1
25 דצמבר משטרת פריז, חדר החקירות
כמאה ועשרים נשים נרצחו בצרפת השנה, מספר דומה למספר הנרצחות בשנה שבה נעצרתי באשמת רצח אישה צעירה.
נשים נרצחות בעיקר בידי גברים, בעיקר בידי בני זוגן.
מעיסוקי בזכויות נשים, ממעקב אחר מצב הנשים והמאבק המגדרי, לא היו בנתונים אלה שהטיח בי חוקר המשטרה הצרפתי משום חדשות. רצח נשים הוא מעין מחלה חברתית קשה לריפוי. משהו חולני שאינו גווע ואינו נעלם כל עוד התפיסה החברתית לא תראה בנשים בני אדם, חברות בקהילה האנושית כשוות לגברים. מצב זה גרוע ביותר במדינות רבות בעולם אך במדינה שחרטה על דגלה חירות, שוויון ואחווה בין כל אזרחיה, שחרטה בדם את זכויות האדם על חוקתה כבר לפני למעלה ממאתיים שנה, יש בכך משום אכזבה.
הרגשתי בכך היטב, בעת החקירה הגסה של החוקר המשטרתי הבכיר שארל בודו. מבחינתו כך חשתי, העלאת המדד השנתי של מקרי רצח נשים ברצח אחד נוסף, הוא פגיעה בגאוותו הלאומית ובהישגיו המקצועיים במיגור הפשע, בנוסף היותו פשע חמור כשלעצמו, שמעלה בחילה פיזית מדי פעם כשהוא נחשף לגוויית אישה שנרצחה. כך אמר. זה היה ממש ימים לפני שהשנה הגיעה לסיומה בעשרים וחמישה בדצמבר, ורצח נוסף רק קלקל את השורה ואת סטטיסטיקת המוות של החוקר הבכיר.
כשהתעוררתי הבוקר במיטת המלון הרחבה, זהרו ספרות השעון הדיגיטלי בירוק מתכתי, שבע ועשרים ושלוש דקות. בוקר. מעבר לווילונות הרכים עדיין שררה אפלת ליל חורף עצל. סבבתי על צידי לאט והבחנתי בגבה. היא הייתה שרועה לידי, גופה מכורבל במקצת וכר צחור צמוד אל פניה, כאילו רצתה להבטיח את שנתה מכול הפרעה. הסבתי פניי ממנה וניסיתי להסדיר את מחשבותיי, שהחלו להתרוצץ בראשי, להבין היכן אני ומי היא זו שלצידי.
המחשבות אינן מגיעות טיפין טיפין אלא בשטף הכרה המזעזע אותי. המעבר ליקיצה, תמיד כמו חללית השבה אל האטמוספירה, גל חום שוטף אותי וזיעה קרה מכסה את מצחי ופושטת אל בתי השחי.
אני מיישר את עצמי ומניח את כפות רגליי על השטיח הרך. הצמדתי את כפות ידיי אל פניי כמו לסלק חלום. לא אין זה חלום אלא יקיצה ליום חורף בפריז, אמש התקיים טקס הנישואין באחד האולמות שבמלון, טקס נישואין את זה זכרתי. גם ידעתי שהיא ליוותה אותי בלילות בחודשי החורף הקרים שביליתי בצרפת, אלא שתמיד הייתה נמוגה עם יקיצתי.
היא לא נותרה שרועה על צידה במיטה לצידי. תמיד כשפקחתי את עיניי התמוססו תווי דמותה נסחפו כענן, כמו פנטום מבעד לשלבי התריס הסגור, נמוגה כמו עשן סיגריה עד שהמציאות הייתה לנוכחות מוצקה המכילה אותו, את החלום כזיכרון עמום.
חשתי כשאני מתקדם בתחקיריי כך עולה מעורבותי הרגשית, כל מסמך או מידע על אודותיה ריגש אותי כאילו מדובר היה בקרובת משפחה, באהובה רחוקה אחריה חיפשתי זה זמן רב. זה זמן נטשתי את הזהירות והדיוק של העבודה האקדמית וחשבתי עליה באופן מוחשי. על הרגע שבו אפגוש אותה פנים אל פנים. עד אז היא הופיעה בלילות, ליטפה אותי, הסבה פניה ונרדמה לידי עד שהקצתי, ואז נעלמה התפוגגה וידעתי כי זה חלום שהפך כבר להזיה וכי כשאסיים את עבודתי אלך לייעוץ פסיכולוגי שיחזיר אותי לשיווי משקלי.
הפעם, כשחזרתי לחדר השינה לאחר המקלחת החמה, עדיין שכבה במיטה, באותה תנוחה. רק אז הבנתי כי אין זו ההזיה אליה התמכרתי כי זו אינה קלייר, הרוח היפה אחריה רדפתי כבר חודשים. האישה ששכבה במיטה באותה תנוחה שבה שכבה כשהלכתי להתקלח לסלק את קורי השינה ואת ממלכת החלום, נותרה במקומה.
כשנעצתי מבטי לעבר המיטה להתבונן בפניה, חשתי בבחילה ולראשונה בחיי בחרדה ששיתקה אותי. האישה שכבה שם ללא רוח חיים. עור פניה היה אפרפר וחסר הבעה לחלוטין. שערה הסתור הסתיר רק מעט מתווי פניה היפים ואני לא זיהיתי אותה.
נאלצתי להתיישב על קצה המיטה ולשאוף אוויר, לנסות להתעשת.
לאחר מכן היה המעצר, החקירות, ההסדר המשפטי והאשפוז הכפוי שנמשך ונמשך עד לחזרה. עד ליום דצמבר הקר שבו הותר לי לשוב מפריז שהצטמצמה במשך ארבע שנים למוסד סגור מוקף בחומה, לשוב לביתי בישראל.
2
החזרה. עכשיו דצמבר חלפו ארבע שנים. עמדתי בשער בית החולים הפסיכיאטרי ע"ש אן הקדושה פריז הרובע הארבע עשרה, עטוף במעיל שחור וארוך, רועד בצינת הבוקר על המדרכה הרטובה ממתין למונית שבה אתחיל את המסע הארוך את הדרך חזרה הביתה. אני נזכר שוב באותו בוקר לפני כארבע שנים. בוקר אפל בחורף שבו הובלתי בדרך אל המוסד הסגור. היה זה אותו מעיל שבו התכרבלתי אז להגן על עצמי מפני צינת בוקר רוויית לחות חודרת עצמות, קור נספג בריח גוף חריף של עצירים שהובלו ברכב הזה מדי יום, קיץ וחורף.
בשחר חורפי חשוך, כמו זה של היום. שחר שבו הועברתי בניידת המשטרתית המסורגת מבית המעצר אל הסנטוריום על שם הקדושה אן שתגן עלי מפני עצמי ותגן על אחרים מפני, מפני השיגעון בו לקיתי. ואז כעכשיו הגן עלי אותו מעיל צמר שחור שיצא מהאופנה לפני שנים, שלא נכנע לאופנת מעילי הניילון, הלייקרה הנפוחים שמשקלם אפסי. מצאתי אותו במכירה כללית של עודפי הרשת C&A בחורף הראשון שלי בפריז, והוא שממשיך להגן על חום גופי אם לא על נשמתי, בחורף לח וקר.
אז לפני ארבע שנים, כשהובלתי למוסד לראשונה, הצצתי מבעד לחרך המסורג שבדופן כלי הרכב המסורבל המיועד להעברת מוחזקים מלילה נטול שינה בבתי מעצר ותחנות משטרה אל בית משפט. כדי לקבל את חותמת הצדק המאשרת את חוקיות המעצר או מאולם בית משפט לבית כלא לרצות את העונש שנגזר על פשע. הרכב נע בכבדות ברחובות פריז שהתעוררו לאור פנסים מהול בחיוורון שחר בכרך הנתון בערפילי פיח. זיהיתי את הכיוון הכללי שבו התקדם הרכב. ככול שנמשכה הדרך נמהל אור השחר הדלוח בתאורת פנסי הרחובות שהלכו וכבו. אור שעלה מהמזרח נאבק לברוא יום חדש, כמו לימון הנסחט ומבהיר כוס תה כהה, חודר קלושות לתוככי תא הרכב המתכתי המסורג שבו נסעתי. המכונית התגלגלה באיטיות על חלוקי האבן והרעידה את שלדתה, על אותן אבנים מסותתות שהונחו שם בעידן טרום האספלט, חלוקי אבן שרצפו את רחובות ערי אירופה כמו החומות שהקיפו אותן.
היו אלה אותן מרצפות עצמן שבהן נעו עגלות הנדונים למוות רתומות לשוורים לגרדומי מונפוקון, שהוקמו בצו של המלך לואי התשיעי ה"קדוש". מתקן אימתני בפאתי העיר, על גבעה מחוץ לחומה, שבו ניתן היה לתלות עשרות אומללים בעת ובעונה אחת ולהשאיר אותם תלויים למשך ימים, למען יראו וייראו, אך בפועל שימשו גופותיהם המתנדנדות ברוח למאכל עכברושים.
אך רק בפריז אופפת אותן, את אבני הכביש, חלוקי האבן המסותתות בגסות הילה מהפכנית. כאילו הן עצמן חלוקי האבן הדוממות היו אבני היסוד, האבנים הדוממות שהציתו באלכימיה מופלאה את אש המהפכות, התסיסו את המהפכנים, היו לנשק. נשק לאזרחים חסרי כול, אלו שעלו על הבריקדות ויישמו את הרעיונות הערטילאיים המופלאים של חופש ושוויון בכוחם ובתעוזתם. והאבנים הגסות הדוממות שרתו חופש, אחווה ושוויון שלהם השתוקקו. כמו אבני הגזית של המזבח. כאילו היו הן אבני פלא שעקרו את עצמן ממקומן בכביש, לא בידי חייטים ונגרים ושוליות ונשים רעבות אלא מכוח עצמן.
כאבני לגו, חיזקו את המתרסים בן לילה. התקבצו שוב ושוב לצד רהיטי בית וקרשים ומוטות ברזל ומזרנים. תמכו בפחי אשפה, בשברי מצבות ובפסלים שהוסרו מעל כנם. שוב ושוב, הושלכו כפגזי מרגמות בלילות סער על קלגסי המשטר, והגנו על הכובסות, על אופי הלחם, על העגלונים, על מנקי הארובות הנפחים, על השוליות, על הצעירים מבתי המסחר והנגרים הנועזים, כל שוחרי החופש ושונאי המלוכה, שוב ושוב, עד להפלת משטר העריצות, עד לסילוק המונרכיה.
שוב ושוב שמשו חלוקי האבן המסותתות הללו הספוגות שמן מנועים שחור וטינופת חוצות, אנרכיסטים וסטודנטים צעירים מהסורבון במהומות הקצרות של קיץ, בשנת 1968 נשלפו בקלות מכבישי סמטאות צרות בגדה השמאלית ויודו על קסדות השוטרים.
קראתי את שלטי הרחובות וניסיתי לזהות את מסלול הנסיעה האיטית. קרני אור מפנסי המכוניות שחלפו באיטיות חדרו מבעד לערפילי בוקר חורפי כפנסי ראש של כורים במעמקי האדמה. הם חדרו אל רחובות אספלט לחים בפסי האור הבהיר ונעלמו באוושת צמיגים חרישית.
שנה חלפה מאז הגעתי לעיר מהארץ ועד לנסיעה זו ולא הכרתי את כולה או את חלקה. לא ידעתי את השכונות, או את הרחובות, הסמטאות, הכיכרות, ההצטלבויות, האנדרטות, השווקים, הגנים בתי הקברות גני הילדים, בתי הספר. המכונים, הלשכות, משרדי הממשלה הכנסיות המסגדים.
כדי להכיר כל אלה עליך לחיות חיים שלמים בעיר הזו. יכולתי להבחין בערפילי הבוקר בבית החולים סלפטרייר הנודע, וכשהמכונית עברה על פניו ידעתי שלשם כבר לא ישליכו אותי. הרכב הכבד המשיך בדרכו ויכולתי לזהות את האנדרטה של דוקטור פינל, זה שגאל את האומללים המורחקים מהחברה למוסדות הסגורים, את העניים שיצאו מדעתם מחמת רעב ומחלות, את הנשים שהושלכו לגורלן, לפח האשפה של החברה, לרחובות. את חולי העגבת שאיבדו את שפיותם, את יכולתם לתפקד ואת הזקנים שגורשו כלאחר יד מדירותיהם השכורות לסמטאות שהיו רק תעלות ביוב פתוחות אליהן רוקנה אשפת העיר.
ד"ר פינל היה זה שהורה על הסרת כבלים ואזיקים מידיהם, ודרש מהממסד הרפואי לתת להם יחס אנושי. חמלה וכבוד אדם לחולים, למנודים ולמשוגעים.
3
כעבור ארבע שנים במוסד "משוגעים", בית החולים הפסיכיאטרי ע"ש אן הקדושה, במחסה חולי רוח, של "האלמנטים" המסוכנים לחברה בשל מום מולד במוחם, או ליקוי במערכת העצבים הלוקים במחלות נפש, בהפרעות חמורות במערכת העצבית. עמדתי חסר סבלנות, המתנתי מחוץ לחומה למונית שתגאל אותי.
מונית ראשונה כעבור ארבע שנים. מונית שבה אתחיל את דרכי חזרה אל החברה הפתוחה, אל העולם שיסתכן בנוכחותי החופשית. השתחררתי מהמוסד שבו הייתי סגור ארבע שנים, כמי שנכלאתי בו — לשווא. ללא סיבה, ללא הוכחה כי היה פגם במעשיי, במחשבותיי או בנפשי. המונית הייתה אמורה להגיע ולאסוף אותי. מצאתי מחסה מהגשם הדקיק שהחל לרדת, נצמדתי אל חומת הלבנים הארוכה שהקיפה את המוסד שעל פני שערו הכבד חלפתי לפני כעשרים דקות. הראיתי לשומר המנומנם, שפיקח על היציאה מהמוסד תעודה חתומה על ידי הרופא הראשי המאשרת את שחרורי מהמוסד. כעשרים דקות עמדתי צמוד לחומה, ברחוב קאבאניס שברובע ה־14, שמאחוריה השתרע המוסד הגדול והגן המרווח שבין חומותיו שהיתי ארבע שנים, מוסד שרק חומה מפרידה בינו לחיים השוקקים ברחוב אלסייה, ורחוב דה לה סנטה ובפארק מונסורי המקיפים אותו בשפיות היומיום שלהם.
מה ידעתי על מערכת הרפואה הפסיכיאטרית ועל האגף שבו התאשפזתי בכפייה המחליף את הכליאה בבית סוהר? מה ידעתי על רמת המודעות הנפשית ומצב התודעה של מי שמיועד לאשפוז. מה הוא אותו קנה מידה שבו משתמשים המומחים, כשהם חורצים את מצבך? מה ידעתי על הסמכות האבסולוטית המאפשרת למערכת התביעה להכריז עלי כדפוק רק מכיוון שפרופסור לרפואת הנפש החליט כך?
מה הבנתי מכך, אני שלא די בכך שלא ביצע פשע בימי חיי, הוכרזתי כמי שאינו כשיר מנטלית לעמוד לדין. הוכרזתי כמי שאינו אחראי על מעשיו גם בעתיד. ועל כן אפילו איני ראוי לעונש פלילי, עלי להיות מורחק מהציבור כמו מצורע בימים עברו או כנושא נגיף מחלה נוראית. נחשבתי ככלב שנשך. דימיתי כגלדיאטור שבלע ילד. הרחקה מהציבור לבית משוגעים, אשפוז עם לא שפויים, לקויים בנפשם, כבר קיים כאן בעיר הזו שנים רבות, והיה גם תורי.
מדי פעם הוציאו אותי מהמוסד תחת השגחה לטיול בפארק. כפי שמוצאים כלב גדול, שחופשי לטייל אך כבול ברצועה. אח מיומן בהשגחה, גדל מידות ליווה אותי עם עוד מאושפזים.
תמיד כשיצאנו היה ההרכב זהה. אנדרה שהיה ממש דפוק. הוא לא יכול היה להפסיק לצלם הכול במוחו ולזכור, מעין פונס הזכרן. הוא אובחן כמי שנושא תסמונת ידע עודף. וכמו כן השתייך לאלה שמוחם פועל במרחבי זיכרון נדירים. לאלה המשתייכים לתסמונת הידועה כתסמונת היפרמסטית. כך הוא עצמו אמר לי. אנדרה. הוא ידע לתאר את אבחון מצבו כפי שהוא יכול היה לתאר מהלכי שחמט מלפני מאה שנה. ואם רק הנהנת שאתה חפץ בהוכחה לכך כלל את שמות השחקנים, ואת המקום בו נערך המשחק, את הזמן שהמשחק ארך. וכן פרוט כול מהלך שעשה כל אחד מהשחקנים באותו משחק. כמו כן הוא ידע לתאר כל יום בימי חייו אם ניתן לו התאריך של אותו יום. הוא ידע לספר על שהתרחש באותו יום, בדייקנות.
"עמנואל לסקר נגד באואר אמסטרדם 1889, גמביט המלכה...."
קטעתי אותו כי ממילא לא הבנתי דבר במשחק המלכים, לצערי.
הוא הלך לצידי בשבילי הפארק מדי פעם פלט משפטים, לא הבנתי את תוכנם ובאיזה הקשר אמר אותם.
בנוסף לכל מה שהתרחש במוחו ואולי בשל כך, הוא ממש לא ידע את נקודת ההווה שבה הוא חי. הוא חי באותה מידה במאה שעברה או בזו שקדמה לה או בהווה. זכרונו קלט ותעד את כל הנתונים שקרא עליהם בספרים או בעיתונים הוא זכר את כל התמונות המרצדות שהוקרנו על המסך בסרטים שצפה בהם, כולם נרשמו על הקורטקס שלו ולא נמחו.
רשמי עבר לא שקעו וגרמו להפרעה בכך שלא אפשרו לרשמים חדשים, התרחשויות שאירעו לפני עשר דקות, לחדור למוחו. הם לא הותירו להווה לבוא במקומם, להעפיל עליהם.
כך מצד אחד הוא היה איש ללא יכולת לשכוח או לאבד ולו פרט ממיליוני הזכרונות המדויקים שאצר במוחו אבל לא יכול היה לזכור שיחה שהתרחשה ממש באותו יום.
בשל כך לא מאשפזים אדם. "האיש ללא שכחה" כפי שכינו אותו המומחים הפסיכיאטרים. כל פרטי המציאות שצילם מוחו הסתדרו בטור ארוך אין סופי, שעמד לרשותו כל עת שהיה ער ונשאל עליהם. ואולי גם כשישן. הסבל שחווה מן הסתם היה בלתי מובן.
הוא אושפז בגיל צעיר כשהפך לאדם אלים, לאיש או לשבר כלי שהתסמונות שלו גרמו לתסכול בלתי ניתן לשליטה. אי התאמה קיצונית בינו לחברה הסובבת אותו, ותרמה להתדרדרות תפיסת המציאות שלו. האלימות הייתה חמורה והיה ברור כי אין מאחוריה כל מניע פלילי. התנהגות לא רצונית בעליל שהצריכה את אשפוזו, כדי להרחיקו מהחברה. הרופאים קבלו אותו בזרועות פתוחות, כמו חית בר בעלת חמש רגליים המובאת לספארי. אנדרה היה למעשה המטופל החשוב ביותר במוסד בשל שלל התסמינים וההפרעות הנוירוטיות שלו.
מובן שהוא היה יוצא דופן אפילו בבית משוגעים שראו בו כבר את הכול. כזה שעורר התרגשות והתלהבות בצוות הרפואי המנוסה. לכן חזרו הפסיכיאטרים לנהוג בו על פי פרקטיקות ישנות שהיו נהוגות בפריז. כאלה שנודעו בעולם הפסיכיאטריה. אותם מופעי ראווה, התצוגות שערך פרופסור שרקו מראשוני המדע הפסיכיאטרי בפריז, הוא הדגים בפני קהל את שיטת הטיפול שלו בהיסטריה של נשים באמצעות ההיפנוזה.
מטופלות הסובלות מהיסטריה כפי שאובחנו על ידו, אושפזו בבית החולים סלפטרייר, הוא נהג להציג את תהליך הטיפול באמצעות ההיפנוזה בפני רופאים ומתמחים. בין הרופאים שהגיעו ללמוד ולהתרשם היה גם זיגמונד פרויד הצעיר, שטרם קנה את עולמו וגם הרופא, הסופר אכסל מונטה שכתב לימים את הספר מגילת סן מיקלה וחלק על דרך הטיפול ההיפנוטי של שרקו בנשים האומללות.
הדגמות ההיפנוזה של פרופסור שרקו נחשבו להצגה הטובה ביותר בפריז של אותם ימים מאז ימיו של אנטון מסמר, השרלטן שטיפל בפרהסיה בהיסטריה של נשים, ובהפרעות נוירולוגיות בציבור באמצעות "נגיעות מגנטיות" מאה שנים קודם לכן.
המשך הפרק בספר המלא
