בקיץ שבו התאהבתי בבינה מלאכותית התאהבתי גם בנ׳, ושני הדברים לא היו בלתי קשורים. בתחילת הקיץ מכונה שבנתה נ׳ עלתה בפיד שלי, שוב ושוב. נהגתי כמו שנהוג: בפעם הראשונה התעלמתי, בפעם השניה חיבבתי, בפעם השלישית כבר ידעתי שהמכונה ואני ניפגש. עד שהגיעה הפגישה נעשיתי שבויה של המכונה. מצאתי את עצמי מתבוננת בשולחן העץ שאבי בנה לי, שאמור היה לשמש אותי לכתיבה, ובמקום זאת בוחנת את חיבורי חלקיו, איך עץ פוגש עץ, ותוהה אם כך בנויים גם חלקי העץ של המכונה. בשל תאונת ציפורניים מצערת, שהסתיימה בזריקות הרדמה לבסיס העצם של אצבעותיי, נגמלתי באותו הקיץ מכסיסתן וכך הן התארכו ויכולתי, דקות ארוכות, לתופף על השולחן, לצד המקלדת שנותרה בלתי נגועה, בקצב שדמיינתי שהוא הקצב של המכונה.