כשיעל הייתה ילדה, הייתה הבחנה ברורה בין אלה עם הנקניק לאלה עם הגבינה הלבנה. ההבדל הראשון היה הריח; מדי בוקר בארוחת העשר, כשבעלי הנקניק פתחו את קיפוליו הגסים של נייר הפרגמנט, הארומה הבשרית התפשטה במהירות בחלל הכיתה וסירבה להתנדף למשך זמן רב. כריכי הגבינה לעומת זאת הדיפו ריח של חמיצות ולעיתים אף רמז לעיפוש, שהוריד באחת את מפלס התיאבון.
אנשי הנקניק נהנו מריפוד של מיונז או חרדל עליו נחו פרוסות הבשר הדקות, וזכו לתוספות מעודנות כגון זיתים חתוכים לחצי המנקדים את הכריך, גמבה מוחמצת פרוסה לרצועות דקות, או עלה חסה טרי ופריך. אנשי הגבינה נאלצו להסתפק במרגרינה מתחת לגבינה, שלעיתים הונחו מעליה שתי פרוסות עגבנייה או כמה עיגולי מלפפון. מילוי הכריך הגיר נוזלים מיותרים לתוך הלחם, כך שאנשי הגבינה נשארו תקועים עם כריכים רכים ולחים חסרי עמוד שדרה, המתקשים להישאר זקופים בעת האכילה.
גם האריזה הייתה נבדלת; את כריכי הגבינה עטף נייר דק ופשוט שנצמד בעקשנות ללחם, והיה צריך לטרוח ולגרד חתיכות קטנות שלו לפני הנגיסה הראשונה. בעלי הנקניק התהדרו בנייר פרגמנט משובח שלא התפרק או נדבק, אשר הגן כראוי על הכריך ותכולתו תוך שמירה על פריכות וטריות. אלה עם הגבינה שאפו ליותר ורצו שתהיה להם גם אפשרות לבחור נקניק, אך הנקניקאים היו מרוצים ושמחים בחלקם. אם בכל זאת רצו לגוון הם העדיפו שוקולד למריחה, או חלבה משובחת הנימוחה בפה.
כבר בשלב מוקדם בחייה יעל הבינה שהיא לא נקניקאית, שכן נשאה באמתחתה כריכי גבינה לבנה. הכריכים שלה אמנם היו מושקעים קצת יותר - עם חמאה במקום מרגרינה - אך מהותם הגבינתית נשארה כשהייתה. בעת שחבריה היו עסוקים באיזון תוך כדי אכילה של כריך הגבינה המידלדל, היא ניסתה לפענח את סוד חריפותו הנשכנית של הנקניק. מדי יום תהתה איך תוכל לעבור מחלבי לבשרי, וכיצד יתאפשר לה לדלג על המחסום הבלתי נראה, אך רווי הארומה, על מנת לחבור לנקניקאים.
