחנות באלנבי ושלומי חזר משם המאושר באדם.
אימו בלי ספק הבינה יותר באשר לדבר הרוחש בליבו של בנה. ביהוד חיו באותה עת שני כוכבים מוזיקליים – האחים גבי ודני שושן. דני נמנה עם "האריות" ו"הצ׳רצ׳ילים" וגבי היה חבר בלהקת הגולדפינגרז יחד עם ניסים סרוסי ובהמשך הצטרף ללהקת השוקולדה של צביקה פיק. באותה שנה בערך, כששלומי קיבל את גיטרת הטווס, אימו אמילי שוחחה עם אימם של האחים שושן וכך החל גבי מלמד את שלומי. הוא העניק לנער בסיס טוב ולאחר מכן המשיך שלומי ללמוד בכוחות עצמו.
"עכשיו נעשה משהו מיוחד", הוא מבשר ללאה וממקם את שני הרמקולים של מערכת הסטריאו במרחק מטר זה מזה.
"תשכבי והניחי את ראשך ביניהם, ואז תעצמי עיניים", הוא מורה לה. שלומי עשה כך לעיתים קרובות. עצם את עיניו והמוזיקה משני צידיו דימתה לו שהוא פול מקרטני, מייקל ג׳קסון או האנק מרווין, גיטריסט The Shadows. כך התרגש ונסער מהחוויה הרוחנית-מוזיקלית, עד שנשמעה צעקתו של אביו המורה לו להנמיך את עוצמת הקול.
לאה נענית. נשכבת ועוצמת את עיניה. קולות להיטי "החומה" של פינק פלויד מתחילים להרעים בחדר. "תשמעי תשמעי", שלומי מעודד אותה ואז מחליף לאלבום The Dark Side of the Moon ומעביר לשיר הרביעי – Time.
לפתע, ללא כל הכנה, מחריש את אוזניה צלצול הפעמון. בבת אחת הרעש המטלטל הזה מקפיץ אותה. כשהיא נרגעת מעט מסערתה, לאה מבחינה באחיה הצוחק, נהנה מתכסיסו שצלח. לאה העדינה ממנו חשה פגועה.
אביהם אברהם שבת הוא איש רעים להתרועע. חבר אמת למכריו, שופע הומור משובח, מקסים את הכול. ומה בבית? מתגלה אדם אחר. זה המוצא הטורקי שמכתיב לו את קוד ההתנהגות המתאים: מותר לחוש סיפוק מהילדים, אך לא בפניהם. ניתן לבטא רגשות, אך לא במשפחה. מכריו אולי שמעו אותו מבטא את סיפוקו על הכישרונות המוזיקליים הגדלים במעונו, המשך לדור הקודם של נגני עוּד ובנג׳ו; לא ילדיו. ונדמה גם כי ככל שחולפות השנים, אובדת סבלנותו. מפלטו הוא חבריו. ככל שיורדים בסדר הילדים, פוחת זיכרון טיב אבהותו. כזה הוא – בעל משפחה אך זאב בודד ברוחו. מתקשה לבטא מחמאות וקל מדי בהשמעת ביקורת נוקבת.
לאה מוצאת נחמה בברית המתגבשת עם שלומי, המבוגר ממנה בשלוש שנים. קל להישאב בעקבותיו: יפה תואר שמקסים את סובביו ומסב להם הנאה בנגינתו. במהרה נוצרת חבורה. שערותיהם מתארכות, המכנסיים מתרחבים והגיטרות מנגנות. אלו ימי ההיפים בארצות הברית ובבית הספר מתגבשת להקה שנכללים בה שלומי, לאה ועוד נער, שובב לא פחות משלומי, שייוודע לימים באחת הלהקות המצליחות, הלוא הוא יאיר ניצני.
שלומי מצטיין בניגונים והרבה פחות בלימודים. רק המוזיקה בראשו. כשהיה בן שבע או שמונה, סידרו את הכיתה לצילום השנתי, הצלם פקד על כולם לשלב ידיים ולחייך, אז הוא עטה עליו את הסדין השחור ועם הצילום יצא פלש ומיתמר עשן. אז הבחין הצלם כי אומנם כל פקודיו לרגע אכן שילבו ידיים, מלבד תלמיד סורר אחד, שעשה תנועה משל הוא פורט על גיטרה. "ילד, למה עשית תנועה כזו?" זעם הצלם על שלומי.
מעשי המשובה חוזרים ונשנים. הגיטרה בראשו, לימודים בשעה מוקדמת הרבה פחות. שיעוריו במסגרת המקצועית נפתחים כבר בשבע, ולעמול סמוך מדי בבוקר חורפי וקר בעזרת מפסלות עץ (שופינים) על הכנת מסגרות, בוודאי אינו רוצה. ראשו הקונדסי היצירתי הוגה פתרון. הוא לוקח מאחד התלמידים את עבודתו מבלי שזה ישים לב ומצפין אותה במקום מחבוא. הלה מתלונן בפני המורה על המעשה והמלאכה מופסקת כדי לחפש את האבדה. שלומי מרוצה. בחסות תעלומת אובדן המסגרת הוא זוכה למנוחה שייחל לה ולשעשוע שנוגד את סגריריות היום.
עם מעשי שובבות כאלה ודאי היו כבר נפרעים ממנו, אבל מנהל המוסד יודע היטב כי לא לחינם להקת הזמר שלו היא מהטובות בארץ. מדי שנה נערכת תחרות באחד המתנ"סים בין להקות הזמר של התיכונים. שלומי עולה ומבצע שיר שכתב מנהל הלהקה אבי "הג׳ינג׳י", ושמו "אתה שלי". הלהקה זוכה בתחרות.
לאה אינה רק שותפתו ללהקה אלא לברית המוזיקלית המתרגשת ביניהם – לא רק אהבתם לנגינה מלכדת את השניים אלא גם ההתרחקות מהמקורות. מטעמו של אביהם. מקזנג׳ידיס היווני ושמונה קילו זמרים וזמרות טורקיים – איברהים טטליסס, זקי מורן (Zeki Moren) ועוד רבים. האח והאחות חפצים במשהו אחר. מהו? לא עוד כינורות אלא גיטרות. שלומי מביא אל לאה את הארומה הזרה, להקת The Who עם רוג׳ר דלטרי, סולנה עטור התלתלים כמותו, פינק פלויד ועוד, אך הכבוד הרב מכולם שמור אצלו למלהטטים בגיטרה – הנדריקס, ואף יותר ממנו לג׳ימי פייג׳ מלהקת לד זפלין. את המפגש הראשון עימם עשה שנים קודם לכן, באותה חנות אלקטרוניקה אלקטרו רון, שהטלוויזיה בה דלוקה דרך קבע. שם ראה את הביטלס, קליף ריצ׳רדס ואלביס פרסלי פורטים בכישרון רב על הכלי. לאה נשבית בקסמי המוזיקה הישראלית, ויותר מכולם אוהבת את מתי כספי, המשדר בדמותו, במילותיו ובצליליו עדינות המתמזגת עימה. היא נחשפת לג׳יימס טיילור, למוזיקה ברזילאית ולזמרות בינלאומיות כמו ברברה סטרייסנד ואריתה פרנקלין. לאחר שתתוודע אליהם בעצמה, תכיר אותם לאחיה.
ביחד הם משוטטים בחפשם אחר תקליטים חדשים. נכנסים יחד לחנות בתחנה המרכזית בתל אביב, עוטים עליהם את האוזניות הענקיות ונוגעים בצלילים חדשים. חובשי האוזניות מתקשים לעכל שהעובדה שאינם שומעים דבר בחסות המוזיקה המתנגנת ישירות לאוזניהם, לא פגמה כלל בשמיעתם של אחרים, ומתקשרים ביניהם בקריאות רמות, עד שמהסה אותם המוכר או מי מהלקוחות. לאחר מכן הצמד מקבל החלטות בעניין רכישת התקליטים, לעיתים לפי העטיפה בלבד. "אנחנו נהיה זמרים", הם מכריזים באחת הפעמים באוזני המוכר שמחייך בספקנות.
בריתות משתוקקות להיות נצחיות אבל דינן להיפרם – ההישגים על הבמה אינם יכולים לחפות על המעללים בכיתה. שלומי נראה ומתנהל כאחד העבריינים הצעירים. אומנם אינו פוגע באחרים – ההפך מכך, ליבו הטוב מכתיב לו לסייע למי שצריך, אך מה נאמר על היתר? תלתלים ארוכים, אופנה "ביטניקית", ראשו כולו נוהה בעקבות הגיטרה ורגליו מוליכות אותו ל"מרתף", שם ימצא הרבה מוזיקה וביליארד. בשניהם ניכר כישרונו. גם בתופים הוא מרשים את שומעיו. מנגד, מוריו אינם נכונים לשאת עוד את דרכו. וראו איזה פלא, זמן מה לאחר מכן שלומי מביא הביתה תעודה שציוניה טובים משמעותית מקודמותיה. "תראי איך הילד משתפר", באופן נדיר מתגאה האב בבנו בביתם ובקול רם. ודאי יכעס כשתיחשף האמת. המורים הציבו וטו למנהל על הישארותו של פורע העול הזה ושלומי סולק. בטרם נפרד מבית הספר הספיק לעבור במזכירות ולשלוף משם תעודה ריקה. חסר לי שאבא יֵדע שזרקו אותי, ודאי חשב ודאג למלא אותה בציונים שלעולם לא יקבל בלימודים.
המשך בספר המלא
