אישה הולנדית במובהק, עם הבלונד והאף והגובה והכל, עם מזוודה גדולה וילדה גבוהה, עומדות באמצע הכביש הראשי והיחידי ביישוב מאובק.


עבור הילדה בת העשר שהייתי כשראיתי אותן, הרגע הזה היה יכול להחליף את המושג כרעם ביום בהיר, אם לא היה ארוך מידי להגיד כל פעם- כמו אישה ומזוודה וילדה הולנדיות באמצע הכביש היחיד בישוב מאובק.


אנה ורות וכביש ריק מאדם. מלבדי, ישבתי מאחורי התחנה ואספתי אבנים וזרדים לתוך בקבוק זכוכית, רואה ואיננה.
הן ירדו מקו 749 של אגד שעשה את דרכו פעם אחת ביום מהעיר ליישוב ההוא, בדרך עבר בעוד כמה שדומים לו מאוד: כביש סדוק, בתים מחופי קצף מאפיר, גינות מטופחות לצד חצרות מוזנחות - כפות תמרים מחג הסוכות מתערבבות עם עשבייה צהובה צומחת פרא.


לרוב האוטובוס היה יוצא מהישוב כפי שנכנס, אף אחד לא היה יורד ממנו או עולה עליו. מסלולו ארוך ומפותל ותמיד קיימת האפשרות הנוחה יותר להרים אצבע ולתפוס טרמפ עם אחד הרכבים היוצאים מהיישוב. אבל באותו היום הדלת האחורית של האוטובוס נפתחה והן נפלטו ממנו ועמדו שם דוממות עד שג'רי השכן שלי הגיע מתנשם בריצה מסורבלת, עם נעלי הניו באלאנס השחורות שלו שמציצות מהן גרביים עם הדפסים של מיקי מאוס או פו הדוב, וזה אף פעם לא מסתדר עם הציציות המתנפנפות ברוח וכיפת הקטיפה הכחולה. הוא נעמד מולן וקד קידה מצחיקה שהחליפה הושטת יד ואז הרים את המזוודה והוביל אותן אל האשקובית הריקה שחיכתה להם בשכונה המרוחקת, ליד המבנים הישנים של תנועת הנוער. רחוק מהעין - רחוק מהלב ומהמכולת, הדואר, גני הילדים, רחוק מבית הכנסת.