אין תמימות דעים בשאלה, האם האֶלְף הזה חי בזמנם של גרגר החרדל1 ותרמיל השעועית, שבחלקם נפל הכבוד להכיר את ויליאם שקספיר, או שמא הוא סתם כך – בלי פגישות ופרידות – הסתובב ברחבי העולם במסעות האֶלפיים שלו, עד שנקלע לאותו המצב הסבוך והקשה, שבו ידובר בסיפורנו זה.
אם, כפי שטוען המדע, לגֶנים יש אנטיגנים, לאירוביים – אנאירובייים, אז כל הקוראים יסכימו בקלות עם כך שלאֶלפים היו אנטיאֶלפים. פעמים ניצח האל, ופעמים אחרות – האנטיאל, במקרה הנידון האלף שאת קורותיו, ליתר דיוק את הפרק האחרון בקורותיו, כותב סיפור נאמן לאמת זה, נקלע, תוך מאבק באנטיאלפים, למצב קשה, היגר מממלכת היצורים השקופים וחיפש מחסה מאויביו.
פרידריך פלוּאֶכְטֶן נהג לסחוב את המוזיקה שלו תחת מרפקו השמאלי. המוזיקה הוסתרה בנרתיק חום, וכשפלואטכן היה נדחס יחד איתה לחשמלית מלאה באנשים, הייתה משמיעה אנחה מעוררת רחמים בת ארבעה מיתרים.
פלואטכן שקד רבות על לימודיו. הוא הניע את הקשת שלו, כמו תופרת שמניעה מחט, אך לא תפר לעצמו ולו צל קלוש ביותר של תהילה. פריצכן, כפי שקראה לו אמו המנוחה מזה כארבע שנים, כבר מזמן השלים עם משרת הצ'לן הצנועה באחד מבתי הקפה המכובדים של העיר הגדולה. לעתים נדירות הרשו לו לבצע בפני קהל, שהאזין למלחינים וקרא למלצרים במהלומות כפיות ומזלגות, וריאציות שכוחות כלשהן שאיש לא קלט את נושאן או רונדו קפריצ'יוזו, לא משנה של מי או...
כך אירע, שבאותו הלילה, האלף שעל אודותיו הסיפור, במנוסתו מהאנטיאלפים, חיפש מחסה. זה היה לעת ערב. עונת השנה – לא זוכר בדיוק – סוף יוני, או שמא תחילת יולי. חלון חדרו של המוזיקאי בקומה השישית נשאר פתוח כשהוא נעל את הדלת, כדי ללכת לאכול ארוחת צהריים במסעדה שמול ביתו.
ברגע זה בדיוק התעופף האלף המבוהל אל תוך חדרו הריק של המוזיקאי. הוא נחבט מקיר אל קיר, בחפשו מחסה. הגרון הכתום של הצ'לו היה פתוח. האלף צלל פנימה, כנפו הימנית נתקלה במיתר הרביעי, שהשמיע קול דק, והחליק לאחד מִפְתְחֵי הכלי האֶפיים2, אל תוך חושך גואל, חמים ושותק.
אחרי שסיים את סעודתו הצנועה, חזר פלואטכן אל הכלי, כפתר את הכפתורים על גרונו הארוך וכמו תמיד, שם פעמיו אל בית הקפה הרגיל, שם חיכו לו, כרגיל, פניהם של הלקוחות, המלצרים והמלחינים, שאת יצירותיהם הוא צייר מוכנית בקשתו.
