במקום מבוא
בשנת 2008 פנה אלי שר הביטחון דאז אהוד ברק והציע שאקח על עצמי את תפקיד נציב קבילות החיילים. החלטתי לקחת את התפקיד משום שראיתי בעיסוק בנורמות וערכים של מפקדים וחיילים בצה״ל אתגר גדול.
הדבר הראשון שהבנתי עם כניסתי לתפקיד, היה שעיסוק יומיומי במאות קבילות של חיילים כנגד מפקדיהם לא יפתור את הבעיות. הבנתי שחייל הקובל על מפקדו ופונה ישירות אלי מעל ראשם של מפקדיו, הוא חייל שאיבד את אמונו במפקדיו. שהרי, אם לא כן, הוא היה פונה אליהם ישירות. בנוסף הבנתי שחייל שמאבד את אמונו במפקדיו הוא חייל שמאבד מוטיבציה ותפקודו לקוי בכל משימותיו. ואף חמור מכך; חייל שאיבד אמון במפקדיו לא ילך אחריהם מתוך ממוטיבציה במצבים קשים של סיכון חיים כמו במלחמה.
חיילים לא מסכנים את חייהם בגלל דברים העומדים ברומו של עולם. הם מוכנים לסכן את חייהם בגלל שלושה גורמים מרכזיים הצריכים להיות טבועים עמוק באישיותם של מפקדיהם:
אמון החיילים במפקדיהם, נוצר כאשר המפקדים נותנים דוגמא אישית. הם דורשים מעצמם את מה שהם דורשים מחייליהם. הם מקצוענים ישרים ואמינים, האמת היא נר לרגליהם. הם נחושים ודבקים בהשגת משימותיהם, יודעים לקבל החלטות קשות אבל גם לקחת אחריות על החלטותיהם כאשר התוצאות קשות.
אחוות הלוחמים צריכה להיות נר לרגלי מפקדיהם. העוצמה של היחידה תלויה בכל המרכיבים האלה.
על המפקדים ליצור בקרב חייליהם אמונה בצדקת הדרך, את אהבת המולדת, ערך השרות, את ההבנה שאין להם מדינה אחרת, ואת חובת הנתינה מעצמם לחברה ולמדינה, עד כדי חירוף נפשם.
רק מפקדים בעלי יכולות אלה יכולים ליצור יחידות מופת ולהוביל את יחידותיהם להצלחה במשימות בשגרה ובוודאי שבמלחמה. מפקד טוב שקול ליחידה טובה. מפקד רע שקול ליחידה כושלת בכל מובן ועניין.
התובנות האלה הביאו אותי כנציב קבילות החיילים לא רק לעסוק בקבילות החיילים כנגד מפקדיהם כפי שהיה נהוג לפניי, אלא בנוסף לעסוק במנהיגות המפקדים. מנהיגות זו היא המפתח להפחתת קבילות חיילים נגדם.
החלטתי שאעסוק ברוב שעות היום בביקורים ביחידות צה״ל, אפגש ואדבר עם חיילים ומפקדים, אשמע אותם ואדבר איתם על משמעותה של מנהיגות נכונה, על האופן שבו יוצרים לחיילים ניצוץ בעיניים, הרגשת שייכות ושותפות, אמון בעצמם ובחבריהם ליחידה ואמון במפקדיהם.
בעשר שנות כהונתי כנציב קבילות החיילים, בשנים 2008-2018, ביקרתי ב- 1,600 יחידות: ים, אוויר ויבשה. אלה היו יחידות קרביות, יחידות לוגיסטיות ואחזקה, יחידות הדרכה וטכנולוגיה ועוד רבות. ביקרתי, בממוצע, בשלוש יחידות בכל שבוע, במשך עשר שנים. בכל יחידה שביקרתי הייתי ארבע שעות.
בתחילת הביקור דיברתי עם החיילים בשיחה אינטימית פנים אל פנים וביקשתי מהם שיספרו לי על הרגשתם ביחידה, על הדברים הקשים והטובים יותר שהם חווים. לאחר שיחותיי עם החיילים אספתי את כל המפקדים ביחידה; מהמפקדים הזוטרים ביותר ועד המפקדים הבכירים ביותר, והרציתי להם על מנהיגות נכונה.
בסופו של הביקור נפגשתי עם המפקד הבכיר ביחידה, עם המטהו ועם המפקדים הבכירים בדרג מתחתיו, ובקשתי מהם שיגידו את אשר על ליבם.
דבריהם של המפקדים ושל החיילים, בשיחות שניהלתי, היו קשים מנשוא. הם הביעו תסכול ממפקדיהם הבכירים המנותקים מהשטח ומהם עצמם. המפקדים, כך אנשי היחידות, אינם מכירים את הבעיות המבצעיות של הלוחמים. החיילים שבלעדיהם אי אפשר לנצח מלחמות, הם הזנוחים ביותר.
