אבקש מכל האבנים להמשיך בתנומתן ללא כל שינוי, בהתפוררות האטית, העצלה, באדישות הכללית, בהתקלפות, בדממה. כולן מלבד אלה בקומה החמישית בבניין ההוא שם, בסמטת גן מאיר, ממש היכן שמתערטלת כעת חשופית רירית למול חילזון בקונכיה, שנדמה נבוך וזועם. היפרדו נא וחשפו למען קוראי את היצור המופלא השוכן מעבר לכן.
ודאי, ודאי, הוא לא יחיד במינו, כולנו יצורים מופלאים במידת מה, וכולנו מתבצרים מאחורי כתלי אבן מזה עידן ועידנים. כל העיר הזאת מלאת פירמידות מרובעות שבתוכן קבורים סודותינו הגסים: יחסנו האמיתי לילדינו, לבני זוגנו, או גרוע מכך, לעצמנו. ואף סודות פשוטים מאלה מוצפנים בין לִבני דירותינו. רק לחשוב שיראו אותנו מדלגים בפתטיות בקרב נגד מקק מבועת, או הבעת הסלידה על פנינו לאחר שסגרנו את הדלת בחיוך, מלווים בני משפחה, מכרים או עמיתים, או האופן שבו אנו מדשדשים בחוסר מעש, ברגעי בדידות קשה מנשוא, או מזוויע מכך – כשאנו רוקדים בלי בושה עת נחגוג ניצחון או כיבוש. לשם כך, קירות אבן.
