פרולוג
אייל — הווה
"מצאת שיטה חדשה שאני לא מכירה לפתוח דלתות בעזרת כוח המחשבה? חשבתי שהדרך המקובלת היא פשוט ללחוץ על הידית ולמשוך כדי שהיא תיפתח."
אני לא אמור להיות מופתע מהעקיצה של עירית, אבל אני כן. בזמן או במקום אחר היא כבר הייתה נובחת עליי אחרי חמש־עשרה שניות, ואני נדיב בהערכת הזמן הזו. אחרי הכול, היא האישה הכי מבריקה וחדה שאני מכיר, ואחת הנשים החשובות ביותר בתעשייה הקולינרית העולמית. במקום לחבוט בי, היא מאפשרת לי להישאר נטוע כמו עמוד חשמל מול דלת המסעדה של LITTLE TBS ולבהות בה.
"חשבתי שאת בעדי."
"אני הכי בעדך, כל עוד אנשים לא מסתכלים עלינו וחושבים שאנחנו מוזרים." ההערה שלה גורמת לי לזוז מעט הצידה כדי שהיא תוכל לפתוח את הדלת במקומי.
היא חולפת על פניי ללא מילה נוספת ופותחת את דלת המסעדה, ואנחנו ניגשים אל עמדת המארחת שמקבלת אותנו בחיוך. אני נותן לעירית לדבר איתה ולהתאמן על העברית שלה, בזמן שאני סורק את החלל סביבי. המסעדה מלאה לגמרי ועיניי מתבייתות מייד על הצלחות שמונחות על שולחנות הסועדים, וסורקות את תכולתן. את רוב המנות מולי ראיתי ולמדתי דרך המדיה והרשתות החברתיות. המסעדה הזאת עשתה ועושה הרבה מאוד רעש מאז שהיא נפתחה לפני כמה חודשים, ולא קשה לנחש את הסיבה.
הייתי צריך לבוא לכאן ביום שנָחַתִּי. אני קובר את ידיי בכיסֵי־המכנסיים שלי ונושף ארוכות.
אני חושב רק על זה מאז שחזרתי לארץ לפני חודש. הרצון שלי לטעום את האוכל כאן הוא עז, אבל הרצון לפגוש את האיש שהכין אותו עז יותר. בשביל זה אני פה. עבר יותר מדי זמן. אני יודע שאני חתיכת שמוק שבחרתי לפגוש אותו דווקא פה, במגרש הביתי שלו. כולם אמרו לי שאני עושה טעות, ושאני צריך להתקשר אליו קודם או לפגוש אותו במקום ניטרלי, כמו ליד הים, אבל הלב שלי לא עמד בזה. בכל פעם שניסיתי להתקשר או כשהייתי צופה בו גולש מול הבית שלו, הייתי חוטף פיק ברכיים ומוותר.
באופן מוזר למדי, דווקא כאן, בתוך המסעדה שלו, אני מרגיש הכי מוגן. אחרי עשר שנים שלא התראינו או דיברנו, אין לי מושג איך הוא יגיב. אם הוא נשאר אותו הבחור שהכרתי, הוא קודם כול ייגש אליי ויוודא שמטפלים בי כמו שצריך ושאני נהנה מהאוכל ומהאווירה, לאחר מכן יסתובב ויתרחק מהשולחן, כאילו אני עוד אורח שבא לאכול במסעדה שלו. אבל אני לא יכול להרשות שזה יקרה, הזמן שלי קצוב ויש לי כמה משימות חשובות להשלים. אחת מהן קשורה בו, בגבר שמעולם לא הפסקתי לאהוב ושמעולם לא הפסקתי לרצות.
אם אצליח להשלים את המשימה, היא תשאיר אותי רק עם דאגה אחת — שאוכל לראות אותה מתממשת.
חלק ראשון
פרק 1
עידן
לפני שלוש־עשרה שנה
"תזכיר לי, למה אני פה?" לוחש לי ענבר בזמן שאני קושר את שרוכי הנעליים שלי.
"כי אתה אחי ואתה אוהב אותי."
"התשובה הזאת מתחילה להימאס עליי, רק שתדע." הוא רוטן ואני לא יכול שלא לחייך.
"אבל זאת התשובה הנכונה." אני מזדקף בדיוק כששלומי, מאמן קבוצת הכדורסל של הקיבוץ, נכנס. הוא סורק את כל מי שיושב בחדר וכולם משתתקים. כשעיניו מבחינות בענבר שיושב לידי, משהו זדוני ניצת בעיניו.
"שמעתי מאיריס שעוד מעט מתחילה החזרה הגנרלית ושליידי מקבת' נעלמה," הוא מתיז לכיוונו בחצי חיוך, מניח את הקלסר השחור שלו על השולחן שניצב לידו ומשעין עליו את כף ידו. "מעניין מה שייקספיר היה אומר על זה שלשחקנית הראשית שלו יש עניין בשחקני כדורסל?"
אני מנענע בראשי ומחניק גיחוך. שאר החבר'ה שרואים אותי מתאפק לא לצחוק נכשלים, וצחוק רם נפלט לחלל הקטן. מה שהם לא יודעים הוא, שבניגוד אליהם, התגובה שלי נבעה בעיקר מכך שהוא הרגע הרים לענבר להנחתה.
"הכדורסל הומצא בסוף המאה התשע־עשרה," עונה ענבר באדישות.
"אז...?" מאיץ בו שלומי בחוסר סבלנות.
"עם כל הכבוד, המאמן, לליידי מקבת' לא יכול היה להיות עניין בשחקני כדורסל, אלא אם כן היא חגגה את גיל חמש־מאות, וגם אז, אני בספק רב אם המוח הזדוני והזקן מאוד שלה יכול היה להבחין בין הבעל האפס שלה לבין שחקן כדורסל." כמה פעמים אמרתי לשלומי לא להתעסק עם ענבר? העובדה שהוא מתעניין בספרות רנסנסית לא מעידה דבר וחצי דבר על מי שהוא באמת.
כל העיניים של מי שיושב בחדר נישאות אל שלומי, כולל שלי. מלבד הרצון לדעת מה הוא יאמר או יעשה, אי־אפשר שלא להבחין באוזניים שלו שהתנפחו מעט והפכו להיות אדומות, כאילו הדביקו לו על כל אחת מהן פרוסת עגבנייה.
"ענבר כבר הולך," אני ממהר להרגיע. שלומי שולח את ידו אל ידית הדלת ופותח אותה בגסות.
"עכשיו!" הוא שואג, והאודם באוזניו זולג מטה אל צווארו.
"תראו להם מה זה, חברים," אומר ענבר. אנחנו משיקים אגרופים והוא יוצא. הדלת נטרקת מאחוריו ושלומי זוקר אצבע לעברי.
"זה מתחיל להימאס עליי."
"זה לא הפריע לך בפעמים הקודמות שהוא היה כאן."
"היום זה לא משחק רגיל, אני לא רוצה כאן שום הסחות דעת."
הייתי צריך לדעת שהמשחק מול הקבוצה של הר־אל יקפיץ את לחץ הדם שלו. מלבד היותה קבוצה חזקה וטובה מאוד, אולי הכי טובה בליגה, הוא עדיין סוחב איתו את ההפסד הצורב בגמר של השנה שעברה. היא ניצחה אותנו בדיוק כששעון המשחק נשמע, בשתי נקודות בלבד, בזכות סל של אייל און, שחקן צעיר שעלה מהספסל לשחק בחמש דקות האחרונות של הרבע האחרון. הוא די עשה לנו בית ספר כשצמצם את הפער שיצרנו והכריע את המשחק.
לצערי, לא זכיתי לשחק באותו המשחק, מכיוון שרק השנה הוחלט לשלב אותי באופן פעיל בחמישייה הפותחת. אותו הפסד נצרב בזיכרון של כולנו, בעיקר כי לאורך כל העונה הובלנו והיינו הכי טובים. כל ההישגים שלנו נמחקו בבת־אחת, כשברגע הכי משמעותי לא סיפקנו את הסחורה.
ארבעה חודשים עברו מאז אותו המשחק. כיוונו להגיע לאליפות האזורית של עמק הירדן, וידענו שהרגע שבו נפגוש את הקבוצה הזאת שוב הוא בלתי נמנע.
"גיא," קורא המאמן לרכז שלנו, שהוא גם הקפטן של הקבוצה. "שים לב איפה נמצא עידן ואל תוריד את העיניים שלך ממנו כשהוא נמצא בעמדת קליעה. תשחקו חכם. הכי חשוב, שימו לב כולכם 1לפאוור פורווד שלהם. הילד הזה הוא חתיכת טיל בליסטי, ואם אני אראה שידור חוזר שלו מהשנה שעברה, אל תטרחו להגיע מחר לאימון. מובן?" כולם מהנהנים, כולל אני. חיכיתי למשחק הזה יותר מדי זמן. "ממה שהצלחתי לראות במשחק שלהם מול אשדות יעקב ואפיקים, הוא פרובוקטור לא קטן," ממשיך שלומי. "יש לו יד ביונית, הוא זריז מאוד ויש לו כישרון מרגיז שבא לידי ביטוי כשהוא יורד לריבאונדים — דרושים לו שלושה צעדים בלבד כדי לכוון מחצי מגרש ולקלוע לסל. אז אם לא בא לכם לראות אותו מפגיז שלשות, תפנו את הדרך לעידן ותתעלקו לו על התחת, שלא יוכל לזוז מילימטר."
"המאמן, אני לא בטוח שאני רוצה להתעלק לו על התחת," אומר צחי, הסנטר של הקבוצה, ברצינות גמורה שגורמת לי לפלוט צחוק קטן.
"אז איפה יהיה לך נוח להתעלק עליו?" שואל אותו גיא. "יש מצב שגם מקדימה תצוץ בעיה." כל הקבוצה צוחקת בעודי מנענע בראשי. שני מטומטמים, בחיי. אני נושא תפילה חרישית לאל, שכששני המגודלים האלה יתגייסו בעוד חצי שנה לצבא, הוא ידאג לשבץ אותם באיזה בסיס אספקה שכוח־אל, ושהתפקיד העיקרי שלהם יהיה לספור כדורים של מחסניות.
"יאללה, טוסו למגרש להתחמם," אומר שלומי ומוסיף, "מתחילים בעוד עשרים דקות." אני פולט נשיפה חדה ומתרומם על רגליי. שלומי צודק. כשהכרחתי את ענבר לבוא איתי לראות משחק בית שלהם מול תל־קציר, הבנתי מהר מאוד שהשחקן הזה הוא חתיכת כאב ראש. הוא זריז מאוד ויש לו יד שכנראה נוצרה על־ידי 2טוני סטארק, ואם לא נשחק חכם ונצפה את המהלכים שלו, הלך עלינו. העניין הוא שהוא לא צפוי ופועל מתוך אינסטינקט, וחיי הקצרים עד כה לימדו אותי שזה עשוי להיות יתרון באותה המידה שזה עלול להיות חיסרון.
מה שבטוח, משעמם לא יהיה.
שתי ידיים גדולות לופתות את כתפיי, ולפני שאני מסובב את ראשי לראות מי זה, קולו של גיא מהדהד בחלל.
"תצטרך לרדת גם להגנה, אני מקווה שאתה בכושר."
"אל תדאג," אני אומר. "אני מבטיח לעשות את העבודה שלי אם אתה תעשה את שלך." כפות ידיו מתהדקות על עורי.
"האם שמעתי הרגע ביקורת על ניהול המשחק שלי משישיסט, שקיבל בטעות את המקום שלו בחמישייה כי לוטם קרע את הרצועה?" בחיי, רק מישהו בעל שיגעון גדלות יכול לומר לי משפט כזה.
"לא שמעתי אותך מתלונן אחרי שהגעתי ואחוזי הקליעה של הקבוצה עלו בשלושים אחוז, לפחות לא עד עכשיו."
"בדיוק, אז אל תגרום לי להתלונן, יודניק," הוא יורק את המילה האחרונה, ואני נשבע לדחוף לו אותה במורד הגרון כשאחליף אותו, עוד לפני שהעונה תסתיים.
אני עולה אחרון למגרש ומבחין בו בזווית העין — בשיער הצהוב שלו שאסוף בגומייה ומלופף בפקעת הדוקה, ובעיקר בשחצנות וביהירות הניבטות מעיניו הכחולות.
אני ממהר להסיט ממנו את עיניי לפני שהוא ישים לב, לוקח כדור וצועד לאמצע המגרש להתחמם קצת. הדקות האלה לפני שהמשחק מתחיל הן הכי יקרות לי, כל מה שמעניין אותי זה להיכנס לריכוז ולהכין את עצמי לשעה ויותר של משחק מאומץ. אני לא רואה שום דבר ואף אחד חוץ מאשר את הסל ואת עשרות המהלכים ששלומי דאג להראות לי, כדי שאיישם אותם בפועל.
אני מקפיץ את הכדור כמה פעמים, מכוון לזווית הנכונה, מרים את היד ומשגר אותו לכיוון הסל, אבל שנייה לפני שהכדור נבלע אל תוך הטבעת, יד ארוכה שמגיעה משום מקום מסיטה אותו החוצה. דמותו משתלטת לי על שדה הראייה, אבל מה שגורם לעין שלי לקפוץ בעצבנות זו השפה העליונה שלו, שמתעקלת מעלה בלי טיפת צניעות או התנצלות.
מה לעזאזל...
הוא אוסף את הכדור שזה עתה הציל מקליעה בטוחה וניגש אליי כשהוא מקפיץ אותו, כאילו ידו נולדה לנוע כך. כל הגוף שלי נדרך ואני משתלט על עצמי כדי לא לאגרף את כפות ידיי, שרק מחפשות את הזווית הנכונה להכחיל לו את ארובות העין.
"היי, אני אייל."
"למה עשית את זה?" אני יורה ודואג להשאיר את הידיים קרוב אליי. בתגובה, הוא מושך בכתפו וחוזר להקפיץ את הכדור בקצב אחיד.
"זה היה סל בטוח, בסך הכול עשיתי הגנה," הוא אומר. אני מתעלם מהאבחנה שלו וזוקר סנטר לכיוון הכדור.
"תן לי אותו."
"לא ראיתי אותך בגמר בשנה שעברה. הייתי זוכר אותך אם היית משחק." אני מופתע מההערה שלו ומרים גבה לעברו.
"רשמתי לעצמי שיש לך יכולת מרשימה של זיכרון צילומי." אני מצביע על הכדור שהוא עדיין מקפיץ. "הכדור..."
"אתה מתכוון אליו?" הוא עוצר ומביט בכדור המונח על כף ידו, כשחיוך מעצבן מתפשט על פניו. "בוא, קח אותו." הוא צועד שני צעדים אחורה ואני מבין שיש לי שתי אפשרויות — להתעלם ממנו ולחפש כדור אחר, או להיענות לאתגר המטופש שלו ולקחת ממנו את הכדור.
"תפסיק לחשוב יותר מדי ובוא קח אותו." כל הגוף שלי מעקצץ מהיהירות ומהחוצפה שלו. הוא בכלל לא מכיר אותי. אם זו הדרך שלו לשחק לי במוח ולערער אותי לפני המשחק, כדאי שיחשוב שוב.
"עידן!" שלומי קורא לי ואני מסובב את ראשי אליו. "בוא לכאן."
"אז זה השם שלך, עידן," הוא אומר את שמי כאילו הגיע לאיזושהי תובנה מרחיקת לכת.
"תזדיין," אני מתיז ומסתובב לכיוונו של שלומי, אבל טון קולו המתגרה מצליח לעצור אותי.
"זהו, אתה מוותר? אני מודה, לא ככה דמיינתי את הפגישה הראשונה שלנו." הוא דמיין את המפגש שלנו? מה זה אומר? שהוא שמע עליי? "רק התחלנו להכיר." הוא קורץ לי ומשהו בתוכי פוקע. שנייה לאחר מכן אני מוצא את עצמי עומד מולו, חזה לחזה ואף לאף. עיניו מתלקחות בִּן־רגע ושקט משתק אופף אותנו. הבערה המשתוללת סביב אישוניו רק מלבה את הכעס שלי, אבל אי־אפשר שלא להבחין שיש בהן גם בהירות מעצבנת שרחוקה מלהתנצל, כאילו הוא קיבל את מה שהוא רצה. נראה שאנחנו כמעט באותו הגובה. בשבוע שעבר ענבר מדד אותי וקבע שאני מטר שמונים ושניים סנטימטרים, אני מהמר שאייל גבוה ממני בסנטימטר או שניים. כתפיו רחבות ועיניו כחולות־כהות, הצבע שלהן הוא כמו של ים חורפי כועס במיוחד. אני מבחין במקבץ של שלוש נקודות חן קטנטנות זו ליד זו, הממוקמות ממש על קו המצח שלו בצד ימין, ודי בולטות על רקע השיער הצהוב מאוד שלו.
"ניסיון אחד, זריקה אחת," אני יורה.
"קיבלת." שפתיו שוב מתעקלות מעלה. הוא מתרחק מעט וזורק לעברי את הכדור. "שחק."
"עידן!" שלומי שוב שואג לעברי. "תתרחק ממנו מייד ותטיס את התחת שלך לכאן, לפני שאני מושיב אותך על הספסל." עיניו נעות אל המאמן שלי, ושנינו מבינים שהמשחק הקטן בינינו לא יקרה עכשיו.
"חבל," הוא אומר במבט לא ברור, "דווקא יכול היה להיות כיף. אני אשמור לעצמי את הזכות להזמין אותך לאתגר הזה שוב בקרוב מאוד." הוא מסיים את השיחה ומסתובב לכיוון שאר חברי הקבוצה שלו.
"אני לא דואג כי כשהמשחק יסתיים כל מה שתרצה זה משחק חוזר," אני לא מתאפק וקורא אחריו. הוא נעצר אך נשאר נטוע בגבו אליי, מנענע קלות בראשו ולבסוף מתרחק ללא מילה נוספת.
שתי דקות לסיום המשחק וראשי שמוט בין כפות ידיי. אני יושב על הספסל ורואה איך הקבוצה שלי מפסידה. בעיקר בגללו. אחרים יגידו שזה בגללי כי שיחקתי לתוך המניפולציות ולתכסיסים העלובים שלו. חמש עבירות שהוא הצליח לסחוט ממני מורידות אותי לספסל, ארבע דקות לפני סיום המשחק, והוא מנצל כל שנייה ושנייה שנותרו. הוא סוגר פער של עשר נקודות ומעלה את הקבוצה שלו ליתרון של שש נקודות, אחרי שקלע ארבע שלשות שחלקות יותר מהשיער הצהוב והמעצבן שלו. אין לי עוד מה לעשות, חוץ מאשר לאכול את הלב על השטויות שעשיתי אחרי שהוא הצליח להוציא אותי מדעתי.
כשהשופט שורק לסיום המשחק אני ממהר לקום ועף לחדר ההלבשה.
חולפות דקות ארוכות שבהן אנחנו חוטפים צעקות מהמאמן על כך שאנחנו חבורה של לוזרים ושהגיע לנו להפסיד, ואחריהן מתחיל ויכוח בין גיא לשלומי, שאומר שצריך לשנות את ההרכב, בדגש על הקלעי, שהוא אני. בשלב הזה אני פורש והולך להתקלח.
כשאני יוצא מחדר ההלבשה השעה כבר שש בערב. רעד קל חולף בגופי כשאני פותח את הדלת הראשית של אולם הספורט ויוצא, ומשב של רוח קרה מכה בפניי. השמיים שחורים לגמרי ואין אף כוכב בשמיים. אני מרים את הכובע של חולצת הטרנינג שלי, עוטף בו את ראשי ומשלב את ידיי על חזי כדי להתחמם.
"צדקת." אני מופתע לשמוע את קולו מאחוריי ומסתובב אליו. הייתי בטוח שהוא עזב עם הקבוצה שלו.
"מה אמרת?"
"אמרתי שצדקת." הוא שעון בגבו על גדר האבן וכפות ידיו נטועות עמוק בתוך כיסֵי־המכנסיים שלו.
"על מה אתה מדבר?"
"היה לי כיף כל־כך, שכל מה שאני רוצה עכשיו זה משחק חוזר."
"אתה מוזמן להזדיין לי מהעיניים."
"לבד?" הוא זוקר גבה מתגרה. "נראה לי לא כיף, אלא אם כן אתה יודע איך עושים את זה. אני אשמח שתדריך אותי." אני כופה על עצמי להתעלם מההערה שלו.
"מה אתה רוצה?" אני מסנן. הוא דוחף את גופו קדימה, מתנתק מהגדר ומצמצם את המרחק בינינו.
"משחק חוזר."
"אזהרת ספוילר, ניצחתם."
"אז...?" הוא מקפיץ כתף. גופי נדרך כשהוא נעמד במרחק כמה סנטימטרים ממני. השיער שלו רטוב וריח השמפו שלו, שאני מנחש שמכיל אלוורה ומנטה, פולש לנחיריי.
"אין לך בית ללכת אליו?" אני יורה. אני מתחרט ברגע שהמילים יוצאות לי מהפה, אבל המבט שלו נשאר חתום ויציב. הוא אפילו לא ממצמץ. עיניי מחליקות על מפרקי אצבעותיו הלופתות בחוזקה את תיק הספורט שלו, ואני מבין שכנראה פגעתי באיזושהי נקודה רגישה. "אם אתה רוצה משחק חוזר תקבל אותו בסיבוב הבא," אני אומר.
"שיחקת טוב היום."
"זה לא ממש עזר לי."
"זה היה עוזר אם היה לך רכז שמבין מה קורה סביבו ויודע ליצור מהלכים, 3וסמול פורוורד יצירתי וזריז מספיק כדי לאפשר לקלעי שלו לעשות את העבודה. זה מה שגרם לך לבצע חמש עבירות והוציא אותך מוקדם מהמשחק."
"ורק בגלל זה ניצחתם," אני מתיז.
"נכון, ולכן אני רוצה משחק חוזר."
"אני לא מבין."
"אני רוצה לדעת מה היה קורה אם היית נשאר לשחק עד סוף המשחק."
"תהיה בטוח שלא הייתם מנצחים."
"אז תוכיח." אני מבחין שמתחת לכל האדישות שהוא משדר הוא די משועשע מכל מה שקורה כאן עכשיו, וזין אם אני אתן לו לעשות לי את זה שוב. הוא בודק את הגבולות שלי.
"לא בא לי."
"למה?"
"ככה." הוא מטה מעט את ראשו ומביט בי כאילו אני באמת המשוכה הבאה שהוא חייב לעבור.
"ככה זאת לא תשובה."
"זו התשובה היחידה שתקבל ממני," אני פוסק. ההבעה שעל פניו משתנה ונאטמת ברגע, והעיניים שלו לא משדרות דבר מלבד אכזבה. כמו שאמרתי, על הזין שלי.
"ידעתי שאתה שחקן טוב, אבל לא חשבתי שאתה גם פחדן," הוא ממשיך להתגרות בי. השיניים שלי חורקות ואני כמעט שובר שן.
"לך הביתה."
"תן לי רק למצוא אותו קודם," הוא ממלמל בלסת קפוצה וחולף על פניי. הכתף שלו נתקלת במכוון בשלי. אחרי כמה צעדים הוא עוצר ומסתובב אליי. "במחשבה שנייה, נראה לי שבכל זאת היינו מנצחים אתכם."
אני נשאר דומם במקומי בזמן שדמותו הולכת ומתרחקת לכיוון תחנת האוטובוס, אך עד מהרה אני מתעשת, ובלי להבין יותר מדי מה אני עושה אני מאפשר לרגליים שלי לנוע לכיוונו. אני נעצר כשאחי ענבר קופץ על גבי וכמעט מפיל אותי.
"מה נסגר, מטומטם?" אני מנסה לייצב את עצמי. "הבהלת אותי."
"ממה יש לך להיבהל? חיפשתי אותך בכל הבניין, למה לא חיכית לי?"
"אתה מוכן לרדת לי מהגב, אני צריך שנייה ללכת כדי..."
"לאן ללכת?" אך לפני שאני מצליח להתנתק מענבר, מכונית נעצרת מול אייל והוא ממהר להיכנס אליה.
עמדה במשחק כדורסל — עמדה מספר 4. הפאוור פורוורד לרוב הוא אחד משני השחקנים הגבוהים בקבוצה לצד שחקן הציר (הסנטר)
דמות בדיונית בסדרת הקומיקס המצליחה, הנוקמים, הידועה גם כאיירון מן
עמדה מספר שלוש בכדורסל
פרק 2
עידן
"זה לא הפאוור פורווד של הר־אל?" שואל ענבר בעודי ממשיך להתבונן במכונית המתרחקת.
"כן."
"דיברתם?"
"כן."
"חתיכת משחק הוא נתן שם."
"כן."
"עידן!" ראשי נהדף לאחור מהצעקה שלו, שחוררה לי את עור התוף.
"מה? מה אתה צועק?"
"כי אתה עומד כמו נר, בוהה באלוהים יודע מה, ועונה לי כמו תקליט שבור."
"מי בוהה?"
"אז מה אמרתי?" איזה נודניק.
"טוב, אתה בא לאימא או שאתה נשאר?"
"כן, אני מת מרעב."
"שיט, האוטובוס." מרוב שהוא קדח לי במוח לא שמנו לב. "רוץ!" אני צועק לו.
שנייה לפני שהדלת נסגרת אנחנו מדלגים פנימה, ותופסים את שני המושבים הראשונים הצמודים לדלת האוטובוס האחורית. אני ממהר להוציא את זוג האוזניות שלי מכיס המכנסיים ומחבר אותן לנייד, אבל לפני שאני מדביק אותן לאוזניי, ענבר תולש אותן ממני.
"מה הוא רצה ממך?" תסמכו על האח החטטן שלי שלא יפספס שום דבר.
"הוא לא רצה כלום. סתם." אני מושך בכתפיי. "הוא שאל אם בא לי לשחק אחד על אחד מולו."
"נו, זה מעולה. סוף־סוף מישהו שאתה יכול להתאמן איתו, ולא העגלות האלה שאתה משחק איתן. תקשיב, יש לו יד קטלנית והוא יודע לקרוא משחק. אם הוא הזמין אותך לשחק מולו זה אומר שהוא אהב את מה שהוא ראה."
"אתה יודע, הוא שחקן בדיוק כמוני. הוא לא איזה 4סקאוטר שבא לבדוק אותי."
"אתה יודע למה התכוונתי."
"לא, אני לא יודע למה התכוונת."
"אני מכיר אותך, עידן. גם אם לא תודה בזה, אני יודע שהיה לך כיף לשחק מולו."
"על איזה כיף אתה מדבר? הפסדתי."
"לא נכון, הקבוצה הפסידה, לא אתה."
"בפעם האחרונה שבדקתי אני זה ששיחק על המגרש."
"אתה שוב לא מדייק. כשיצאת הקבוצה הייתה ביתרון. זה אומר שהיו להם בסך הכול חמש דקות לשמור על התוצאה או על ההפרש והם נכשלו, לא אתה. הבנת?"
"טוב, מה אתה רוצה ממני?" אני חוטף ממנו את האוזניות שלי ומדביק אחת לאוזני.
"שלא תיקח ללב, שיחקת מעולה."
אייל
אני טורק את הדלת ומניח את התיק על השטיח למרגלות רגליי, נזהר לא ללכלך אותו.
"תודה שבאת," אני אומר.
"התקשרת בדיוק כשהייתי בדרך החוצה." הוא לוחץ על דוושת הגז ומתרחק משפת המדרכה.
"הצלת חיים היום?"
"השתדלתי."
"זה אומר שאף אחד לא מת?"
"לא במחלקה שלי, בכל אופן." גשם מתחיל לטפטף על זגוגית החלון, ואני מרשה לעצמי להתרווח וליהנות מהאוויר החם שנפלט מהמזגן.
"מה קרה?" הוא שואל. "למה לא חזרת עם הקבוצה?"
"התעכבתי ולא שמתי לב לשעה," אני משקר.
"איך היה?"
"ניצחנו."
"בכמה?"
"שש הפרש."
"אני לא מבין, לנצח בשש הפרש זה לא טוב?"
"לא אמרתי את זה."
"אז למה הפרצוף שלך נראה כאילו הפסדתם?"
"אין לי שום פרצוף." אני משחרר את הגומייה מהשיער, וחוזר להניח את הראש על משענת הכיסא.
"רעב?" הוא שואל, ובפעם הראשונה אני מטה את ראשי לעברו.
"מת מרעב."
"רננה שלחה לי הודעה שהיא הכינה ממולאים, אמרתי לה שאני אוסף אותך. רוצה לקחת לו קופסה?" אני בספק אם הוא יאכל, אבל אני מהנהן ואומר תודה.
בכל פעם שהם עושים את זה בשבילו, אני יודע שהם קודם כול עושים את זה בשבילי ובשביל השקט הנפשי שלי, כדי שתהיה לו ארוחה חמה ואוכל שהוא אוהב. הם לא עושים את זה מרחמים, הם פשוט כאלה. הם האנשים הכי טובים שאני מכיר.
"איך צורי?" אני שואל.
"מתאושש."
"אני יכול לראות אותו?"
"אתה יכול לדבר איתו." הוא מבחין באכזבה שמשתלטת על פניי. "אני מצטער, אייל, אני לא חושב שכדאי. גם ככה אתם חולקים בית, ועדיף שלא תיכנס לחדר שלו. הדבר האחרון שאני רוצה זה להשבית אותך מלשחק במשחק הבא שלך כי תחטוף שפעת שתמסמר אותך למיטה או לאסלה." אני מסובב את ראשי אל הנוף החשוך שבחוץ, ומתמקד באורות שמקיפים את האגם כשאנחנו עולים במעלה הכביש לכיוון הר־אל.
"אבל אתה רואה חולים בכל יום ולא נדבק, אז למה שאני אידבק?"
"אני יודע לשמור על עצמי. וחוץ מזה, אני חסין."
"אף אחד לא חסין, דוקטור דותן גבעתי." ראשי דבוק לזגוגית ושתיקה מעיקה מזמזמת סביבנו וגורמת לי לנוע באי־נוחות בכיסא. קיוויתי לסיים את היום בצורה אחרת. רציתי לשמוע שצורי מרגיש טוב יותר כדי שאוכל לספר לו מה קרה היום במשחק, ואיך סוף־סוף פגשתי שחקן שאפשר לשחק איתו כדורסל נורמלי.
"מי עצבן אותך?" הוא לפתע שואל וגורם לי לסובב את ראשי אליו. עיניו נחות על כפות ידיי שנקפצו לשני אגרופים, ואני ממהר לפרוש אותן ולשפשף אותן על ירכיי.
"אף אחד."
"יש לנו עוד ארבע דקות לפני שאנחנו מגיעים, זה עכשיו או לעולם לא."
אני נושף חרישית ונושך את השפה התחתונה.
"נניח שהיית משחק טוב כמוני."
"טוב כמוך?" הוא זוקר גבה לעברי.
"נו, תהיה איתי רגע."
"אוקיי."
"ונניח שהייתי מזמין אותך לשחק איתי אחד על אחד. לא היית מסרב לי, נכון?"
"אנחנו מכירים?"
"הכרנו היום."
"והוא משחק טוב?"
"כן."
"אבל ניצחתם."
"טוב, רק כי הוא יצא מהמשחק על עבירות, חמש דקות לפני סיום המשחק."
"אני מבין, אז הוא סירב להזמנה שלך?" משהו בניסוח השאלה שלו מעצבן אותי.
"עזוב, לא חשוב, גם ככה הייתי קורע אותו," אני רוטן, והוא זורק את ראשו אחורה וצוחק. "מה אתה צוחק?"
"אתה מצחיק אותי." הוא מחנה את המכונית ומשחרר את החגורה. "יאללה, צא, הקיבה שלך דיברה יותר ממך."
עשרים דקות אחרי שאני מחסל צלחת שלמה וטעימה במיוחד של ירקות ממולאים באורז ובשר, אני פוזל אל הקופסה שרננה, אשתו של דותן, הכינה לאבא שלי.
"אתה הולך אליו עכשיו?" היא שואלת.
"כן."
"יופי, אז יש גם עוגת סולת שהכנתי." היא קמה מהשולחן ומוציאה מהתנור עוגה עגולה וגבוהה במיוחד, והנחיריים שלי מתרחבים מייד מהריח הנפלא שעולה ממנה. "אל תדאג." היא מחייכת. "יש גם בשבילך, הכנתי שתי תבניות."
"תודה, רננה."
"אל תודה לי, תוודא שהוא אוכל."
"מתי את חושבת שאוכל לראות את צורי?"
"אולי מחר?"
כבר ארבעה ימים שהחבר הכי טוב שלי קבור בחדר שלו כמו סרח כי השפעת החליטה שממש בא לה עליו. היא נדלקה עליו, תרתי־משמע, ולא מוכנה לעזוב אותו. שמעתי את החרחורים ואת ההקאות שלו עד החדר שלי, שממוקם בקצה השני של הבית. הוא בקושי יכול להניע את מיתרי הקול שלו, אז גם האפשרות לדבר איתו בטלפון ירדה מהפרק. בקיצור, די משעמם לי בלעדיו.
"אם הוא צריך עוד משהו תעדכן אותי," אומרת רננה. אני יוצא מהבית וחוצה את הגינה אל היחידה שאליה אבא שלי עבר לפני שנה.
אני נמנע מלדפוק בדלת ודג את המפתח מהתא הצדדי של תיק הספורט שלי. אני בספק אם הוא ישמע או יקום לפתוח גם ככה. ריח נוראי אופף את הסלון כשאני פותח את הדלת, אבל מה שמדאיג אותי זה שהחימום לא עובד.
"אבא?" אני קורא לו וממהר ללחוץ על המתג בסלון כדי לבדוק אם יש הפסקת חשמל. האור נדלק ללא כל בעיה ומבט מהיר לכיוון הכיור עונה לי על השאלה. הר של כלים מלוכלכים מתנשא ממנו ופח מלא בכל טוב שלא נזרק, כנראה מהבוקר, נמצא במרכז המטבח. אני מניח את שקית האוכל על השיש וניגש אל חדר השינה שלו.
ההליכה לשם מלווה בחרדה שמאיצה לי את הדופק. החשש לגבי המצב המנטלי או הפיזי שבו אפגוש אותו לא עוזב אותי כבר תשע שנים, וכנראה לא יעזוב אותי לעולם.
אני מוצא אותו במיטה תחת שמיכת פוך שהספיקה להתלכלך מאז שהחלפתי לו את המצעים אתמול. חולפות שנייה או שתיים עד שאני מבין שהוא בכלל לא ישן, אלא סתם בוהה בחושך.
"היי, אבא. רננה הביאה לך אוכל. היא הכינה לך ממולאים ועוגת סולת."
"אחר כך."
"קר פה. למה ההסקות לא עובדות?"
"לא יודע," הוא עונה באפתיות. "אני חושב שהגיעו היום להחליף את הבלונים."
"מתי הם הגיעו?"
"בצהריים."
"ולא פתחת אותם?" הוא לא עונה לי וממשיך לבהות בהשד יודע מה. "תענה לי, אתה רוצה לומר לי שאתה בלי גז מהצהריים?" הוא ממצמץ ומהנהן מעט בראשו. אלוהים, הוא מסטול לגמרי. "למה לא ביקשת מרננה שתבדוק לך?" הוא עוצם את עיניו ואני מבין שאין לי עם מי לדבר. "אני תכף חוזר ואז אתה קם לאכול."
"אמרתי לך אחר כך, אני לא רעב," הוא נוהם.
"תן לי חצי דקה לפתוח את בלון הגז ואז תאכל." אני ניגש לפח במטבח וסוגר את השקית, שולף אותה ויוצא החוצה אחרי שאני פותח את החלון במטבח כדי שהריח יתנדף. אני זורק את השקית בפח הגדול, ניגש אל זוג בלוני הגז שממוקם בכניסה לבית ופותח את הצובר של הבלון השמאלי, אחרי שאני מזהה שזה הבלון שהוחלף.
אחרי שאני מניח צלחת וסכו"ם על שולחן פינת האוכל אני חוזר אל חדר השינה שלו, אבל את פניי מקבלים רק נחירות שקטות וגוף רפוי וחולה שרק מחכה למלאך המוות שיבוא וייקח אותו. בכל פעם שאני מסתכל עליו והוא במצב הזה, הוא גורם לי להצטער שבכלל נולדתי.
צייד כישרונות
