פרולוג
לא קיימת כמות של צלקות פיזיות או רגשיות שיכולה לחשוף את עומקו של כאב לב אמיתי.
הרוע שממנו הן נוצרו מוטבע עמוק כל כך בתוך העצמות, שהוא מחלחל לתוך מחזור הדם וזורם דרך הוורידים עד שהוא מצלצל באוזנייך. הצלקות לא באמת גלויות... לעולם לא חושפות את כוחן האמיתי. למרות שהן סמל להישרדות, הן גם תזכורות לדברים שהיינו מעדיפים לשכוח — לכאב שלא ניתן להשיל.
הפכתי ליתומה... נותרתי לאסוף את פיסות ליבי השבור שלעולם לא יהיה ניתן לתיקון. אני חסרת תקווה באופן אמיתי ומזעזע. הזמן עמד מלכת ביום שבו משפחתי נקרעה ממני. איבדתי את עצמי — את עצם מהותי. נבחרתי לחיות. נבחרתי לשאת עימי את העול בלהיות זאת ששרדה. נותרתי עם השאלה שרודפת אותי ללא מנוח:
למה אני?
למה אני?
למה אני?
ועכשיו אני שוכבת בחדר קטן. ארבעת הקירות הם אלה שמקבלים את פניי מדי יום. ללא חפצים חדים, בלי חבלים... בלי משהו שאוכל להשתמש בו אם ארצה לסיים את קיומי. הוא לקח אותי. זאת הסיבה לכך שאני כאן. הוא לעולם לא ייתן לי להחליט על חיי. הוא לעולם לא ייתן לי לבחור את גורלי.
הוא לעולם לא ישחרר אותי.
הוא זה שבחר בי.
הוא זה שעקב אחריי בתשעת החודשים האחרונים והוא זה שמשך אותי מהמכונית באותו יום גורלי לפני שבועיים. אולי שלושה. הוא לא יניח לי... הוא לעולם לא יעזוב אותי.
הוא תמיד מחכה בפינות, צופה בי. אני שלו, ככה הוא אומר לי. כל עוד יש נשימה באפי, תמיד אהיה שלו. הוא שולט בראשי, בגופי ובליבי. אבל המחשבה המפחידה מכולן היא ש... ממש בקרוב... הוא ישלוט גם בנשמתי.
עם המחשבה האחרונה אני מצמידה את השמיכה לחזה שלי.
ידעתי שאהיה בודדה בלי משפחתי, אבל הוא בהחלט דאג לכך שהמצב שלי יהיה גרוע יותר. הרבה יותר גרוע.
מאכילים אותי שלוש פעמים ביום, מספקים לי שתייה על בסיס קבוע, ומאוחר יותר גם אזכה לשמוע את קולו בוקע מהרמקול שבפינת חדרי. הוא מדבר איתי. הוא רוצה שאספר לו על חיי, על פחדיי, על געגועיי ועל חלומותיי.
הוא לא נכנס לחדרי אפילו פעם אחת, אבל עכשיו אני משתוקקת אליו. אני משתוקקת כל כך למגע אנושי עד שהקרביים שלי בוערים. הוקל לי לשמוע את קולו, אבל קולו בלבד כבר לא מספיק לי. אני רוצה עוד.
אני צריכה לראות אותו. להיות איתו... אני צריכה לגעת בו. אני משתוקקת למגע. להרגשה של עור על עור.
הוא התחיל לפלוש לחלומותיי עד כדי כך שאני זועקת בלילה. הוא יודע שאני חולמת עליו כי הוא אמר לי. נראה שאני מדברת מתוך שינה, וגם את זה הוא אוהב... הוא אוהב את צליל קולי. משום מה, זה גורם לי לחייך. אין לי מושג למה.
הוא חטף אותי וכלא אותי בשבי בניגוד לרצוני. לא ביקשתי את זה. הוא הכריח אותי. אז למה אני עורגת אליו כל כך? למה אני רוצה בחברתו? זה לא הגיוני עבור אדם נורמלי... אולי אני לא נורמלית.
למרות הכול, אני בכל זאת מרגישה פרץ התרגשות בכל פעם שאני שומעת את קולו. אני בכל זאת מחייכת כשאני שומעת את רעש הפעלת הרמקול. ליבי עדיין פועם במהירות של מיליון קמ"ש בכל פעם שאני שומעת את צליל קולו הקטיפתי.
לפני שישה ימים ביקשתי ממנו שיבוא לבקר אותי, ומאז חזרתי על הבקשה שלי בכל יום. התגובה היחידה שקיבלתי ממנו הייתה, "עוד לא הגיע הזמן."
"למה עוד לא הגיע הזמן?" שאלתי.
"אני לא יכול לומר, בינתיים. אני צריך שתסמכי עליי... שתביני שזה לטובתך."
התגובה שלו תסכלה והכעיסה אותי.
כך זה היה במשך כמה ימים, אבל המצב השתנה היום באופן בלתי צפוי.
אני נואשת לקשר איתו, ולכן משנה את בקשתי.
"אני רוצה שתבוא לחדר שלי... אני זקוקה לך בחדר שלי... נואשת לכך שתיגע בי... שתחבק אותי כמו אז באותו לילה בבית הקטן... בבקשה, תגרום לזה לקרות, ג'יי. בבקשה?" מאותו רגע ואילך הכול נהיה שקט. אני יושבת כאן ומרגישה את ליבי פועם באופן בלתי סדיר בשעה האחרונה — מאז שהתחננתי בפניו.
ליבי כואב.
גופי רועד.
מחשבותיי מתרוצצות.
הדופק שלי מאיץ כשאני שומעת רעש מעבר לדלת. ייתכן שהוא רק בא להאכיל אותי, אבל אני יודעת — לפי הדפוסים אליהם התרגלתי — שמוקדם מדי עבור הארוחה.
הוא לקח ממני את שעון היד שלי, כך שאין לי תפיסה של זמן באופן כללי, אבל התרגלתי להסתמך על השעון הפנימי שלי, והשעון שלי אומר שמוקדם מדי לאוכל, אז במה מדובר?
אני מתנשפת לשמע הפסיעות. הצליל הזה, קול הצעדים שלו, כאילו מלגלג עליי.
ידיי מצמידות את הסדינים חזק לגופי ברגע שאני קולטת שהרעש מתגבר. אני לא יכולה לעשות דבר חוץ מאשר לשבת ולהמתין למה שיקרה הלאה.
דממה משתררת ואני בוהה בדלת כמו נץ. עיניי מקובעות על הידית שעדיין לא זזה. אני נשבעת שגם היא מלגלגת עליי. אני נשבעת שהיא מודעת לחששות שלי ולא זזה בכוונה רק כדי להקניט אותי.
אני עוצרת את נשימתי רק כדי למשוך זמן, קפואה במקומי ונאחזת במצעים בכל כוחי. נדמה כאילו עוברות שעות, אבל אין לי ספק שעברו רק שניות ספורות מאז שהדממה המוחלטת התחילה.
ואז, זה קורה.
אני מתנשפת שוב ואוחזת בסדינים חזק יותר כשידית הדלת נעה מטה והדלת נדחפת קדימה. לשבריר שנייה לא קורה כלום. דממה מוחלטת ממלאת שוב את החדר והדלת החורקת נעצרת. ליבי מתחיל להלום בחזה שלי וגופי רועד בזמן שהחרדה מתפשטת בקרביי וגורמת לעורי לעקצץ.
אני לא רואה שם דבר למעט הדלת הפתוחה וצללית גופו שקוויה נראים משום שהאור מאיר על קיר חדר השינה.
אני נשארת קפואה במקומי ומחכה לראות מה יקרה הלאה. נשימה חדה ממלאה את ריאותיי באופן לא רצוני ומכאיבה לי בחזה כשאני רואה צללית של רגל אחת נעה קדימה... ואז את השנייה. עיניי נפערות ואני מהדקת את שתי ידיי על בד הסדין בכל כוחי. נשימתי נעתקת כשהצל נהיה ברור יותר, ומתנשפת כשאני רואה רגל... ואז יד. ואז...
הוא מגיח.
פרק 1
שלושה חודשים קודם לכן
יום שלישי, 22 במרץ 2016 — כתיבה ביומן
מישהו שוב עקב אחריי היום. לא ראיתי את פניו, אבל אני יודעת שהוא היה שם. אולי זה מין חוש שישי כלשהו, אבל אני יודעת שהוא צפה בי. הכול התחיל כשחזרתי יום אחד הביתה מבית הספר והבחנתי בשושן 'לילי' צחור על מפתן ביתי. זה היה הרמז הראשון שלי לכך שמישהו עקב אחריי ורמז לכך שמי שזה לא יהיה, הוא יודע את שמי. אחרת למה שהוא ישאיר את סוג הפרח הזה למישהי בשם 'לילי' בכל יום?
הרמז השני שלי היה שהאדם הזה נזהר לא לעשות דבר כשההורים שלי בסביבה. בדרך כלל, שניהם עדיין בעבודה כשאני חוזרת מבית הספר. נראה שהוא מכיר את הדפוסים שלהם, את הדפוסים שלי... את הכול.
זה מה שהוביל אותי לכתוב כאן מלכתחילה. כשמצאתי את השושן השישה־עשר לפני קצת יותר משבועיים, התחלתי לחקור על מטרידנים. אם הבחור יתברר כמסוכן, אני צריכה להיות מוכנה. אתר אחד הציע לי לנהל יומן של כל האירועים שמתרחשים כדי שיהיו לי ראיות אם אצטרך להראות אותן למשטרה.
למה לא הלכתי למשטרה עדיין?
אין לי מושג. לא סיפרתי מה קורה להורים שלי או לאחותי הגדולה. אני קרובה מאוד לאחותי, כך שזה די חסר תקדים עבורי. אני יודעת שטיפשי לשמור אותו בסוד. בהתחלה חשבתי שמדובר במישהו מבית הספר שמשחק איתי משחק מטופש, אבל אחרי כמה ימים הבנתי שמשהו לא בסדר, והייתה לי תחושה שצופים בי. קיוויתי שהוא סתם מעריץ סודי, אבל עברה חצי שנה מאז שהשושנים התחילו להופיע וה'מעריץ' שלי עדיין לא הראה את פניו. הוא גורם לי לחכות הרבה זמן יחסית לאדם שיש לו התאהבות סודית במישהו... אלא אם כן הוא ביישן עד כאב, כמובן. יכול להיות שזה העניין, אני מניחה...
בכל מקרה, אני חושבת שחשוב לציין:
אם אתם קוראים את זה, אז סביר להניח שקרה לי משהו.
"מה את עושה?" צליל קולה של אחותי מקפיץ אותי. "מצטערת," היא ממלמלת בחיוך. "לא התכוונתי להפחיד אותך." היא מזעיפה פנים למראה היומן הפתוח שעל מיטתי. אני סוגרת אותו בפתאומיות ופונה לדבר עם אל.
"חזרת מוקדם."
"אל תשני את הנושא, לילי. מה את עושה?"
אני מושכת בכתפיי בניסיון להיראות אדישה. "כולם כל הזמן מספרים לי שהם כותבים יומן... את יודעת, כדי שיוכלו להיזכר בעבר כשיגדלו ויעלו זיכרונות מהתקופה שלהם בבית הספר... חשבתי שיהיה רעיון טוב להתחיל לכתוב קצת בעצמי. חוץ מזה," עניתי בגיחוך, "גם את כתבת ביומן כשהיית בגילי. הוא עדיין שמור אצלך?"
היא מעולם לא גילתה שפעם אחת קראתי ביומן שלה. באותה תקופה היא יצאה כבר זמן מה עם החבר שלה, ארט, והחליטה שהיא רצתה לעבור ל'שלב הבא'. מעולם לא יצא לי לברר אם היא באמת עשתה את זה, אבל הם יצאו עוד חצי שנה לאחר מכן, אז אני די בטוחה שהם אכן עברו ל'שלב הבא' מתישהו.
אני מתבוננת באל מוציאה גומיית שיער מהתיק, אוספת את שערה ומתיישבת ליד שולחן המחשב שלי. היא נראית עייפה כי השבוע היא מתכוננת ממש קשה לבחינות לתואר בארכיטקטורה, ואני מודעת היטב לכך שהיא נשארת ערה ומשרטטת עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים אני רואה את האור בחדר שלה דולק כשאני קמה לפנות בוקר כדי לשתות כוס מים.
היא אומרת שהיא אוהבת את הרעיון של לעצב משהו חדש ולראות אותו מתממש ומתגשם מול עיניה. בשנה שעברה טסנו לברצלונה כדי לראות את כל הבניינים המפורסמים בעיר. אל הרגישה לגמרי בבית בזמן שהיא דיברה על קאסה באטיו ועל טורה אגבר.
"כן, הוא עדיין אצלי, אבל לא כתבתי בו משהו כבר זמן מה. הבחינות האלה הורגות אותי." היא פולטת אנחה מתוסכלת ומשפשפת את ידיה על פניה.
"רוצה שאביא לך משהו? שתייה? משהו לאכול?" ברור לעין שאל סובלת, אז אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי להקל עליה קצת, אין לי בעיה לעשות זאת.
היא נאנחת מעט, אבל מנידה בראשה. "לא, זה בסדר. אבל תודה, אחותי הקטנה." אל קמה מהכיסא, לוקחת את התיק שלה ולוחצת בידה על הכתף שלי. "נראה לי שאלך לנמנם חצי שעה."
אני מתבוננת בה פוסעת בעצלתיים לעבר דלת החדר שלי. "טוב. נתראה בארוחת הערב."
"נתראה," היא צועקת ומנופפת בידה מאחורי ראשה.
ברגע שאני שומעת את הדלת שלה נסגרת, הכול משתתק סביבי. לפעמים, הבית הזה הוא פשוט שקט מדי. אני סוקרת את החדר שלי ומבחינה קודם בצבע הלילך המרגיע שמדגיש את קירות חדר השינה שלי. אחר כך אני מעיפה מבט בשתיים מהתמונות שלי — אחת של הוריי ואחת שלי עם אחותי — שעומדות על השידה שלי. מבטי ממשיך לבחון את הפוסטרים הישנים של מארק וולברג כשהוא עוד היה ידוע כ'מארקי מארק'. אני כמעט בת שמונה־עשרה, ואולי הגיע הזמן שאוריד אותם מהקיר, אבל הבעיה היא שכשאני מרימה את עיניי אל חיוכו השחצן, שערו הכהה והקוצני וחזהו הרחב והשרירי, אני לא מסוגלת לעשות את זה.
אני קמה באנחה כבדה ומכניסה את היומן שלי למגירה בשולחן המחשב כשמשהו בחוץ תופס את תשומת ליבי. אני נועצת את מבטי בחלון ויכולה להישבע שאני רואה דמות עומדת ליד אחד העצים של השכנים.
קשה לראות, אז אני ממצמצת בניסיון להבין מי זה יכול להיות, אבל הענפים מתנדנדים קדימה ואחורה במהירות ברוח. אנחנו באביב, והפריחה המלבלבת מטשטשת לי את הראייה עוד יותר.
תנועה פתאומית גורמת לי להשתנק. אני מניחה יד על ליבי, עוקפת את המיטה שלי ונצמדת לקיר ממש ליד החלון. הדופק שלי מאיץ כשאני מטה את גופי באיטיות כדי להציץ מבעד לחלון. הטלפון שלי מנגן פתאום את "Talk Dirty to Me" של ג'ייסון דרולו בדיוק כשעיניי מתחילות להסתגל לחשכה.
אני קופצת במקומי וצועקת, אבל מצליחה לכסות את הפה כדי לעצור את הצווחה שכמעט נפלטת ממני. אחותי נמצאת בהמשך המסדרון ובוודאי כבר נרדמה.
אני רצה במהירות לטלפון ורואה על המסך את שמה של החברה הכי טובה שלי, כריסטין. נשיפה נפלטת מריאותיי לפני שאני עונה.
"כריסטין," אני נאנחת ומסתובבת שוב להביט בחלון. הדמות המסתורית נעלמה.
אולי אני פשוט משתגעת?
"רצת?"
אני מסיטה את הווילון הצידה ומביטה החוצה שוב. טבית'ה, אחת החתולות של השכן שלי, רודפת אחרי כלב של שכן אחר לאורך הכביש. ריצ'י, הבעלים של הכלב, רודף גם אחרי הכלב וגם אחרי החתולה. כל העניין גורם לי לגחך.
"את עדיין על הקו? לילי!"
"כן, אני כאן. מצטערת. התכוונתי להיכנס למקלחת בדיוק כשהתקשרת. אחותי ישנה ולא רציתי להעיר אותה."
"אוי... אני מצטערת שהתקשרתי עכשיו."
חיוך עולה על שפתיי. "לא ידעת." אני מחזירה את הווילון למקומו, מרגיעה את פעימות ליבי הלא יציבות ומתיישבת על מיטתי. "אז מה קורה?"
"רק רציתי לשאול אותך לגבי הערב. מתי לאסוף אותך כדי ללכת למסיבה?"
אני מגלגלת את עיניי. מעולם לא הייתי מעריצה גדולה של מסיבות, אבל כריסטין ממש אוהבת אותן. אנחנו שונות בכל כך הרבה מובנים, ובכל זאת, נדמה שאנחנו בלתי ניתנות להפרדה.
הכרנו לפני יותר משנה כשהיא עברה מארקנסו ליוטה. כריסטין סיפרה שלאביה הוצעה משרת רואה חשבון שהוא לא יכול היה לסרב לה ממש כאן, בלוגן, וכך היא הופיעה ביום בהיר אחד בבית הספר שלי. היא בחורה בלונדינית בהירה עם עיניים ירוקות מדהימות וחיוך מידבק. היא מסוג הנערות שנועדו להשתייך לחבורה הפופולרית. זאת הסיבה לכך שהופתעתי כל כך כשביום הראשון שלה היא פשוט ניגשה אליי והציגה את עצמה. מאז, אנחנו חברות. עם זאת, היא עדיין נערת מסיבות שאוהבת לצאת עם בנים ולהשתכר. לעומתה, אני טיפוס מאופק שאוהב להישאר בבית ולקרוא רומנים רומנטיים. למרות העובדה שמעולם לא הייתה לי מערכת יחסים אמיתית בעבר, אני לא יכולה שלא לטפח את הרומנטית חסרת התקנה שבי, שעדיין רוצה גבר שיסחוף אותה.
"הרצון שלי ללכת או לא ללכת נחשב בעינייך בכלל?"
אני שומעת אותה נאנחת. "נו באמת, בתולה קטנה. יהיה כיף. נודע לי ממקור מוסמך שמקס יהיה שם. את יודעת שהוא דלוק עלייך. למה שלא תשתחררי קצת ותיכנעי לו לשם שינוי?"
אני מזדקפת על המיטה ותופסת את הכרית שלי. מאז שהייתי קטנה יש לי מנהג שבו אני משחקת בקצוות שלה עם האצבעות. זה תמיד עוזר לי להירגע.
"אני לא מבינה למה הוא דלוק עליי ככה. אני לא מחבבת אותו כמו שהוא היה רוצה. נכון, הוא נראה טוב, אבל הוא לא מושך אותי באופן הזה. תמיד הסתדרנו טוב כחברים, ואני לא רוצה להרוס את זה."
"בסדר, אבל אולי תנסי לעשות מאמץ הלילה? בבקשה? את החברה הכי טובה שלי, ואני צריכה אותך לצידי."
"מה, בתור המלווה שלך?" אני צוחקת.
אני שומעת אותה מצחקקת. "לא רק, ואת מודעת לזה."
אני מחייכת ונזכרת במסיבה שהיינו בה לפני שלושה חודשים. ג'רי, קוורטרבק קבוצת הפוטבול של בית הספר שלנו היה שם, וכריסטין נדלקה עליו קשות. הבנים שיחקו משחק שתייה, אז החלטתי לעזור לכריסטין בכך שהנחתי שטר של עשרה דולר על השולחן והתערבתי עם ג'רי שהוא לא יצליח לשתות חצי ליטר בירה מהר כמו כריסטין. ג'רי חייך בשעשוע ונענה לאתגר. בתוך זמן קצר כריסטין וג'רי נמרחו זה על זה, ואני יצאתי מהמסיבה הזאת עשירה בעשרה דולר.
"אז... אאסוף אותך בשמונה בערב. בסדר?"
"טוב, אבל אני חייבת לחזור הביתה עד חצות, כרגיל."
"ההורים שלך לא יכולים לתת לך קצת מרחב נשימה בסופי שבוע?"
אני נאנחת, קמה ומציצה שוב מהחלון. הצל שראיתי קודם לכן לא חזר, ונראה שמשבר החתולה והכלב הסתיים. הכול שקט.
"עדיין לא גילית את הזהות הסודית שלי? הייתי בטוחה שתפענחי את הסוד עד עכשיו." אני מחזירה את הווילון למקומו וצועדת בחדר בחיוך.
"תפסיקי עם בלבולי המוח על סינדרלה. את לא נורמלית. ההורים שלי מרשים לי להישאר בחוץ עד אחת לפנות בוקר בסופי שבוע. אם הם היו אומרים לי שאני צריכה להיות בבית עד חצות, הייתי מתעצבנת!"
אני מושכת בכתפיי ובוהה בערגה במארקי מארק.
כן, אני לא יכולה להוריד אותו מהקיר שלי. זה יהיה חילול קודש!
"את מכירה אותי. לא באמת אכפת לי. חוץ מזה, אני חושבת שברגע שיימלאו לי שמונה־עשרה שנים ואלך לקולג', המצב יהיה שונה."
אני שומעת את נשימתה הנרגשת. "אה, אני לא יכולה לחכות. יום ההולדת השמונה־עשר שלך עומד להיות מדהים!"
אני צוחקת. "תירגעי, כריסטין. עדיין לא החלטתי מה מתחשק לי לעשות."
"את חייבת לערוך מסיבה."
"ההורים שלי לא יסכימו למשהו כזה כאן."
"טוב, אז נצטרך לערוך אותה במקום אחר. אני בטוחה שלג'רי או אפילו למקס לא יהיה אכפת שתחגגי באחד מהבתים שלהם."
אני מנידה בראשי בגלל הטון השובב שלה. הסיבה היחידה לכך שהיא דוחקת בי להיות עם מקס היא ההתאהבות הפתאומית שיש לה בחבר הכי טוב שלו, טיילר. הוא "נבחר החודש" שלה. כריסטין תמיד מחליפה בחורים בקצב שבו אני מחליפה גרביים.
"זה בעוד שישה שבועות, יש עוד הרבה זמן עד אז," אני אומרת בניסיון לסיים לדבר על יום ההולדת שלי, אבל נכשלת באופן חרוץ.
"שישה שבועות יעברו מהר כל כך! חודש אפריל יתחיל בקרוב, ויום ההולדת שלך הוא בשישה במאי. אין לנו הרבה זמן לתכנן משהו."
אני רוצה לסגור את הנושא. ברצינות.
"טוב, אני בטוחה שנחשוב על משהו בקרוב. בואי נתרכז קודם במסיבה הערב."
היא פולטת נשיפה. "טוב, אז... לגבי מקס..."
"את מוכנה להפסיק לדבר על מקס?!" אני צועקת ושומעת את צחוקה בצד השני של הקו.
"בסדר, אבל רק שתדעי — אני מתכוונת ללכת על טיילר הלילה."
אני מנענעת את ראשי בחיוך. "לא חשבתי אחרת."
"למה את מתכוונת?"
"לשום דבר," אני צוחקת. "מה תלבשי?"
"קניתי לא מזמן שמלה נמתחת בצבע ירוק בהיר. אני חושבת שאלבש אותה הלילה. מה איתך?"
אני ניגשת לארון שלי ובודקת את שפע הג'ינסים שמקופלים שם. אין לי הרבה מעבר לכך. "כנראה מכנסי ג'ינס וחולצה."
"אוף," היא ממלמלת בתיעוב. "אתחיל לקרוא לך 'לילי ג'ינס' מעכשיו והלאה."
"חשבתי שאת קוראת לי 'בתולה קטנה'." היא יודעת שאני עדיין בתולה — ומכאן הכינוי הקטן והנחמד.
"השם הזה לא יישאר איתך לנצח. את כמעט בת שמונה־עשרה." אני אוהבת את כריסטין, אבל דרך המחשבה שלה לא אמיתית לפעמים.
"לא מחייב שאנשים מאבדים את הבתולים ברגע שהם מגיעים לגיל שמונה־עשרה."
"אני יודעת, אבל את לא יכולה להישאר בתולה לנצח. את מתבגרת. הציצים שלך גדלו לפחות במידה שלמה בסמסטר האחרון, והבנים שמו לב לזה בהחלט. לא ראית אותם מזילים ריר כשאת בקפטריה?"
אני נאנחת. "כריסטין, הבנים מזילים ריר כשעובדת הקפטריה מוציאה את מגש החסה."
"כל הבנים באמת חושבים על אותו הדבר."
"את צריכה לכתוב את זה בספר המחזור."
"אני שומעת את הטון המזלזל שלך, אבל את יודעת שאני צודקת."
אני חוזרת להביט מהחלון ומתחילה לצחוק. "את יודעת שאני אוהבת אותך."
"שיהיה," היא רוטנת. "נתראה בשעה שמונה."
השיחה מתנתקת בפתאומיות, אז אני זורקת את הטלפון על המיטה, הולכת להתקלח ומתנהלת בנינוחות כי אל עדיין ישנה והוריי אמורים לחזור בעוד כשעה. אחרי שאני מסיימת, אני חוזרת לחדר השינה שלי, בוהה בארון ותוהה אם כדאי לי ללבוש את מה שלבשתי קודם. אני יודעת שזאת עצלנות, אבל אין לי צורך או רצון ללבוש משהו שלא משאיר הרבה לדמיון. אני אוהבת את מכנסי הג'ינס שלי. הם נוחים, ואני חושבת שאני נראית בהם די טוב.
אנחה נפלטת מפי בזמן שידי נשלחת להוציא סוודר כותנה לבן מאחד המדפים. לאחר מכן, אני דוחפת את הקולבים הצידה ומנסה למצוא משהו שישלים את המראה. עיניי מבחינות במכנסי הליוויס שלי ואני שולפת גם אותם החוצה. תוך כדי, אני נתקלת בחצאית קפלים אדומה שאימא קנתה לי בסוף הקיץ שעבר. מעולם לא לבשתי אותה.
אולי אוכל ללבוש אותה הערב.
ראשי מהנהן, אז אני מניחה אותה על המיטה ומתאימה לה חולצת תחרה לבנה.
אלוהים, יצר ההרפתקנות שלי ממש בשיאו הלילה!
אחרי שאני מייבשת את שערי עם מייבש השיער, מחשבותיי מתמקדות בשושן שמצאתי היום מחוץ לדלת הבית. לא ברור לי למה אני שומרת את כל הפרחים האלה בכלל. השושן של היום היה בצבע ורוד, אתמול קיבלתי שושן בצבע אדום, ועכשיו אני תוהה באיזה צבע יהיה השושן שאקבל ביום שני. האם הוא בוחר את הצבע לפי מה שמושך אותו באותו הרגע או שיש לזה מטרה ממוקדת יותר?
אני מחייכת, מחזיקה את הפרח בידי ובוחנת אותו. עלי הכותרת פרושים לגמרי ושוליהם מבהיקים בלבן. אני מצמידה אותו לאפי ושואפת את ריחו המפולפל. לאחר רגע, אני נוזפת בעצמי על הרשלנות שלי.
הפרח יכול להכיל רעלן כלשהו!
צחוק קולני פורץ ממני. לדעתי, אילו הוא רצה במותי, כבר הייתי מתה.
אני קמה ממושבי, פותחת את הספר 'גאווה ודעה קדומה' שאני קוראת בו כרגע, מניחה את הפרח החדש בין הדפים, מוציאה את הפרח הקודם וזורקת אותו לפח.
עיניי סוקרות את הנוף שמחוץ לחלוני בפעם האחרונה, וברגע שאני מוודאה באופן מוחלט שאין שם איש, אני יורדת במדרגות לסלון שלנו.
השערות שעל הזרועות שלי מתחילות לסמור באופן מיידי למרות שאין לי מושג למה, וכאילו זה לא מספיק, משב רוח קל מלטף את הכתף שלי וגורם לי לרעוד. אני מתנשפת ומביטה סביבי, אבל לא רואה אף אחד או שום דבר שיכול להפיק משב רוח. החלונות והדלתות סגורים לגמרי.
אז מאיפה זה מגיע, לכל הרוחות?
"הלו?" אני קוראת ומרגישה כמו אידיוטית. רגליי זזות מעצמן כשאני חולפת על פני ספת העור הגדולה בצבע קרם ועיניי מצטמצמות בניסיון לראות מבעד לדלתות הכפולות שמובילות אל המטבח שלנו. אין שם אף אחד, אבל אין לי ספק בכלל שאני לא לבד. "הלו?" אני צועקת שוב, הפעם חזק יותר.
"את יכולה לשמוע אותי?" שר קול מהמסדרון. אני כמעט קופצת מעורי כשאל מופיעה לפניי ושרה את מילות השיר 'Hello' של אדל.
אני מנענעת את ראשי. "זה לא מצחיק."
היא צוחקת, אבל צחוקה גווע די מהר. היא לא נראית עייפה כל כך, ונראה שהתנומה עשתה לה טוב.
"מה קרה? למה את צועקת 'הלו' בבית שלנו?"
אני מנסה להתנער מהתחושה מתוך ידיעה שרק שתינו בבית, אבל ההרגשה שמשהו לא תקין מציקה לי.
"לא קרה כלום. חשבתי ששמעתי קול בוקע מהמטבח, זה הכול," אני משקרת ורואה את מצחה של אחותי מתקמט בדאגה. היא ניגשת אליי ומניחה יד על כתפי.
"את בטוחה שהכול בסדר? את נראית חיוורת," היא מצמצמת את עיניה ובוחנת את פניי. "אף אחד לא מציק לך, נכון? מקס מתנהג יפה?"
אני מתחילה לצחוק בניסיון להפיג קצת את המתח. אחותי יודעת שמשהו קורה, אבל אני לא מוכנה לספר לה את הפרטים... טוב, עדיין לא.
"אני בסדר. הכול בסדר... ברצינות. למקס אין שום קשר לכך שנבהלתי ממשהו שלא היה קיים מלכתחילה."
"הממ," היא מהרהרת ועדיין בוהה בי. "היית אומרת לי אם קרה משהו, נכון?"
אני שואפת בחדות ומעודדת את עצמי לשקר לה. המילים נפלטות מפי בחיוך כשאני אומרת לה שהיא אחותי, ומובן שתמיד אספר לה הכול. בדרך כלל זה נכון, אבל משום מה אני לא מצליחה לספר לה מה קורה איתי בזמן האחרון.
בדיוק כשאל פותחת את פיה לדבר שוב, אנחנו שומעות צפירה מבחוץ. שתינו מזעיפות פנים זו לזו, אבל ממהרות לעבר החלון כדי להעיף מבט. מכונית פורשה קאיין בצבע כחול בהיר נכנסת באיטיות לחנייה שלנו. אין לנו רכב כזה והחשד שלי מתגבר מייד.
מי זה?
בדיוק כשהשאלה עולה במוחי, דלתות הנהג והנוסע נפתחות בו־זמנית. אימא ואבא שלי יוצאים מהרכב עם חיוכים ענקיים על פניהם. מה קורה כאן?
"אלוהים אדירים! הם קנו מכונית חדשה!" אל צווחת. "תראי, היא אפילו בצבע האהוב על אבא." שתינו רצות החוצה ומוצאות את אימא שלי צוחקת ממשהו שאבא שלי אמר.
מוזר לראות את שניהם בבית יחד. אבא שלי הוא סוכן מניות בבורסה ואימא שלי היא מנתחת פלסטית, כך שהם בדרך כלל שקועים בעבודות שלהם במשך שעות ארוכות.
"וואו! מתי זה קרה?" אל שואלת בהתרגשות.
"היום," אבא מכריז. "הזמנו אותה לפני זמן מה והיא הגיעה אתמול. אימא שלך ואני חשבנו שיהיה נחמד אם נצא לחופש היום כדי להביא אותה. אספנו את המכונית מהסוכנות בשעה שתיים, ומאז אנחנו נוסעים סתם בשביל הכיף," הוא מסתובב להביט שוב במכונית ומחייך. "מה דעתכן?"
שתינו בוהות ברכב לפני שאני מתחילה לנוע לכיוונו ומציצה פנימה. העיצוב הפנימי עשוי כולו עור יפהפה בצבע שמנת. מובן שאבא שלי דאג להתקין את כל האביזרים והחידושים הקיימים לאנושות.
"התקנתי ג'י־פי־אס, רדיו לווייני, מולטימדיה עם מסך מגע — הכול! גם המושב האחורי ממש מרווח. רוצה להיכנס?" אבא פותח את דלת הנהג בלי להמתין לתשובה שלי. אני מתיישבת בפנים ושואפת את ריח המכונית החדשה. תמיד אהבתי את הריח הזה. אילו יכולתי להכניס את הניחוח לבקבוק, הייתי שומרת אותו במכונית שלי כל הזמן. המרקם הרך אך העמיד של עור המושב נעים בכף ידי כשאני מלטפת אותו. "מה את חושבת?"
אני פונה אל אבא ורואה את פניו הנלהבות והמחייכות. "אני חושבת שהרכב יפהפה."
הוא סוקר את הרכב בגאווה לפני שתשומת ליבו חוזרת אליי.
"הרכב הזה יהיה נהדר לנסיעה שלנו למונטנה בקיץ הקרוב." הוא ניגש לאל, שמוציאה צלילי התפעלות במושב האחורי, ואני לא יכולה שלא לבהות בהם ולהתענג מהרגע המאושר הזה.
ההורים שלי נראים מלאי חיים, ומשום מה נראים צעירים בעשר שנים. שניהם עדיין אנשים מושכים מאוד, אבל העבודה שלהם גורמת לגילם להתנוסס על פניהם. לאימא שלי יש שיער ערמוני יפה ועיניים חומות ובהירות, ממש כמוני. גם אל דומה לה מאוד, אבל צבע שערה בהיר יותר משלנו. לאבא שלי, לעומת זאת, יש שיער שחור כהה ועיניים ירוקות בהירות. השיער שלו התחיל להאפיר לפני כמה שנים, אבל הוא עושה את כל שביכולתו כדי להסתיר את זה. אימא שלי כל הזמן אומרת לו לתת לגוון האפור לגדול באופן טבעי. 'תראה את ג'ורג' קלוני, הוא מהמם', היא אומרת בניסיון לעודד אותו, אבל זה אף פעם לא עובד.
"איך היה היום בבית הספר?" אימא מתעניינת בזמן שהיא מסיטה את השיער שלי מפניי ובוהה בי בחיוך. עיניה נוצצות כמו יהלומים שלפתע צצו סביב האישונים שלה. אני מניחה שיום חופשי עם בעלך וקניית מכונית חדשה יכולה לעשות את זה לבן־אדם.
"היה בסדר, תודה, אבל כריסטין מציקה לי בנוגע להיום בערב."
אימא שלי מחייכת. "אה, נערת המסיבות מנסה שוב להשחית את הבת שלי," היא צוחקת כדי שאבין שהיא לא רצינית. אימא שלי יודעת איזה מין נערה אני. היא סומכת עליי כי מעולם לא נתתי לה סיבה לא לסמוך עליי.
"היא פשוט לא מבינה שאני מעדיפה להתכרבל במיטה עם ספר טוב."
אימא ממשיכה לטרוח סביבי ומסיטה קווצת שיער מאחורי האוזן שלי. "את צעירה כל כך, לילי. את יכולה להתכרבל במיטה עם ספר טוב במשך כל חייך. מסיבות, לעומת זאת... זה משהו שהולכים אליו בתור צעירים חסרי דאגות, בדרך כלל."
אני מזעיפה פנים. "את עדיין צעירה מספיק כדי לחגוג, אימא."
היא מגחכת. "אני יודעת, אבל אנחנו, המבוגרים, מתורבתים יותר. אנחנו עורכים ארוחות ערב, שותים יין והולכים לישון בשעה סבירה." היא מסיטה את מבטה לשנייה במחשבה. "אגב... באיזו שעה תחזרי הביתה הלילה?"
אופס. זה משהו שמעולם לא סיפרתי לכריסטין. ההורים שלי הם לא אלה שקבעו את שעת העוצר לשתים־עשרה בלילה. אני היא זאת שקבעה אותה.
"אממ, נראה לי שבערך באותה השעה כמו תמיד."
