סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״


האדם הוא יש מפרש. בני אדם, יחידים וחברות, מנהלים את חייהם תוך פירוש מתמיד של מעשיהם, ערכיהם, עולמם ומכלול פעילותם. מעשה הפרשנות אינו רק נחלתם של חוקרי תרבות, אלא הוא בראש ובראשונה נחלתו של האדם הפועל בעולם והמנסה באופן מתמיד לתת פשר למרחבים השונים שבהם הוא פעיל. הפעילות הפרשנית היא אחד ממאפייניו הבולטים של הקיום האנושי. האדם הוא יש מפרש: כיצור חושב הוא אינו מסתפק בעשייה; אדרבה עשייתו מלווה בהסבר או בהבנה של מעשיו. אמנות הפרשנות משוקעת בדרך כלל בפעילות הפרקטית עצמה, היא אינה מתבלטת, ואינה מוארת באורה של התודעה וההכרה השיטתית.


ואולם לעתים קרובות נעשית הפרשנות למושא עצמאי; או אז מוסטת תשומת הלב ממרחב הפעילות המעשית אל המרחב התאורטי. מעבר זה מסמן את ראשיתה של העבודה השיטתית המושקעת בפענוח, בניתוח ובתיאור של מרחבי הפעילות האנושיים, שבהם מגולמת באופן מובלע פרשנות. העבודה השיטתית הזאת היא עבודתו של התאורטיקן, ההרמנויטיקן, והיא מציינת את הפיכת הפרשנות המובלעת בפרקטיקה למומנט עצמאי.


סדרת הספרים ״פרשנות ותרבות: סדרה חדשה״ – אחותה הצעירה של סדרת הספרים הקודמת ״פרשנות ותרבות״ – עוסקת במומנטים פרשניים. הספרים הכלולים בה עוסקים במרחב הפרשנות על מכלול היבטיו: פרשנות של טקסטים ספרותיים, פילוסופיים, דתיים ואחרים, פרשנות של תרבויות וחברות, פרשנות של מוסדות חברתיים ושל מיתוסים, אתוסים, פרקטיקות וריטואלים. סדרת הספרים כולה מתייחדת באופייה הבין־תחומי, המתגבר על פרדיגמות הלקוחות מתחומי ידע תחומיים, ובניסיון להציע קריאה חדשנית ומאתגרת, המעוררת מחדש את השיח גם ביחס למה שנתפס כמובן ומוכר זה מכבר.


***


תת הסדרה ״פָּנִים״ הכלולה בסדרת הספרים פרשנות ותרבות היא בעלת אפיונים ייחודים. המונח ״פנים״ הוא הרמז לביטוי המדרשי ״שבעים פנים לתורה״, וסדרה זו מציעה פנים רב־תרבותיים ופלורליסטיים המנכיחים את אופני הקיום היהודיים המגוונים. ״פנים״ מתמקדת במחשבה יהודית עכשווית המתמודדת עם אתגרי הקיום היהודי בהווה. היא מבקשת להציע לפני הקוראים מחשבה יהודית חדשה, ששורשיה נטועים במורשת היהודית אבל נופה וענפיה ניזונים מההווה. ״פנים״ מניחה כי ההווה מציב מכלול של ערכים, נורמות ודפוסי תודעה, המציבים אתגר מרכזי לתרבות היהודית כמסורת חיה. ״פנים״ מבקשת ליצור ולעודד שיחה פתוחה, דינמית בין ההווה לבין העבר ובין העבר לבין ההווה. ספרי תת הסדרה יציגו עמדות מורכבות, ביקורתיות ומאתגרות. עניינה של ״פנים״ הוא בהעצמת השיח על אודות היהדות והקיום היהודי בעת הזאת. לפיכך היא אינה מחויבת לעמדה או אמונה מסוימת אחת. מחויבותה הבלעדית היא פיתוח שיח פתוח ומאתגר על אודות היהדות במובנה הרחב.


״פנים״ מוקדשת לזכרו המבורך של דוד הרטמן, פילוסוף ומחנך, שעמל שנות דור על עיצובה של שפה יהודית מכבדת, רבת פנים שעניינה המרכזי ניסיון מתמשך לחשוב על הקיום היהודי ולעצבו בעת הזאת.


אבי שגיא


עורך


מבוא


קובץ מאמרים זה מכיל בחובו מחקרים חדשניים שלהם נגיעה עמוקה לסוגיית השלום והמחשבה היהודית וכל מאמריו נכתבו לפני ה־7 באוקטובר 2023. קובץ זה יוצא בעקבות פרויקט ׳שיח שלום׳, שהוא לכאורה, עוד ארגון שמאפשר מפגשי שיח בין זרמים שונים של העולם היהודי, ומפגשים בין־אישיים של יהודים, מוסלמים ונוצרים. אם אכן אלה הם פני הדברים – מה ההצדקה לכינונו של אוסף מאמרים זה? ומה מיוחד בעוד אוסף מאמרים שעוסקים ביחס שבין שלום לעולם היהודי? כאלה יש רבים וטובים.


ואולם, קובץ מאמרים זה מבקש לעשות דבר מה אחר; הוא עומד על בסיס פרויקט ׳שיח שלום׳ שלו טענה ייחודית בשדה המחשבה על שלום ומפגשו עם הדת. ואולם, כדי להיכנס לפן אחד של ייחודיות זו אבקש לעסוק בעמודים הבאים במה שנראה כרחוק מהנדון עד כה: היחס בין תאוריה למעשה.


על תאוריה ומעשה – תוכן וצורה


תאוריה ופרקטיקה, צורה ותוכן שלובים זה בזה.1 המראה החיצוני של הדבר מעיד במשהו על תוכנו. והאמרה ״אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו״ (משנה, אבות ד, כ) באה ללמד את הצופה לא לשפוט את האחר במבט שטחי. אִמרה זו היא הזמנה להתבונן בעומק המכלול, ללמוד, להתבונן ולהקשיב בתשומת לב. מאחורי כל עשייה והתנהלות ישנה אפוא איזו פילוסופיה סמויה או גלויה – מודעת ואולי גם רק מודעת למחצה.


זו אולי ליבתה של המחשבה הפילוסופית, שתבעה את ההתבוננות הרפלקטיבית על עולם המעשה והמחשבה הסתמיים וביקשה את תשומת הלב הנוספת ואת חשיפת התאוריה העומדת מאחורי הדברים. תאוריה, שהיא גם תוצר של העשייה, ומעשה שמונחה על ידי תאוריה שעומדת מאחוריו.


אולם הפילוסופיה המערבית החלה מדחיקת חשיבותו של המופע בחיים והדרתו כ״לא חשוב״. היה זה סוקרטס באתונה העתיקה, שפתח את עיני המערב, בהצביעו על האידיאות העומדות מאחורי העולם החומרי הנראה לנו כ׳עולם האמיתי׳. ואולם, טען סוקרטס, המציאות היותר אמיתית מצויה בעולם הרוח; המציאות החומרית והפיזית, לדידו, נתפסה כצל חיוור של האמת המופשטת.2 תובנה זו פירותיה רבים כמו גם קלקוליה. פירותיה הטובים: בפתיחת המערב לדרכי מחשבה הרגישות לעולם הרוח, יופיו והגיונותיו; מחשבה, שכוננה מרחבי התפתחות רבים בפילוסופיה ובמדע, בתרבות ובתאולוגיה. קלקוליו: בזניחת העולם הפיזי; ראייתו כחלוּל ודמיוני, נחות וראוי להמרה לעולמות של רוח מופשטים.


גלגולי הפילוסופיה המערבית לאורך ההיסטוריה – ובעיקר בעת החדשה – הביאו אותה להבנת קלקול זה והצורך בתיקונו.3 ההתנהלות בעולם היא חשובה ובעלת תובנות ייחודיות שהתאוריה המופשטת והמושגים האידיאיים לא יוכלו להשיג ללא המגע החי עם העולם, תובנות עמוקות המצויות דווקא אצל העושה הפיזי. תובנות, שבהמשגתן, ניצב אתה מול פילוסופיה שלא יכלה להגיע לעולם אלא מתוך הגוף הפועל; גוף, שרווי חוכמה בלתי ניתנת להמרה לתאוריה מופשטת.


שילובים אלה – של תאוריה ומעשה – נכונים בכל תחום בחיים: תאוריה על האהבה (ארוס מול אגפה)4 – תהיה מורכבת ומעמיקה ככל שתהיה – לא תחליף את ידיעת האהבה בפועל של הורים לילדיהם ושל בני זוג זו לזה. לימודי ההוראה התאורטיים לא יצליחו להעביר את חוכמת ותבונת ההוראה שהיא פרי המעשה בפועל.5 מאחורי כל מעשה הלכתי או נורמטיבי טמונה פילוסופיה המכוננת את הטוב והרצוי שמיושמים בעשייה זו; ואולם המקיים נורמות אלה מבין באופן אחר ועמוק יותר את טיבה של התאוריה ואת חיוניות העשייה להעמקתה של התאוריה – שללא העשייה היא צרה וחלקית.6 המלומד בתאוריות על האומנות או המוסיקה יכול להפגין שליטה ומיומנות מרשימות בתחום הדעת התאורטי ואולם עולמות תובנה שלמים נעדרים ממנו בתחומי האומנות והמוסיקה אם אל העשייה בפועל לא הגיע.7


בד בבד, כאמור, לא ניתן להגיע למיומנות מעשית ללא תאוריה המלווה אותה מתחילתה. המורה לציור מסביר לתלמידו במילים מה עליו לעשות לפני שהוא מתחיל את עבודתו על הקנבס; ללומד מוסיקה ישנה הדרכה תאורטית ראשונית בלמידת סולמות והרמוניה, תווים ומקצב. לפני שעולים לראשונה על האופניים ישנם דברי הסבר ראשוניים כדי שהרוכב לא ייפול.8 מאחורי כל עשייה ישנה תאוריה ראשונית שמלווה אותה, וזו – בהבאתה בקצירת האומר – מסתירה תאוריה רחבה יותר שנמצאת בתשתית העשייה של רבים אחרים שכבר עשו והנחילו חוכמתם לדורות הבאים.


על הפוליטי – מעשה ותאוריה


זיקה זו שבין תאוריה למעשה נכונה גם לתחום הפוליטי. העשייה הפוליטית היא רוויית התרחשות, והיא משלבת מיומנויות מעשיות, יצרים, רגשות, זיקות בין־אישיות ואסטרטגיה. הלומד אותה כתאוריה בלבד יהיה חסר כלים בסיסיים לידיעתה. מאחורי כל התנהלות פוליטית ישנה תאוריה בעלת טענה בדבר טיבו של ׳הטוב׳, ׳הרצוי׳, ׳האחר׳ ו׳האדם׳ – הנמצאת בתודעתו של העושה.


אם נבחן תנועות פוליטיות גדולות: הציונות – כדוגמה לפרויקט פוליטי – היא לא רק מעשה העלייה לישראל, גאולת הקרקע, השבת העם לארצו, כינונה כמדינה מודרנית והפרחת השממה, אלא היא גם אחוזה בתאוריה פוליטית. תאוריה זו – שלה השלכות תאולוגיות, אמוניות ודתיות – מבהירה את העקרונות של המעשים.9 בשל תאוריות אלה – פילוסופיות ודתיות – המעשה הציוני המתואר לעיל ייתפס בעיני הציונים כעלייה, גאולה והתיישבות. ולבעלי תאוריה אחרת ועולם אמונות ודעות אחרות אותם מעשים ייתפסו כקולוניאליזם, כיבוש, המצאת עם יש מאין וגירוש.10 התאוריה העומדת מאחורי העשייה תבין באופן שונה לחלוטין את העשייה, היא גם תחולל עשייה פוליטית שונה לחלוטין.


זיקה זו שבין תאוריה לעשייה נכונה גם להקשרים זוטרים, יום־יומיים, שכל ארגון חווה וכל מעגל שיח מכיר: איך מנהלים ישיבה – בגוף פוליטי או בכל ממסד מוכר – כדי להשיג מטרה מסוימת? מהי דרך ההתכנסות ומה תפאורת החדר משדרת למתכנסים? מהם יחסי הכוחות הפוליטיים הנשמרים בישיבת סגל, וכיצד הם מתבטאים בצורת הישיבה וחלוקת הזמן? מהן הדרכים לנהל את הישיבה אל יעדה, שנקבע מראש, ומה כל זה משדר למתכנסים בה? כיצד מתייחסים לדברי הדובר וכיצד מקשיבים לו? עד כמה הופכים בני שיחי כאמצעי לדבר מה אחר שיש להשיג במפגש? נמצא אפוא שאין מעשה שלא ניתן לדבר על התאוריה הזיקתית העומדת מאחוריו ביחסי לאחר – בלשונו של בובר – כ׳לז׳ או כ׳אתה׳.11


׳שיח שלום׳ כפרויקט מעשי והגותי


ערש לידתו של פרויקט ׳שיח שלום׳ באירוע ההתנתקות/העקירה/הגירוש בגוש קטיף ב־2005. התמונות הכואבות של העימות, האלימות, הבכי והמצוקה – מצדם של המפנים והמפונים – הדהימו מדינה שלמה. חלקם ראו זאת כאסון מוחלט, חורבן וגלות; אחרים ראו זאת כתחילתה של גאולה, בניין ושחרור. הניגודים ברחבי החברה הישראלית הגיעו לקיצוניות; החברה היהודית בישראל חישבה להתפקע והמתח – כך חשבו לא מעטים – עלול היה לפורר את המפעל הציוני. באותה עת התכנסנו – שרון לשם־זינגר, אליק אייזקס ואבינועם רוזנק – בניסיון להבין ולבחון כיצד קרה שכך נהיה? מה עומד מאחורי התרחשות זו? מה אִפשר לקצוות להגיע להתנגשות כה עזה? מה ניתן לתקן וכיצד ניתן לצמוח מהמשבר? לאחר שנה של שיחה ולימוד הרגיש לקונפליקטים חריפים נוספים במרחב וכן לתובנות עומק הנובעות ממושג השלום, כוננו את פרויקט ׳שיח שלום׳ כארגון בלתי־מפלגתי.


כאמור, ניתן להתבלבל ולטעות ש׳שיח שלום׳ הוא עוד אחד מהארגונים שמטרתם לחולל מעגלי שיח לשם הנמכת ומיתון המחלוקת בין ניצים. ישנם ארגונים רבים וחשובים שעושים הרבה טוב בעשייתם זו. ואולם, ׳שיח שלום׳ ביקש לעשות זאת ויותר מכך: מבחינה מעשית ׳שיח שלום׳ התאפיין בניסיון חלוצי להרחיב את אוהל דוברי ׳השלום׳, ולאפשר גם למי שמודרים ממנו או מדירים עצמם ממנו לתרום את תרומתם הייחודית לשיח זה. החתירה להבאת קולות נוספים ניצבה על ההנחה, שישנם קולות של שלום בחברה הישראלית ובמחשבה היהודית שלא לומדים מהם כיוון שהם נתפסים כלא־לגיטימיים וככאלה הם מודחקים ומושתקים. החמצתם של קולות אלה הופכת את המרחב החותר לשלום לעיוור לתובנות חיוניות שמצויות במעגל החברתי הרחב; השתקתם של קולות אלה היא חלק ממאבק שמנציח את המלחמה בליבת החתירה הפוליטית לשלום.


׳שיח שלום׳ היה רגיש מאוד לקשר העמוק בין תאוריה ופרקסיס. ׳שיח שלום׳ סבר, שרבים לא מגיעים אל מעגלי השיח על שלום כיוון שמשהו בתאוריה ובעשייה למען השלום משדר לציבורים שלמים, שלא רק אינם יכולים להיות חלק מהפתרון המקווה אלא הם חלק מהבעיה. הכניסה למעגלי השיח המקובלים של שיחות שלום תבעה המרה לשיח, שרבים בחברה הישראלית הרגישו שמסריו והשלכותיו מאיימים עליהם – והם הודרו והדירו עצמם ממנו והפכו למתנגדיו.


המודעות העמוקה של ׳שיח שלום׳ לזיקה שבין מעשה ומחשבה, צורה ותוכן הקרינה על צורת ההנחיה. ׳שיח שלום׳ היה אמוּן על מיומנויות הנחיית קבוצות הקלסית מכאן, אך הצליח להרחיב מיומנות מעשית זו לכלים חדשים שמבוססים על תובנות הגותיות, שמכירות ומוקירות תובנות של שלום המצויות בלב משנתם של אלה שהודרו עד כה ממעגלי השיח של שלום מכאן. בספרה כלי מחזיק ברכה: על סוד ההנחיה של ׳שיח שלום׳ שרון לשם־זינגר מבהירה את התאוריה העומדת מאחורי כלי ההנחיה המקובלים, וכיצד כלים אלה והנחות העבודה והתאוריה המצויה בהן עלולים להפוך לאבן־נגף לצירופם של ׳אחרים׳ למעגל.12 אי־צירופם של מוּדרי המעגל הוא – כאמור – הנצחת המלחמה בליבת החתירה לשלום והחמצה של תובנות שלום מושתקות.


׳שיח שלום׳ יוּסד על שלושה עמודי מחשבה ועשייה: [1] שדות הנחיית הקבוצות והפסיכודרמה על תובנותיהן העיוניות, [2] ניתוח תובנות המגיעות מהשיח האנטי־פוליטי ו־[3] ׳תורת אחדות ההפכים׳ שנטועה בלב השיח היהודי לאורך הדורות: ההנחה של ׳שיח שלום׳ שעל בסיס מושגים ותובנות אלו ניתן ליצור מצע חדש ונוסף לשיח של שלום, לא רק עבור החברה הישראלית פנימה – על שלל גווניה – אלא גם עבור זיקות של שלום בין ישראל לעמים החוצה.


התובנות ההגותיות, התאולוגיות, הדינמיות והפסיכודרמטיות של ׳שיח שלום׳ יכולות לתרום תרומה של ממש לתהליכי יישוב סכסוכים, אך הן מבקשות יותר מכך: הן מבקשות להצמיח מהלך של תיקון, שפניו לשלום במרחבי קיום שונים של האדם והחברה: שלום, שמבאר מה יכולה להיות דרך ניהול חלופית למקובל; דרכי שיח משופרות למרחב המשפחתי, החברתי והממסדי; זיקות הדדיות ומוצלחות יותר בין מורה לתלמידיו; בין עמיתים למקצוע; בין ממסדים לבין החברה; בין בני העם לעצמם ובין בני העם לשכניהם.


תובנות ׳שיח שלום׳ עומדות, כאמור, על בסיס תובנות עמוקות המצויות במחשבה היהודית מאז. תובנות אלה יכולות להיות לא רק מושא למחקר בפני עצמו אלא הן עשויות להיות כלֵי מחשבה וניתוח בעולם המחקר. קובץ מאמרים ומחקרים זה מוקדש לבחינת אפשרות זו והדגמתו במבחר חדשני ומרענן של מחקרים ומסות, שכולם נוגעים בתובנות ׳שיח שלום׳ אם באופן ישיר ואם ככלֵי ניתוח של מושא מחקרם.


חלקו הראשון של הקובץ בשער בין פנים לחוץ – הגות ׳הפוליטי׳ והאנטי־פוליטיקה. שער זה נפתח במאמרו של אליק אייזקס ״משמעות השלום במחשבה היהודית״. מאמר זה הוא מסמך ביקורתי על מרחב השיח המערבי ודרכי חתירתו לשלום. בד בבד, מאמרו של אייזקס מבאר את מושג השלום תוך ניתוח תובנות המגיעות מספרות התורה, הנביאים, ספרות חז״ל וההגות היהודית לדורותיה. אייזקס מתאר את המצוי במחקר על סוגיה זו ומאמרו מוסיף קומה תוך ביאור טיבו של ׳השלום הנבואי׳. תפיסת השלום שמציע אייזקס מורכבת משלושה רכיבים: ׳אנטי־פוליטיקה׳, ׳אחדות ההפכים׳ ו׳דעת־ה׳׳. אייזקס מבהיר מושגים אלה ואת זיקתם למקורות היהודיים הקנוניים ומספק מפתח להבנה של מנעד רחב מאוד של טקסטים יהודיים והשלכתם התאולוגית, ההלכתית והחברתית במרחבי היחיד והכלל.


מאמרה של קלרה שפורר, ״הרהורים על משמעות השלום בנצרות וביהדות״ עוקב אחר העדרה של תפיסת שלום חברתית בברית־החדשה בכלל ובכתיבתו של פאולוס בפרט, וההשלכות של לאקונה זו על החשיבה הפוליטית המערבית על אודות שלום, מלחמה ועל אי־תרומתה של המחשבה הדתית לשלום. לטענת שפורר, ראשית הנצרות בשיח על שלום, שעומד על גאולת האדם את עצמו כיחיד וללא התייחסות למצב הכלל־אנושי על שלל גווניו. שפורר טוענת שהמרחב הפוליטי הופקר למלך כאשר האלוהים והכנסייה ניצבים מנגד. כך הפך מושג השלום הנוצרי למוגבל לחייו הפנימיים של הפרט ותובנות אלה הקרינו על תפיסת הפוליטיקה של המערב על אודות שלום, יישוב סכסוכים, ׳מלחמות צודקות׳ והיותה של הדת בעיה – ולא פתרון – במצבי סכסוך. לעומת זאת, טוענת שפורר, ביהדות נמצא דגם אחר לחלוטין שיסודותיו ב׳תורת אחדות ההפכים׳ והשלכותיו על יצירת פוליטיקה אחרת היא דרמטית.


מאמרה של שרון לשם־זינגר ״׳באר שלום׳ – מודל תודעתי, תרבותי וסימבולי לתהליך קבלת החלטות משותפות הנוגעות לשלום״ פותח פתח למרחבים פנימיים רבים של ׳שיח שלום׳ במחשבה היהודית והוא מהווה הדגמה עמוקה למפגש התאוריה וההגות עם מעשה־ההנחיה, וכיצד מעשה־ההנחיה הוא מקור חיוני להגות. מאמרה של לשם־זינגר הוא גם דוגמה מובהקת לאפשרות יילודן של החלטות בעלות משמעות מדינית בדרכים א־פוליטיות, דינמיות ושיש להן זיקה עמוקה למקורות היהודיים. מהלכים אלה נפרשים על מצעו של מודל שפיתחה לשם־זינגר ב׳שיח שלום׳ (ושיושם לראשונה ב־2014) והוא צולל לסימבוליקה של ׳הבור׳ ו׳הבאר׳ בהקשריו העיוניים, התודעתיים והסימבוליים־מיתיים, וקושר כל אלה לכלים ולעשייה של הנחיה דינמית. מאמר זה גם פותח פתח למפגש הפורה בין עולם החלומות ותובנות ההנחיה, וכיצד רגישות למרחבי ידע אלה מאפשרת מהלכים אנטי־פוליטיים ומפתיעים בשדה ניהול ויישוב סכסוכים.


מאמרה של רעות ברוש, ״׳שלוש שלומות הן׳: השלום בשפת החלום״ ממשיך את קו המחשבה של לשם־זינגר הנוגע בסימבולי ובחלום. ברוש מבקשת לצאת משיח השלום המצוי והרווי שפה משפטית־חוזית ומציעה אף היא להביט על מושג השלום דרך שפת החלומות והסמלים באמצעות עיון במימרא מתוך ״פרק הרואה״ בבבלי ברכות, המוקדש לנושא החלומות ובו שלוש תמונות של שלום: ׳הנהר׳, ׳הציפור׳ ו׳הקדירה׳. ברוח תובנות ׳שיח שלום׳ מראה ברוש כיצד החלומות הללו על שפתם הייחודית מאפשרים מרחב משחקי־יצירתי חדש ומפתיע, שמצליח לעבור את גבולות התיאורטי־טקסטואלי ונפתח לתובנות של ידע ״הטמון בגוף, ידע הנרכש מתוך נוכחות והתבוננות בהתרחשות, ומאפשר לחלץ רבדים ועומקים חדשים בהבנת מושג השלום ואף להיות במגע עמו״. לדידה של ברוש ״חקירת החלום היא כמתן מקום לקול פנימי או למה שמעבר למציאות הממשית כדרך להאיר את האדם באופן מלא יותר״.13


מאמרו של יואל שפיץ, ״עת מלחמה ועת שלום – על עיצוב הלכות המלחמה והשלום במשנת הרב רבינוביץ׳״ עוקב אחר משנת השלום הייחודית של הרב פרופ׳ נחום אליעזר רבינוביץ׳ (2020-1928), מי שנחשב לאחד מגדולי הפוסקים של הציונות הדתית במפנה המאות ה־20 וה־21. שפיץ מתחקה אחר יחסו של רבינוביץ׳ לסוגיית השלום בין יהודים בישראל לבין פלסטינים. המאמר מצביע על המתח שמתגלע בכתביו של רבינוביץ׳, בין קידום השותפות היהודית־ערבית לבין עיסוקו וכתיבתו על הלכות לחימה, עידוד תלמידיו לשרת בשירות קרבי, פעילותו הפוליטית החריפה נגד הסכמי אוסלו והתנגדותו ליוזמות שלום ליברליות. שפיץ מצביע כיצד התחקות אחר סתירה זו ופתרונה במשנת רבינוביץ׳ עשויה לתרום לשיח המחקרי העוסק בבחינת האלטרנטיבות לשיח השלום הליברלי וחיפושם בשיח היהודי־ישראלי.


חותם את השער בין פנים לחוץ מאמרו של מרדכי (מורדי) מילר, ״׳מסטרא אחרא אתקדש שמא קדישא׳ – ייחודם של הגרים בספרות הזוהר״. מילר מראה כיצד תובנות של ׳שיח שלום׳ הופכות לכלי ניתוח של טקסטים זוהריים. מילר עוסק בסוגיית הגרים בספרות הזוהר שאינם שווים לישראל מלידה. הוא פורש את ההתבטאויות הרואות את הגר כנחות מישראל מלידה וההשלכות של התבטאויות אלה על היחס לאחר מהמאה ה־16 ואילך. בד בבד, מצביע מילר על גישה רכה המצויה בספרות הזוהר, שגם אם היא משמרת את ההבחנה בין הגר ובין ישראל מלידה היא גם רואה את החיובי שבגר ואת יתרונותיו על פני ישראל. מילר עושה שימוש בתובנות המצויות בליבת ׳שיח שלום׳ – בכל מה שקשור להבנת האחר, חיוניות הזהות ורגישות המפגש; ומבהיר מדוע ״הגישה הזוהרית הרכה עדיפה על פני גישות אחרות ביהדות אשר מבקשות לטשטש את עברו של הגר ולראות אותו כשווה לישראל מלידה לכל דבר ועניין״.14


השער השני של קובץ זה עוסק בשלום ואחדות ההפכים – פילוסופיה וקבלה.


שער זה נפתח במאמרה של איילת פרנקל ״עזה כמוות אהבה: ברית השלום בזוהר״. פרנקל מתחקה במאמרה אחר הפער בין ״מחלוקת שהיא לשם שמים״ ש״סופה להתקיים״ לעומת מחלוקת ״שאינה לשם שמים״ ש״אין סופה להתקיים״.15 היא משתהה על הדוגמאות המוכרות מהמשנה למחלוקות ראויות ושאינן ראויות: מחלוקת הלל ושמאי מכאן לעומת קורח ועדתו מכאן. על בסיס הבחנה זו פרנקל צוללת לעיון על טיבה של מחלוקת ושלום ומצביעה כיצד בזוהר ״נתפסים המחלוקת והמפגש בין כוחות מנוגדים כהתרחשות חיונית שיש בה ברכה ושפע״.16 ברכה זו עומדת על חיוניות המורכבות, החיבור וזיווג של ניגודים בהיותם מפרים זה את זה בניגודם. בעיונה מבארת פרנקל לעומק את פרקי הזוהר בשלוש פרשיות מקראיות: חטא קורח ועדתו, חטא נדב ואביהוא ומעשה פנחס וזיקתם זה לזה. לדידה, ״הקווים הפרשניים שנמתחים בין סיפורי ספרות הזוהר, יוצרים מארג רעיוני אשר מאיר את תפיסת השלום בזוהר, כאשר כל אחד מן הסיפורים עומד ביחס אחר אל מול השלום האידילי״.17


מאמרו של רועי כהן, עוקב אחר הגותם של שני הוגים מרכזיים ומנוגדים זה לזה במאה ה־20-19 – ניטשה והרב קוק. במאמרו ״ניטשה והרב קוק מציגים: שיחות של שלום – מפגש פילוסופי, מטפיזי ופסיכולוגי״ מציג כהן שני הפכים מושלמים. גרמני, אתאיסט, אבי החילון הקיומי הדוגל באידאל האדם העליון. לעומת היהודי, המאמין, אביה הרוחני של הציונות הדתית המציב את אידאל האדם המתפלל. המאמר מבקש להתחקות אחר שני ניגודים אלה לאור מושג ׳אחדות ההפכים׳ שהוא – לדידו של כהן – הרמוני. מאמרו של כהן ניצב על תובנות גישתו של ׳מרחב החוצ־פנים׳ שמגלם ״מפגש רעיוני היוצר פוטנציאל לשלום, וייעודו – פתרון סכסוכים על ידי מציאת נקודות שיתוף פסיכולוגיות בין צדדים ניצים״. כהן מראה במאמרו שעל ידי ״עיון מעמיק בתפיסות היסוד של ניטשה והרב קוק בתחומי הפסיכולוגיה והמטפיזיקה, ניתן להצביע על קו מחשבה האורג את דעותיהם לתפיסה משותפת – תפיסה העולה בכמותה ובאיכותה על הגישה הרואה בשניים ניצים ואויבים״.18 לדידו של כהן, זהו מודל וזוהי דוגמה פרטית המלמדים על הכלל ביחס לעמדות המצויות בסכסוך עמוק זו עם זו.


תחייה פרומן במחקרה, מנתחת את דמותו של אחד מאנשי הרוח המובילים בישראל ששורשי הגותו ופועלו הפוליטי נגעו ב׳תורת אחדות ההפכים׳: הרב מנחם פרומן. מאמרה שכותרתו ״לשם ייחוד: הדיאלקטיקה בין האין והיש במשנתו של הרב מנחם פרומן״ עוקב אחר תפיסת ׳האין והיש׳, ׳תורת אחדות ההפכים׳ ו׳השלום׳ של הרב פרומן לאור שלוש סוגות בכתיבתו: מאמר עיוני, כתבות פוליטיות וסיפור עלילתי, פרי ידו של הרב פרומן, שמופיעים לראשונה – מתוך כתב היד – במאמר זה. ת׳ פרומן מתחקה אחר התנועות הרוחניות המנוגדות במחשבה הדתית ׳מיסטיקה של אין׳ ו׳מיסטיקה של יש׳. היא מצביעה על מקור המתח של תנועות אלו: אותו פער שנדון לעיל – הפרדת גוף ונפש. לדידה של ת׳ פרומן, הגותו של הרב פרומן נוגעת בשורשי המתח ההיסטורי, הפילוסופי והנפשי; מתח שמתועל אצל הרב פרומן באופן דיאלקטי לתפיסתו הפוליטית תוך ניסיון לחבר בין תנועות מנוגדות בחברה הישראלית ומחוצה לה. מאמרה של ת׳ פרומן מתחקה אחר היסודות הקבליים והחסידיים של הרב פרומן, פרישתו מ׳תורת אחדות ההפכים׳ של תלמידי הרב קוק ואימוצו את ׳תורת אחדות ההפכים׳ של ר׳ נחמן מברסלב. מאמרה של ת׳ פרומן מאפשר לנו הבנה חדשה על דבר מה עמוק במשנת השלום הייחודית והדינמית של הרב פרומן וייחוד תפיסת ׳אחדות ההפכים׳ בכתיבתו.


קובץ זה ננעל עם מאמרו של אבינועם רוזנק, ״הרהורים על טיבו של שלום במרחב של מחלוקת: רפלקסיה על זהויות מתנגשות״. רוזנק במאמרו מהדהד את ספרו האחרון זהויות מתנגשות, שעניינו באחד האתגרים הגדולים של שדה החינוך היהודי היום: נישואי תערובת, והוא עוסק בו בהקשרים פילוסופיים, זהותיים ותרבותיים. רוזנק פותח צוהר לספרו על שלל דיוניו האינטר־דיסציפלינאריים כמחשבת ישראל, הרמנויטיקה, פילוסופיה, מגדר וחינוך ומצביע על תובנות עומק של ׳שיח שלום׳ העומדות מאחורי הגיון כתיבת ספרו זהויות מתנגשות ודרכי התמודדותו עם ההתנגשויות התרבותיות שהוא דן בהן. רוזנק מעיד על עצמו ש״ככל שהמחקר על ספרי צלל לעומקים משמעותיים, ונדרשתי לניתוח ולסינתזה של צדדי סוגיית ׳נישואי תערובת׳ – הבנתי יותר ויותר את עומק תובנות ׳שיח שלום׳, שהפכו לחלק בלתי נפרד מהדיון אותו אני מנהל עם עצמי ועם קוראי הספר״.19 מאמרו של רוזנק – בעקבות ספרו זה – מבוסס על תובנות ׳אחדות ההפכים׳ על שלל תובנותיה והרגישות הצומחת ממנה לעמדות של האחר.


קובץ זה מאפשר לקורא בו הן להתוודע לעקרונות ׳שיח שלום׳ והן לעמוד על הזיקה העמוקה שיש בין התאוריה של ׳שיח שלום׳ לעשייה ההנחייתית. הקובץ מעמיק, כאמור, בתובנות יסוד של ׳שיח שלום׳ כגון: ׳אנטי פוליטיקה׳, ׳תורת אחדות ההפכים׳ והקשר העמוק בין ׳צורה׳ ל׳תוכן׳; ומעל הכול: הזיקה העמוקה שיש בין מעשה ההנחיה או שיחות־השלום לבין התאוריה המנחה אותם. זאת ועוד, המאמרים מבהירים כיצד ׳שיח שלום׳ הוא למעשה תאוריה, שיש ללומדה כשלעצמה. בנוסף לגילומה בעולם המעשה, תאוריה זו מכילה גם כלים אנליטיים ותובנות פרשניות שבכוחם להאיר את המקורות היהודיים במגוון טקסטים רחב ביותר.


אבינועם רוזנק


תשרי תשפ״ג


ביבליוגרפיה וקיצורים


אוקשוט, רציונאליות בפוליטיקה


Michael Oakeshott, Rationalism in Politics and Other Essays, London: Methuen, 1962.


אלוני, להיות אדם


נמרוד אלוני, להיות אדם: דרכים בחינוך ההומניסטי, תל אביב: קו אדום: הקיבוץ המאוחד, 2003.


אפלטון, הפוליטיאה


אפלטון, כתבי אפלטון, י״ג ליבס (תרגום), כרך ב, הפוליטיאה, ירושלים ותל־אביב: שוקן, תש״ם.


אריסטו, האתיקה הניקומאכית


אריסטו, האתיקה הניקומאכית (תרגמה: נאווה גוטרמן), תל אביב: מפעל השכפול, תשנ״ז.


אריסטו, מידות־אתיקה


אריסטו, מידות־אתיקה, ח״י רות (תרגם), מתוך: מקורות לתולדות החינוך בישראל ובעמים, מ׳ אליאב וא״פ קליינברגר (עורכים), תל אביב: אוצר המורה, תשכ״ג.


בובר, אני ואתה


מרטין בובר, אני ואתה, ירושלים: מוסד ביאליק, 2013.


בֶּרְנְיֵיט, אריסטו על הטוב


Myles F. Burnyeat, ״Aristotle on Learning to be Good״, in Amelie. O. Rorty (ed.), Essays on Aristotle׳s Ethics, Berkeley Los Angeles & London: University of California Press, 1980, pp. 69-92.


גרין, הוראה ומעשה


Thomas F. Green, ״Teaching, Acting and Behaving״, in Israel Sheffler (ed.), Philosophy and Education – Modern Reading, Boston: Allyn and Bacon, Inc, 1966. pp. 124-126.


וולמן, אהבת אלוהים


אביטל וולמן, אהבת אלוהים: אהבה נוצרית, תיאולוגיה ופילוסופיה במשנתו של תומס אקווינס, עריכה מדעית – יוסף שורץ ואיילת אבן־עזרא, תל אביב: רסלינג, 2005.


לשם־זינגר, כלי מחזיק ברכה


שרון לשם־זינגר, כלי מחזיק ברכה: על סוד ההנחיה של ׳שיח שלום׳, אבינועם רוזנק (עורך), ירושלים: הוצאת כרמל, בהדפסה.


מקנטייר, מעבר למידה הטובה


Alasdair MacIntyre, After Virtue: A Study In Moral Theory, Notre Dame: University of Notre Dame Press, 1981.


סבאע׳־ח׳ורי, קולוניאליזם התיישבותי


אריז׳ סבאע׳־ח׳ורי, ״קולוניאליזם התיישבותי, נקודת המבט הילידית והסוציולוגיה של ייצור ידע בישראל״, תיאוריה וביקורת 50 (חורף 2018), עמ׳ 413-391.


ע׳אנם, להפוך את אל־קודש לאורשלים


הונידה ע׳אנם, ״להפוך את אל־קודש לאורשלים: מחיקה, החלפה והתנגדות במצב של קולוניאליזם התיישבותי מתהווה״, תיאוריה וביקורת 48 (קיץ 2017), עמ׳ 170-151.


פולק, הגופאֲני


תמי פולק, הגופאֲני: המרחב הפסיכו־פיסי הראשיתי כמרחב ביניים, ירושלים: כרמל, תשע״ח.


פוקס, אומנות התרגום


Seymour Fox, ״The Art of Translation״, in S. Fox, I. Scheffler and D. Marom (eds.), Vision in Jewish Education, Cambridge: Cambridge University Press 2003.


רביצקי, הקץ המגולה


אביעזר רביצקי, הקץ המגולה ומדינת היהודים: משיחיות, ציונות ורדיקליזם דתי בישראל, תל אביב: עם עובד, תשנ״ג.


רוזנק, ההלכה כהתרחשות


אבינועם רוזנק, ״ההלכה כהתרחשות – דגמים פילוסופיים והלכה״, בתוך אבינועם רוזנק (עורך), הלכה כהתרחשות, ירושלים: מאגנס ומכון ון־ליר, תשע״ו, עמ׳ 34-1.


הערות:


1. וראו: אריסטו, מידות־אתיקה, ספר ב, פרקים א, ב; אלוני, להיות אדם, עמ׳ 26. על אודות חשיבות השלמות המעשית השונה מהשלמות העיונית אצל אריסטו ראו: בֶּרְנְיֵיט, אריסטו על הטוב. וכן ראו: אריסטו, האתיקה הניקומאכית, ספר ב, פרק ד, סעיף 6, עמ׳ 5; אוקשוט, רציונאליות בפוליטיקה, עמ׳ 12-11.


2. אפלטון, הפוליטיאה, ז׳, עמ׳ 424-421.


3. פולק, הגופאֲני.


4. וולמן, אהבת אלוהים.


5. פוקס, אומנות התרגום, עמ׳ 255-254.


6. רוזנק, ההלכה כהתרחשות, עמ׳ 24-1.


7. מקנטייר, מעבר למידה הטובה, עמ׳ 164-146, 203-181.


8. גרין, הוראה ומעשה, עמ׳ 126-124.


9. דוגמה לניתוח זה: רביצקי, הקץ המגולה.


10. לדוגמה: סבאע׳־ח׳ורי, קולוניאליזם התיישבותי; ע׳אנם, להפוך את אל־קודש לאורשלים.


11. בובר, אני ואתה.


12. לשם־זינגר, כלי מחזיק ברכה.


13. להלן, עמ׳ 168.


14. להלן, עמ׳ 223.


15. משנת אבות ה, יז.


16. להלן, עמ׳ 266.


17. להלן, עמ׳ 267.


18. להלן, עמ׳ 302.


19. להלן, עמ׳ 382.