אטבים צהובים
טירונים מבולבלים
הדלת נפתחה לרווחה וריחות נוזל ריצפה ואקונומיקה הציפו את נחיריי. אפרת, הסטודנטית שמנקה את הדירה, עזבה והשאירה אחריה דירה מצוחצחת ודוממת. אבל בחוץ, רחובות העיר נעטפו באובך צהבהב שממוסס את תחושת הטהרה החגיגית בדירה הנקייה.
פתחתי את החלון, רוח מזרחית, נושאת אבק מדברי, פרצה אל תוך החדר שאפרת עמלה על ניקיונו. סגרתי מיד את החלון והגפתי את התריס.
פתחתי את הדלת אל מרפסת שירות קטנה הצמודה למטבח. הבגדים על חבלי הכביסה זעקו ״הצילו.״ הכביסה נתלתה באופן מרושל וחסר סדר, כמו קבוצת טירונים מבולבלים ביומם הראשון בצבא.
תהיתי איך בחורה נבונה כמו אפרת, סטודנטית לתקשורת ומדע המדינה, אינה מבינה שאת הבגדים הכבדים צריך לתלות בשורה הראשונה המרוחקת, שחשופה לשמש, כי לוקח להם הכי הרבה זמן להתייבש, ואחריהן לתלות חולצות טי הפשוטות, בעלות אריג דק. ולא שלא הסברתי, דווקא הסברתי לאפרת איך צריך לתלות כביסה, פעמיים הסברתי, והיא בשלה, אבל אין לי על מה להתלונן, להפך, יש לי מזל שמצאתי מישהי נחמדה שמסכימה להגיע ולנקות את המאורה שלי, גבר נרגן בן ארבעים פלוס, שאינו מוכן להתפשר בעניין תליית כביסה.
את שמיכת הפיקה האפורה העברתי לחבל הקדמי, שעדיין רחץ בקרני השמש, שהצליחו לחדור מבעד לאובך. ״אוי,״ צהלה שמיכת הפיקה בהכרת תודה נרגשת, ״תודה, תודה, תודה. ממש קפאתי כאן מאחור.״
״זה בסדר, ידידתי הנאמנה,״ חייכתי לעומתה והצמדתי אטבים צהובים להדק את אחיזתה בחבל, ״העיקר שתתייבשי. חורף הוא לא זמן טוב לייבוש כביסה בחוץ.״
״תאמין לי שאני יודעת,״ המהמה לעברי השמיכה והתמכרה לקרני השמש הדלוחות.
הרמתי את גיגית הפלסטיק הכחולה והנחתי על מכונת הכביסה. ״אוף,״ רטנה מכונת הכביסה, ״אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה חובש לי את הקערה המסריחה הזו על הראש?״
״את מסריחה בעצמך,״ כירכשה לעומתה גיגית הפלסטיק בזעם כבוש.
״אתה יודע היטב, ״התלוננה מכונת הכביסה, ״כשאני סוחטת את הכביסה הכול רועד ורוטט ולא יציב ואני חייבת להתרכז טוב טוב כדי לבצע את הסחיטה, ואם בזמן הזה הקערה ניצבת על ראשי, רועדת ודופקת, אני משתגעת ולא יכולה להתרכז ולעשות את העבודה כמו שצריך.״
״דווקא מתאימה לך המגבעת, את נראית כאילו הוזמנת למסיבת תה אצל מלכת אנגליה,״ החמיא חלוק הרחצה, הממורטט מטבעו, למכונת הכביסה.
״אתה תשמור את השרוולים שלך בכיסים,״ זעמה מכונת הכביסה.
״אני צריך לשמור?״ נעלב החלוק, ״כאילו שמישהו שם עלייך מבט במאה שנים אחרונות, ענתיקה שכמוך.״
״אשמאי זקן,״ רשפה המכונה.
הנחתי את הקערה על מייבש הכביסה, יצור בעל מזג נוח לבריות, שהתנער לרגע ופלט המהום מנומנם, ״מה קורה חברים?״
״תחזור לישון חבוב,״ רטנה הגיגית.
״די מספיק,״ הנחתי את כפות ידיי על האוזניים כדי להפסיק את החפירות, ״די עם המריבות. אתם מתנהגים כמו בגן ילדים,״
״אבינועם חמוד, מה קרה לך?״ שאלה מכונת הכביסה בדאגה.
״הכול בסדר. בסדר גמור!״ חזרתי ואמרתי וגירדתי בראשי בעצבנות.
״האם זה המשפט שמתנהל נגדך?״ התעניין החלוק, שמלווה אותי ביציאה מהמקלחת, וודאי הקשיב לשיחות הטלפון שניהלתי עם עורך הדין.
״ארבעה חודשי עבודות שירות זה לא סוף העולם!״ אמרתי והתכוונתי לצאת ממרפסת השירות, פתחתי את הדלת וחזרתי למטבח. מאחורי גבי הספקתי לשמוע את מכונת הכביסה משתתפת בצערי, ״לא פלא שהוא הרוס. הוא ציפה לזיכוי מלא.״ טרקתי את הדלת.
סקרתי את המראה הכללי, העברתי אצבע על השיש, המדפים, המרצפות, דלתות הארונות. ״שוב עורך לנו מסדר צבאי,״ העירה בחיוך צנצנת הסוכר, ״תכף תבדוק אם נדבקו לי גבישי סוכר למכסה.״ חייכתי אליה בחזרה. היא יודעת היטב על מה היא מדברת, הסוכרייה העתיקה הזו. היא ליוותה אותי לאורך כול שירותי הצבאי במפקדה באיו״ש. כשהועברתי מהתפקיד, לקחתי אותה איתי הביתה.
בסיכומו של דבר, גם אם לא הייתי שבע רצון מביצועיה של אפרת, כי היא חיפפה פה ושם, העדפתי להמשיך ולהעסיק אותה על פני האופציה הפחות חביבה, כלומר: שאצטרך לנקות בעצמי את הדירה.
פתחתי את המקרר ובדקתי את תוכנו: מלפפונים, פלפל אדום, צרור עירית ושקית קטנה עם צנוניות שרכשתי בדחף רגעי כי לא עמדתי בפיתוי. את הקניות עשיתי בחנות האורגנית בה אני נוהג לקנות, למרות שידעתי, רוב הסיכויים שהצנוניות יסיימו את חייהן בצימוח עובש במגירה התחתונה של המקרר. עכשיו נקרתה לפניי הזדמנות פז. יש לי זמן פנוי. הרבה זמן, כול אחרי הצהריים ובעצם עד מחר בבוקר. ככה זה אחרי שמסיימים חקירה מוצלחת, בונוס חופשה של עשרים וארבע שעות. אולי עוד אוכל להשתמש בצנוניות רגע לפני שעורן המתוח יהפוך סיבי ומימי.
קערת זכוכית מולאה במים חמימים, הוספתי מעט חומץ לחיטוי והטבלתי את הירקות בקערה. בינתיים טיגנתי בצל בסיר והוספתי אורז לבן עגול. בדיוק סיימתי לגלגל את רול הסושי הראשון כשהטלפון צלצל.
״היי אבינועם,״ נשמע קולה של צילי, ״אברום מבקש לדבר איתך,״ ובלי להשתהות העבירה את השיחה.
״אבינועם,״ שמעתי את קולו העמוק והשקט של אברום, ״קיבלתי עדכון מעורך הדין שייצג אותך, אני מבין שפסקו לך עבודות שירות.״
״נכון,״ אמרתי, ״אני חושב לערער.״
״אני מציע שתבוא לכאן ונדבר.״ הוא נשמע החלטי ואף הוסיף אזהרה: ״אל תעשה שום דבר לפני שנדבר.״
הנחתי את הטלפון. הסתכלתי בקערת האורז, בירקות החתוכים בעיגולי הצנוניות השקופים ודפי האצות הירקרקים שהתכוונתי לגלגל, והרגשתי שאיבדתי את התיאבון.
נהגים עייפים עושים טעויות
אברום, סגן מפקד המרחב, ישב בכורסתו מול השולחן הרחב. גבר גבוה וגרמי עמד ליד החלון והביט בי כשנכנסתי אל החדר. ״אריק, תכיר, זה אבינועם, קצין החקירות של המרחב,״ אמר אברום, ״אבינועם פיצח את תיק הסמים של משפחת הפשע דרסולי, שלוש הודאות הוציא מהחיילים של דרסולי והביא להרשעה מושלמת.״ לחצנו ידיים.
״אריק מחליף את אלישע,״ הוסיף אברום.
אלישע, המפקד הקודם, אולץ לפרוש מתפקידו על רקע תלונות על הטרדה מינית, שהגישו שתי שוטרות שעבדו איתו בעבר.
התלונות עדיין בבירור ביחידה לחקירת שוטרים, אך חומרים מהחקירה הודלפו לתקשורת, התפרסמו וגרמו מהומה. אלישע נאלץ לפרוש מתפקידו. אישית, חיבבתי את אלישע. הוא ידע לתת גיבוי לפקודיו. הופתעתי מהתלונות נגדו. כנראה שלא הייתי עירני מספיק.
אברום שאל לשלומי.
״פיזית אני בסדר.״ אמרתי, ״נפשית לא כל כך. ההרשעה מרתיחה אותי. הנהגת נכנסה לצומת ברמזור אדום. בבדיקת ינשוף, לא מצאו טיפה של אלכוהול בדם שלי.״
״זו מילה שלך מול המילה שלה,״ התערב ניצב משנה אריק אוחנה.
״ולמה שיאמינו לה ולא לי?״ זעמתי. ״מגיע לי זיכוי מלא. אני רוצה לערער.״
״יכול להיות שהיית תשוש, נרדמת על ההגה ולא הגבת בזמן,״ קבע אל״מ במילואים אוחנה והצליח להוציא אותי משלוותי.
״למה שאהיה תשוש?״ שאלתי ובמוחי חלפה מחשבה שהמפקד החדש הוא אידיוט מדופלם. הבטתי בעיניו של אברום והרגשתי שהוא חולק איתי את אותה מחשבה.
״זו עובדה ידועה שנהגים עייפים עושים טעויות בכביש,״ התעקש אוחנה.
״לא הייתי עייף ולא נרדמתי על ההגה,״ התקוממתי. ״אלה טענות שקריות שהעלה העורך דין של הנהגת, שאשמה בתאונה. אני לא מאמין שאתה קונה את הבולשיט הזה...״
״כרגע הפרטים לא משנים את התמונה,״ נרכן אברום לעברי.
״ניידת משטרתית נהרסה טוטל לוס,״ הזכיר אוחנה, ״יש פסק דין. המפקד אברום ואני דיברנו והסכמנו בינינו שהכי טוב יהיה אם תרצה את עבודות השירות שנפסקו לך.״
״אתה משעה אותי מהמשטרה?״ נדהמתי.
״לא משעה.״ תיקן אברום, ״אנחנו מוציאים אותך לחופשה של ארבע חודשים,״ ואריק הוסיף: ״אתה חייב להבין, הארגון נמצאת תחת זכוכית מגדלת, בגלל מפקדים בכירים כמו אלישע והשטויות שעשה. אנחנו לא רוצים תשומת לב תקשורתית מיותרת.״
מכעיס אותי שאומרים לי ״אתה חייב להבין,״ מעבר לזה, האם הטרדות מיניות של שוטרות תחת פיקודך, הן ‘שטויות’ בעיניו של אוחנה? ובאיזה קלות הם מוכנים להשליך אותי מהארגון, להשליך אותי קורבן לתקשורת הצהובה, שמחפשת ריגושים מהירים, דורשת למצוא תמיד אשמים ודורשת את חלקה במנת הקורבן המועלה לזבח. הסתכלתי באברום והרגשתי שהוא מפחד. הדחתו של אלישע ערערה את בטחונו העצמי.
״אתה צודק,״ נאנח אברום כאילו קרא את מחשבותיי. ״הזמנים השתנו.״
אישיות מזערית של חרק
אף פעם לא הייתי אישה. הייתי ילדה, הייתי נערה והתבגרתי, הייתי רווקה, אלמנה, אמא למשפחה ברוכת ילדים, אין לי ילדים, הילדים שלי לא נולדו. מסתובבת בעולם בודדה בלי עוגן ומטרה, מאושרת ואומללה, מתכשפת ומחרישה כמו סלע בלב ים. בסכינים פוצעת את עצמי.
זה לא נורא. דקירת סכין לא מכאיבה כמו שכולם חושבים. יורד דם. יש כאב. יש הקלה. פעם פחדתי מהכאב. כולם מפחדים מכאב. עכשיו לא מפחדת. הכי מפחדת. לוקחת תרופות. לא לוקחת תרופות, שוטפת אותן באסלה. יש לי גרביים ורודים. אוהבת דברים של ילדות קטנות. יש לי סרטים לשיער וסיכות עם פפיונים ורודים. יש לי גם תרמיל גב ורוד. האמת, קצת מלוכלך. אין לי חשק לכבס אותו.
בבוקר התעוררתי, הכול מבולבל, אבל באוטומט ידעתי מה לעשות: לקחתי את התרמיל הוורוד והכנסתי ארנק ורב־קו לאוטובוס, מפתחות, נייד, בקבוק מים מינרליים מלא מים מהברז כי הפה שלי יבש תמיד. יצאתי מהבית.
לא יוצאת מהבית, נשארת סגורה מאחורי תריסים סגורים. בצומת, ליד הסופרמרקט עומד אדם לבוש סרבל אדום. שונאת בגדים אדומים, כמו חתולה שמשתגעת מנקודת אור שקופצת ממקום למקום, צבע אדום עושה לי בלאגן בעיניים. האיש האדום דוחף לי לידיים עיתון.
״תיקח חזרה,״ מבקשת ממנו.
״תקראי״ הוא אומר, מחייך, מסמן עם הידיים שאמשיך ללכת הלאה, שאפנה את השטח ולא אפריע לו לתפוס קליינטים נטולי חומר אפור במוח, לדחוף להם חומרי קריאה נזילים.
עמדתי בתחנת האוטובוס, חיכיתי, ישבתי על ספסל. לא יושבת על ספסל, עולה על אוטובוס, לא עולה על אוטובוס. נשארת יושבת בתחנה. זה לא מספר האוטובוס שלי. זה כן המספר. מי זוכר את המספר הנכון.
עליתי ושאלתי את הנהג: ״מגיע למרכז אדנים?״
הנהג לא מוציא מילה מהפה שלו. לא נאה לו לדבר. מתייחס אלי כמו לפלקט. לא רוצה להיות פלקט. כל האנשים שיושבים על הספסלים באוטובוס פלקטים.
ישבתי באוטובוס. מנוע האוטובוס מרעיד את הכיסא, מרעיד אותי. כולי רוטטת כמו ג’לי. ג’ולי ג’לי מחפשת על מה להשען.
בעמוד הראשון בעיתון של האיש האדום מודפס תאריך, 28 בדצמבר 2019, איך ייתכן שעוד כמה ימים אנחנו כבר בשנת אלפיים עשרים? כאילו נסעתי במנהרת זמן ונפלתי בעתיד? בעיתון יש תשחץ, מצביא שנלחם נגד האימפריה הרומאית. שש אותיות, מתחיל באות ח’. זה קל. כתבתי את התשובה בריבועים הלבנים של התשבץ. לא מכירה הרבה מצביאים שהשם שלהם מתחיל באות ח’. חניבעל למשל. הייתי פעם חניבעל. לא הייתי חניבעל אבל זוכרת הכול. זוכרת פילים ענקיים צועדים, ביניהם לוחמים קטנים עם מבט פראי בעיניים, זוכרת גופות של אנשים מתים, מבותרים, שהדם שלהם, אדום כמו הבגד של איש העתונים, נוזל מהם כשהחיים נגמרים וצובע את הנהר בצבע אדום.
הייתי בגלגול קודם חניבעל, מוביל אחריו גדודי לוחמים למוות. בוודאות הייתי חניבעל, נלחם, הורג ונהרג. פעם רציתי ללמוד באוניברסיטה, היסטוריה וספרות, לעשות תעודת הוראה. מצחיק, רציתי להיות מורה, מי ייתן לך להיות מורה, בחורה דפוקה עם מוח מחוק מסמים. מי ייתן לך לחנך ילדים? את הראש את בקושי מצליחה להחזיק מעל פני המים.
לא הייתי חניבעל. לא יכול להיות שהייתי הוא. יש לי אישיות מזערית של חרק, האגו שלי מפורק למיליון חתיכות. אם היה לי אגו נורמלי ושימושי הייתי גרה בדופלקס מול חוף הים בבת ים. אולי יש בי רסיס מחניבעל, רסיס שנזרק לתוכי והתערבב עם המון רסיסים של נשמות אומללות וזה העונש שלו, של חניבעל, להתנפץ לרסיסים, להתגלגל בהמון אנשים קטנים, פשוטים ולא חשובים, אנשים מתפלשים. זה גם העונש שלי — להתפלש.
בארון אמבטיה יש מלא תרופות: הלידול, קלוזאפין, פרולקטין, ציפרלקס, ריספון, שטוטלקס, זובילקס. בבוקר הוצאתי את הכדורים
מהאריזה, סידרתי בשורה על הכיור. זורקת לאסלה. אחר כך שוטפת עם מים ושופכת נוזל כחול לאסלה.
האוטובוס עוצר. ״מי ביקש מרכז אדנים?״ ירדתי מהאוטובוס. לא יורדת וממשיכה לנסוע עד התחנה הסופית. לאן עכשיו? הנייד, בילקוט, מצלצל, רגע, עם הצלצול, חכו עד שאפתח את הריצ’רץ’...
״ג’ולי, זו אורנה, איפה את?״
״פה ברחוב.״
״איפה זה פה?״
אישה גוררת עגלה של קניות על גלגלים הולכת מולי.
״סליחה, גברת, איזה רחוב זה?״ היא עונה, מקמצת במילים, בולעת הברות, עושה פרצופים. הדיבור שלה לא מגיע אלי. היא מפחדת. כולם מפחדים. מי לא מפחד?
״אורנה, איפה את?״
״ג’ולי, ירדת מהאוטובוס? תלכי על המדרכה בהמשך הרחוב, תראי גדר לבנה, תיכנסי בשער ותגיעי למרכז. אנחנו רוצים להתחיל את מפגש הבוקר.״
״מפגש הבוקר?״
פתאום הכול חוזר אלי כמו תמונה שמתגלית כשהופכים דף בעתון. על הטופס, במשרד של אורנה, רשום בדיוק מי אני: ג’ולי בר, נקבה, בת 28, עלתה לארץ בגיל שלוש מבלגיה. מאובחנת כבעלת אישיות גבולית משנת 2016, מטופלת ״במרכז יום אמבולטורי אדנים״ לטיפול בפגועי נפש.
לכי תתאבדי כונפה
״ג’ולי, את רוצה לעמוד, לשתף את הקבוצה?״ לא קמתי מהכיסא. אורנה מחייכת בשבילי, כדי שאוכל להישען על החיוך שלה. לא קמה מהכיסא, בתחת שלי החיוך החנפני, חיוך שכאילו מבין אבל לא על אמת. אומרת בלי לחשוב: ״הבוקר קמתי מהמיטה, מסתכלת בחלון רואה את השמיים ושואלת: מה? מסתכלת ורואה תריס סגור. באמבטיה, שוטפת את הפנים במים, מצחצחת שיניים, יורקת את הסמוכטה לכיור ושוטפת את הכדורים באסלה. לא יכולה איתם. מרגישה מחוקה. כמו כלום ושום דבר ועם הכדורים מרגישה מתה. לא מרגישה כלום. לא שמחה לא עצובה. פשוט כלום. מדבר גדול וצהוב שלא צומח בו שום דבר ורק רוח סוחפת חול ממקום למקום ועושה סופות. די, נמאס, זה לא חיים.״
אז גולן שהוא פרנואיד מאה אחוז עם תעודות ובהתקף הפסיכוטי האחרון שלו עלה ערום כולו על הגג, קומה רביעית בלי מעלית, ברחוב טרומפלדור, ואיים לפוצץ את תל אביב, אז גולן המופרע הזה, קם ואומר: ״זה לא נכון. במדבר יש הרבה חיות, נחשים, עקרבים ועכבישים ויש גם אנשים, שמכסים את הפנים שלהם בכאפיות כדי שלא ייכנס להם חול לפה ולעיניים.״
אורנה אומרת: ״גולן, בבקשה, אתה יודע שאנחנו לא שופטים חברים בקבוצה על מה שהם משתפים.״
אז גולן, שאושפז חמש שנים באברבנל והשתחרר לשיקום במרכז יום אדנים, מתעקש: ״גם אני משתף.״
״כמו שאני מבינה, ג’ולי מנסה לשתף אותנו בקושי בליעת הכדורים. האם יש עוד אנשים בקבוצה שמרגישים כמוה ורוצים לשתף?״ אורנה שואלת. כול החברים בקבוצה עושים עם הראש שלהם ‘כן’ כאילו הם מבינים מה שמדברים איתם, אנשים במקום הזה כבויים, יש להם מתגים של כיבוי והפעלה. רוב הזמן הם כבויים. מסתכלים להם בעיניים ורואים שאין אף אחד בבית וגולן המופרע, במקום לסתום את הפה מתחיל לצעוק: ״בלי הכדורים אנחנו לא בני אדם. אנחנו מופרעי נפש.״
אז אורנה אומרת: ״גולן, בבקשה, אנחנו לא צועקים במפגש.״
קמתי וצעקתי: ״גולן, יא חולה נפש, דפקטיב, מי רוצה לחיות עם נחשים, עקרבים ועכבישים וסמרטוטים על הפנים? זה נראה לך חיים? לקחת כדורים פסיכיאטריים נראה לך חיים?״
אז הוא צועק לי בחזרה: ״לכי תתאבדי, כונפה.״
נעשה לי שחור בעיניים. חיפשתי חפץ חד במיוחד, להחתים את הפרצוף המכוער שלו, אולי להוציא לו איזה עין, מישהו חייב ללמד את הפסיכופט הזה לקח. כאילו, מה הוא חושב את עצמו? מאיים שיפוצץ את תל אביב? למה מי הוא? נסראללה?
אורנה תופסת מיד מה הולך לקרות. מסמנת לחמודי, האח הראשי, שקופץ ותופס את גולן, כמו תמנון תפס אותו, עם שמונה זרועות. היא עצמה קמה ונעמדת מולי, מחזיקה לי את היד להקטין אותי. מיד אחר כך מפגש הבוקר מתפזר. גולן נשלח להתרגעות במשרד של דוקטור אטינגר ואורנה קוראת לי למשרד שלה.
