פתח דבר
סר רונלד כהן
לכבוד הוא לי לתרום פתח דבר לאוסף המצוין של נקודות המבט שקיבץ יאיר זיוון. הפרקים בספר מציגים מבחר רחב של פרספקטיבות מפי דמויות מרכז חשובות ברחבי העולם בתקופה מכרעת בתולדות הדמוקרטיות. הם מציירים תמונה חיה של תפקידו החיוני של מרכז פוליטי בחֶברות ובממשלות של ימינו ושל ערכו עבורן.
זוועות 7 באוקטובר הבהירו לכל הישראלים את חשיבותה המכרעת של אחדות. כמדינה המונה כעשרה מיליון אזרחים בלבד בלב המזרח התיכון המסוכן, הישראלים אינם יכולים להרשות לעצמם לגלות שאננות נוכח הפגיעוּת שמזמנים לארצם סכסוכים פנימיים. ברגע שאנחנו נמשכים אל העמדות הקיצוניות, אנחנו נחלשים - ואויבינו פועלים נגדנו. עלינו לכונן קונצנזוס במרכז.
בין אפריל 2019 לנובמבר 2022 הלכו הישראלים לקלפיות לא פחות מחמש פעמים. המדינה נותרה ללא מנהיגות ברורה ומדיניות רצינית לטווח ארוך. הממשלה שהקים נתניהו בסוף 2022 נוסדה בתמיכת מיעוטים קיצוניים שהכתיבו את מבנה הממשלה ואת סדר היום שלה מאותו הרגע ואילך. למינויים של אנשים חסרי כישורים מתאימים ופסולים לתפקידי שרים, אנשים שכל אחד מהם מסור לאינטרס הצר של תומכיו, נודעו השלכות הרות אסון. תוצאה אחת היתה ניסיון לפרק את הדמוקרטיה הישראלית. האחרת היתה זוועות 7 באוקטובר 2023 והמלחמה שבאה בעקבות הטבח.
הדמוקרטיה במדינת ישראל ניצבה תחת מאמץ קיצוני מתוכנן וממומן היטב למוטט את תבניתה הדמוקרטית הליברלית על ידי חקיקתם של יותר מ-200 חוקים שהיו מביאים אותה לכדי פשיטת רגל. כעת, המרכז הישראלי משיב מלחמה שערה. הוא מנסח חוקים שמתמודדים עם האתגרים והקרעים שהחריפו בעקבות מדיניויות קיצוניות. היעד הוא לאחד את הרוב במדינה באמצעות הסטת מרכז הכובד של המערכת הפוליטית מקיצוניות בחזרה למתינות ולפרגמטיות שאפיינו את ממשלותיהם של בן־גוריון ובגין כאחד. שניהם ראו בחזונם מדינה שהיא בו בזמן יהודית ודמוקרטית, ברוח מגילת העצמאות. עלינו לחזור אל חזונו של דור החלוצים.
כדי להשיג את היעד הזה, עלינו לאחד רוב בציבור הישראלי מאחורי מדיניות מרכז שתבטיח את הצלחתה של מדינת ישראל. כדי ליישם את המדיניות הזאת, נחוצה לנו בחירה בקואליציית מרכז לממשלה שמטרתה להחזיר את ישראל לנתיב הדמוקרטיה הליברלית ולהבטיח את ביטחונה, את לכידותה החברתית ואת שגשוגה. המדיניות הזאת חייבת להביא לאיחוי השסעים החברתיים בין השבטים בישראל, לצמצום הפערים החברתיים והכלכליים ולהשכנת הרמוניה ביחסי הדת והמדינה. היא מצריכה ממשלות עתידיות שיחזקו את הדמוקרטיה, יעצבו מחדש את מערכת החינוך כך שתנחיל ערכים משותפים ויגייסו את המגזר החרדי והמגזר הערבי לבנייתה של ישראל משגשגת.
אני תקווה שספר זה יעזור להפיח השראה במדיניות ובמעשים שישראל זקוקה להם בדחיפות רבה כל כך.
הקדמה
יאיר זיוון
בערב 13 ביוני 2021 ערכה ממשלה חדשה בישראל את ישיבתה הראשונה באחד מחדרי הישיבות חסרי הייחוד בכנסת. כמה שעות קודם לכן הושבעה בכנסת ברוב זעום קואליציה המורכבת משמונה מפלגות פוליטיות. בשעת ההמתנה בחדר לכמה צילומי עיתונות אחרונים, כששני מנהיגי הממשלה החדשה מחליפים ביניהם הלצה, לא היה אפשר שלא לחוש תדהמה נוכח מגוון השרים שישבו סביב השולחן - החל בשמאל הפרוגרסיבי וכלה בימין הלאומי, כשבתווך המפלגה הערבית הראשונה בקואליציה בתולדות המדינה. אבל לב הקואליציה היה מורכב מהמרכז הפוליטי. לא זו בלבד שהמפלגה הגדולה ביותר בה היתה מפלגת מרכז אמיתית - יש עתיד של יאיר לפיד - אלא שהאתוס של הקואליציה היה אתוס מרכז טיפוסי. במהלך השנה וחצי הבאות, שבהן שימשתי יועץ בכיר של יאיר לפיד במסגרת תפקידו כשר החוץ וראש הממשלה, נמצאתי בעמדה מושלמת לחזות בעבודתה של ממשלה השואבת את השראתה מהמרכז.
הממשלה שלנו עשתה בפרק הזמן הזה דברים רבים שראוי להתגאות בהם והתהדרה ברשימת הצלחות שהקיפה מבחר רחב של תחומים - אך בסופו של דבר, גיוונה הפוליטי, שהיה כמעט חסר תקדים במונחים של הפוליטיקה הגלובלית, היה גם זה שהביא לנפילתה. שולי הקואליציה, משמאל ומימין, קרעו את השותפות השברירית לגזרים והמרכז לא היה חזק מספיק כדי למנוע זאת. שחקני המפתח היו נכונים שוב ושוב להתפשר ולשתף פעולה, אך השוליים הפוליטיים, שהיו נתונים ללחץ מצד הקצוות במפלגותיהם, התבצרו לבסוף בפוליטיקה של "הכול או לא כלום" וכולנו נותרנו בלא כלום. בסוף דצמבר 2022 צפיתי מרחוק בממשלה החדשה שהושבעה במקום זו שלנו. זאת היתה ללא עוררין הקואליציה הימנית והשמרנית ביותר שעלתה לשלטון בישראל מאז ומעולם - ומדיניותה ופעולותיה המפַלגות הובילו לאחת התקופות הרות האסון ביותר בתולדות המדינה.
חוויות מאותה שנה וחצי, אחד הניסויים הפוליטיים הגדולים בעת המודרנית, והנהגת המרכז שהייתי עד לה מקרוב במהלך פגישותי עם נושאי תפקידים מקבילים בכל רחבי העולם, הן שהובילו ללידת ספר זה. זהו ניסיון לא רק להסביר מהו המרכז בעצם אלא גם לפרוש את החזון החיובי שהוא מחזיק בו בעבור העולם, לבדוק אם הוא יכול לענות על שאלות הניצבות בפני מנהיגים פוליטיים במאה ה-21, וביתר שאת, להעריך אם הוא חזק דיו להתייצב בפני האיום הנובע מהקצוות הפוליטיים. אחדים מן הכותבים בספר פגשתי במהלך שנותי בפוליטיקה, ואחרים הם פשוט שותפים למחויבות העמוקה לרעיון המרכז. כל אחד ואחת מהם כתבו על תחום המומחיות או העניין הקרובים ללבם; כל אחת ואחד מהם מביאים איתם נקודת מבט ייחודית.
רעיון המרכז מבוסס על אוסף ברור של אידיאלים ועקרונות: חשיבותן של מתינות ופרגמטיות; אימוץ המורכבות; המחויבות העמוקה לדמוקרטיה ליברלית; האמונה בשוויון הזדמנויות ובכך שבאמצעות איזון המתחים הקיימים בכל אומה יש ביכולתנו לשפר את חייהם של אנשים. החלק הראשון בספר חוקר את הרעיונות האלה ואת שורשי המרכז כגישה ונוגע ישירות באתגרים הניצבים בפניה. החלק השני בוחן אחדות מן הסוגיות הגדולות ביותר המעסיקות את החברה בימינו. השלישי מראה כיצד יכול המרכז לספק תשובות לתחומי מדיניות ספציפיים. החלק הרביעי מדגים כיצד נראית עבודתו של מרכז פוליטי לצד דוגמאות מרחבי העולם והחמישי מציע נתיב קדימה אל העתיד.
הגעתי לממשלה מתוך מחויבות עמוקה למרכז ויצאתי ממנה משוכנע יותר מתמיד שהמרכז יכול לספק את התשובות לאתגרים של ימינו. הוא הנסיוב נגד הקיצוניות וההתקפות המתמשכות על הדמוקרטיה הליברלית שנוגעת לחלק ניכר מן העולם הדמוקרטי. אבל נכונה לנו עבודה רבה כדי שזה יקרה.
הרבה מילים נשפכו על משבר הדמוקרטיה, השסעים בחברה, התפשטות הפייק ניוז ועליית הקיצוניות. חלקן נכונות לחלוטין, חלקן מופרזות. הימין הפופוליסטי, למשל, עולה בבירור בחלקים נרחבים של אירופה, כפי שניכר בתוצאותיהן של מערכות בחירות רבות, ואילו השיח הפופוליסטי של השמאל שולט בקמפוסים ובאקדמיה.
כעס וייאוש חוברים יחד ומזינים את העמדה הפופוליסטית. אנשים שחשים כי איבדו את העולם שהיה וחוששים מפני העולם המתהווה נמשכים לפוליטיקאים שמציעים פתרונות פשטניים, במיוחד אם איש מלבדם אינו מוכן להתייחס לפחדים תקפים אלה ברצינות. פופוליסטים יודעים לצמצם כל סוגיה שהיא לשני מסרים בסיסיים: הפתרון תמיד פשוט והכישלון הוא תמיד אשמתו של מישהו אחר. אין בעיה שאי־אפשר לפתור בציוץ או בסיסמה של חמש מילים. לפופוליסטים יש תמיד תשובה קלה אם גם לא בת־ביצוע. אם הבעיה היא שינוי טכנולוגי מהיר, הם יחזירו אותנו אחורה לימי תהילתנו. אם אלה האליטות החזקות מדי, הם ינתצו את המערכת. אם זה הטרור, הם ירסקו אותו. אם זאת הגלובליזציה, הם יסגרו את הגבולות. ותהיה סיבת הכעס או הפחד אשר תהיה, הם תמיד ימצאו את מי להאשים בהם. פופוליזם, במהותו, הוא הניסיון לפלג את החברה לשתי קבוצות מובחנות בבירור. ההצבה היא לא פעם של האנשים ה"אמיתיים" מול מי שפועלים נגדם באופן כזה או אחר, בין שאלה האליטות ובין שמדינת הצללים, המהגרים החדשים או זרים. לפעמים אלה הם המדוכאים והמדכאים, מערכת שבמסגרתה מנסים האחרונים להכפיף את הראשונים בכל דרך אפשרית, על בסיס גזע, מוצא אתני, מגדר או מעמד כלכלי. תהיה צורתו של הפופוליזם אשר תהיה, הגישה הפלגנית הזאת אינה מותירה שום מקום לניואנסים, להקשר או למורכבות.
משום כך הולך הפופוליזם יד ביד עם קיצוניות פוליטית המפלגת אותנו ומונעת מאיתנו למצוא מכנה משותף כלשהו. קיצונים רוצים שנאמין שלְעולם אין צורך בפשרה, שהיא אינה אלא סמל לחולשה וכישלון. גם להם יש תמיד פתרון פשוט לכל בעיות החברה - המחויבות המוחלטת לאידיאולוגיה שלהם. כשאינם מצליחים לעמוד בהבטחותיהם, הסיבה אינה פגמים באידיאולוגיה שלהם אלא העובדה שאנשים לא אימצו אותה בצורה מלאה מספיק, כשהאשמה נתלית לרוב באיזה רגע מדומיין של חולשה שבו נעשו פשרות שחתרו כביכול תחת טוהר האידיאולוגיה.
אבל מה אם כל אותם אנשים שמבטיחים פתרונות פשוטים לסוגיות מורכבות - שמבקשים לנצל קושי כלכלי אמיתי ופחדים תרבותיים כנים - הם עצמם הבעיה? מה אם אנחנו לא מפולגים כפי שהם רוצים שנאמין? מה אם רבים מאיתנו בעצם להוטים לאמץ עמדה פוליטית מרכזית?
לא זו בלבד שהפופוליסטים והקיצונים אינם מציעים פתרונות אמיתיים, הם עצמם נעשים לאחת הבעיות הראשונות במעלה: מכשולים שעלינו להתגבר עליהם כדי להעלות את הגישות המדיניות שלנו על נתיב בריא יותר. אין זה מספיק לתייג אותם כחסרי אחריות או גזענים או אנטי־דמוקרטיים, גם אם הם בהחלט עלולים להיות כאלה. מישהו צריך להציע חלופה טובה יותר. החלופה לא יכולה לבוא מסוג אחר של קיצוניות או מזרם שונה של פופוליזם, היא מוכרחה לבוא מן המרכז. המרכז הוא שמציע את נסיוב הנגד לפוליטיקה לא פשרנית וחסרת גמישות; המרכז הוא זה שיכול לסתור את מסרי הייאוש והפלגנות.
בנאום הניצחון הראשון שלו אמר נשיא צרפת עמנואל מקרון, "אעשה הכול כדי להבטיח שלעולם לא תהיה לכם סיבה להצביע שוב בעבור קיצונים". זאת צריכה להיות קריאתם של אנשי המרכז לדגל משום שהיא מכוונת אלינו. אין זו ביקורת על הקיצונים ובוודאי לא ביקורת על הציבור - זהו אתגר לדוגלים במרכז הפוליטי לעשות יותר כדי לספק לאנשים חלופה ברורה, שמתכתבת עם פחדיהם האמיתיים והמבוססים היטב מפני העתיד.
מרכז, כפי שהוא נתפס בדפי ספר זה, איננו נקודת האמצע בין שני שבטים הולכים ומקצינים משמאל ומימין. מרכז, כאשר מנסחים ומיישמים אותו כהלכה, קובע את סדר היום שאחרים צריכים להגיב אליו ובכך נעשה למוקד המניע של הפוליטיקה. אבל היה חסר דבר מה במסר של המרכז. אם האתגר הגדול שדמוקרטיות בימינו ניצבות בפניו הוא כוח המשיכה הרגשי של הפופוליזם והדרך שבה הוא זוכה לתהודה באגפים מסוימים של המדיה ובאלגוריתמים של הרשתות החברתיות, אזי אנשי המרכז הפוליטי מוכרחים למצוא דרך לפרוץ קדימה כשהם מצוידים ביכולת לפנייה רגשית משלהם. יש סיבות טובות לכך שאנשים מוטרדים מהשפעתה של התפתחות הבינה המלאכותית על עתיד עבודתם או לייאוש שהם חשים מן הקיפאון בשכר נוכח העלייה ביוקר המחיה. אנשי המרכז הפוליטי מוכרחים להפגין חמלה והבנה אמיתיות כלפי החרדה שחשים מגזרים רבים בציבור ואז להציע נתיב מוצלח יותר קדימה.
לעולם לא ננצח את הקיצונים במגרש שלהם ואל לנו לנסות לעשות זאת. אם קיצונים לא ליברלים בונים סדר יום מבוסס פחד, אזי אנשי מרכז ליברלים צריכים לעשות בדיוק את ההפך. אחת ההשפעות העיקריות של פוליטיקה המוּנעת בידי פחד היא החרבת האמון במוסדות הציבור והרעלת המרחב הציבורי. היא מייצרת את מה שהמומחה למדעי המדינה לי דרוטמן מהקרן החדשה לארצות הברית (New America Foundation) מכנה "לולאת אבדון של ציניות וחשדנות". בספטמבר 2023, הוא סיכם זאת באיגרת המידע שלו שנקראת "Undercurrent Events" (אירועים נסתרים) באופן הבא: "כך חותרת סמכות מערערת תחת סמכות. החשדנות הזאת מלבה ציניות. הציניות מייצרת ביקוש לפייק ניוז ומניעה את צריכתו". המעגל הזה רק מחזק את העמדות הקיצוניות ומחליש את המרכז הליברלי המתון. זאת הסיבה לכך שאנשי מרכז צריכים להוביל את המאבק לשימור הדמוקרטיה הליברלית והמוסדות שמקיימים אותה. כפי שכותב שר המשפטים הגרמני, מרקו בושמן, במאמרו, "המרכז ושלטון החוק הם שני צדדים של אותו המטבע... מתפקידם, מאמונתם ומחובתם של אנשי המרכז להגן על אותם איזונים ובלמים השוכנים בלב המערכת שלנו". ויש מודלים מוצלחים לעשות זאת.
ב-2020, הקליטו המועמדים הרפובליקני והדמוקרטי למשרת מושל יוטה תשדיר בחירות משותף. בתשדיר ביקשו שניהם מהציבור להצביע בעבורם אבל הם עשו זאת בעודם עומדים זה לצד זה ומדגישים כי "אנחנו יכולים להתווכח על סוגיות שונות בלי לבזות זה את אישיותו של זה... אנחנו יכולים לא להסכים בלי לשנוא זה את זה". מובן שרק מועמד אחד היה יכול לנצח בבחירות, אבל מחקר שנערך לאחר מכן הראה כי למי שצפו בתשדיר היתה נטייה מועטה יותר לתמוך באלימות פוליטית או בפרקטיקות לא דמוקרטיות (כגון הסירוב להשלים עם תוצאותיהן של בחירות). טקטיקות כאלה, אם ייעשה בהן שימוש חוזר במערכות בחירות ברחבי העולם, עשויות לעזור לצמצם את הקיטוב והקיצוניות החותרים תחת הדמוקרטיה הליברלית.
ואולם, ההגנה הטובה ביותר מבחינת אנשי המרכז היא לעזור לאנשים להרגיש שאפילו כשמצב העניינים קשה באמת ובתמים, כפי שרבים מאמינים שהוא כעת, הוא יכול להיות טוב יותר. להראות לאנשים נתיב שנראה מתקבל על הדעת. להציע להם תקווה.
תקווה היא מניע רגשי רב־עוצמה. היא חוצה גבולות ודורות. יועצים פוליטיים ומומחים לשיווק מתווכחים כבר שנים אם היא מסוגלת להתחרות בפחד. היא מסוגלת, ויש הרבה דוגמאות למקרים שבהם עשתה זאת. מסע הבחירות של ביל קלינטון ב-1992 היה גדוש במסרים של תקווה, ובכללם תשדיר מפורסם ורב־השפעה במיוחד שאורכו 60 שניות שנקרא, "A Place Called Hope" (מקום ששמו הוֹפּ [תקווה]), על שם עיירת הולדתו. ברק אובמה בנה את מסע הבחירות שלו, ובמקביל את הדימוי האיקוני שלו ואת שמו של רב־המכר שכתב, סביב המילה "תקווה" ועשה זאת בהצלחה רבה. אם נרחיק עוד לאחור, ב-1960 הקליט פרנק סינטרה מחדש את להיטו "High Hopes" (תקוות גדולות) כזמריר מסע הבחירות של ג'ון פ' קנדי. להעברת מסר אותנטי מלא תקווה, בעל תוקף בינלאומי רחב, נודע תפקיד מרכזי בחיזוק כוח המשיכה של המרכז.
הרב הראשי לשעבר של בריטניה, הלורד יונתן זקס, אחד ההוגים והסופרים הגדולים בתקופתנו, כתב כי אופטימיות ותקווה אינן זהות: "אופטימיות היא האמונה שפני הדברים ישתנו לטובה. תקווה היא האמונה שביחד אנחנו יכולים לשנות את פני הדברים לטובה. האופטימיות פסיבית; התקווה - אקטיבית".* ה"פוליטיקה של התקווה", כניסוחו של הרב זקס, לא רק מעוררת תגובה רגשית אלא מניעה לפעולה, מייצרת חברות בריאות יותר שהן מגובשות, סובלניות ופתוחות יותר, בניגוד לפוליטיקאים בעלי נטיות סמכותניות וצרות אופקים שמחדירים בחברות פחד ויוצרים אלימות ודעות קדומות. אנשי מרכז צריכים אפוא למלא תפקיד פעיל בכינונן של אותן חברות, שבהמשך הם עתידים להפיק מהן גם תועלת פוליטית - וליצור לולאת משוב חיובית.
הפוליטיקה של התקווה חזקה מכול כאשר יוצקים לתוכה פטריוטיות, שמהווה הכרה בתחושת הגאווה במסורת, בקהילה ובאופי החברה שיש לציבור. אנשים רוצים להיות גאים במקום שהם חיים בו ורוצים לדעת שהמאפיינים הייחודיים שמרכיבים את זהותם זוכים לכבוד אמיתי. הם רוצים להיות חלק מסיפור מרומם רוח. כשהשמאל הקיצוני דוחה סמלים קלאסיים שמהווים חלק מזהותה של המדינה, הוא דוחה את זהותם של מגזרים גדולים בציבור. כשהימין הקיצוני מסרב להכיר במורכבות תולדותיה של אומה, על כל פגמיה וכישלונותיה, הוא דוחה את ניסיונם של רבים מאלה המרכיבים את החברה המודרנית, במיוחד מיעוטים.
זה המקום שבו שואלים אנשי המרכז מאדמונד ברק, למרות הנטייה המסורתית (והמוטעית לעתים תכופות) לקשר אותו עם פוליטיקה שמרנית. ברק דיבר על חברה כעל אמנה בין דורות העבר, ההווה והעתיד. הוא כתב, "השילוב בין הנטייה לשמר ובין היכולת לשפר הוא בעיני תו התקן למדינאי". במילים אחרות, כבדו את העבר אבל אל תנסו לברוא אותו מחדש, כבדו את הזהות והתרבות אבל אל תפחדו להחיל עליהן מודרניזציה הדרגתית וזהירה, כבדו את ערכי החברה של הסבים והסבתות שלכם, אבל אל תשעבדו אליהם את עתיד ילדיכם.
רבים בבריטניה רואים במשפחת המלוכה, בשייקספיר ובצ'רצ'יל סמלים שהם ממהותה של הבריטיוּת. אף אחד מהם איננו מושלם, לכולם יש פגמים שבקלות היה אפשר לטעון שאין להם מקום בתודעה הלאומית המודרנית, אבל הם חלק מהמרקם העשיר שמקנה לבריטניה את ייחודיותה. אותו הדבר נכון לאבות המייסדים בארצות הברית, לעבָר הפוליטי המהפכני בצרפת, להשפעתה התרבותית האיקונית של איטליה או לפילוסופיות העתיקות של יוון.
אנחנו יכולים לחזק חברה בכך שנכבד את מסורותיה מבלי שנוותר על מחויבותנו לשיפורה בדרכנו קדימה. זהו דבר שאנשי המרכז מצויים בעמדה ייחודית לביצועו. בחיבורו "הערות על הלאומנות" כתב ג'ורג' אורוול כי פטריוטיות היא "מסירות למקום מסוים ולאורח חיים מסוים, שאדם מאמין שהוא הטוב ביותר בעולם אבל אין בו רצון לכפות אותו על אנשים אחרים".**
אנשי מרכז יכולים להציע סיפור לאומי מבטיח שהנו פטריוטי מבלי שיהיה לאומני, שמכבד את העבר בלי לחלום על החייאת גרסה שלו שעברה אידיאליזציה ומְאמץ סמלים תרבותיים מתוך אותה הרגישות לדקויות שבה אנחנו ניגשים לחיי היומיום שלנו. טד הלסטד ומייקל לינד, בספרם המצוין "The Radical Center: The Future of American Politics" (המרכז הרדיקלי: עתיד הפוליטיקה האמריקאית), כינו זאת בשם ההולם "מסורת של התחדשות". כאשר משלבים סיפור לאומי חזק עם הנכונות להביט קדימה ולפעול בעולם משתנה לא מתוך פחד אלא מתוך תקווה, יש לאנשי מרכז את היכולת ליצור את החיבור הנחוץ עם הציבור.
ואז מגיע העיקר: מלאכת ההוצאה לפועל של הדברים. אנשי מרכז מאמינים באוסף ברור של עקרונות ובגישה מוגדרת לקביעת מדיניות.
אין זה מספיק לדבר על "פתרונות הגיוניים" או "פוליטיקה הגיונית". אלה הם מושגים מופשטים בעלי משמעות שונה עבור אנשים שונים - ולא פעם משמעות מעטה מאוד בעיני רובם. פוליטיקה מסוג ה"אנחנו מאמינים בהיגיון הפשוט" מסתכנת במתן צידוק להאשמה ביהירות המוטחת לעתים קרובות כל כך באנשי המרכז. היא עלולה להצטייר כהתנשאות משום שהיא רומזת שכל שאר הרעיונות והאמונות הם אוויליים וחסרי היגיון.
תחת זאת, אנשי המרכז מוכרחים למצוא דרך להסביר למה כוונתם בהיגיון הפשוט: שאנחנו מאמינים באימוץ מורכבות וקושי בכל תחום שהוא, בין שמדובר בחינוך ובין שבביטחון הלאומי, בכלכלה, בפיתוח בינלאומי או בטכנולוגיה. יש תשובות מרכז לדילמות ספציפיות שמדינות מסוימות ניצבות בפניהן כמו גם לכאלה המעסיקות את העולם בכללותו. הגישות האלה לאתגרים הגדולים העומדים לפתחנו מוצגות לאורך הספר אולי לראשונה באופן מקיף וגלובלי.
המרכז מחפש את הגישה היצרנית והיעילה ביותר להתמודד בתחרות הניטשת בין גלובליזציה לקהילות מקומיות, זכויות אזרח לביטחון, דת לדמוקרטיה חילונית, שווקים חופשיים לרשתות ביטחון סוציאליות. הגישה שלו דינמית, לא סטטית, משתנה בהתאם להקשר ולנסיבות ועוברת התאמות בהתחשב בזמינותו של מידע חדש.
בשום פנים ואופן אין זה קל לאזן בין הרעיונות האלה. כאשר גלובליזציה אינה מגינה על קהילות מקומיות, רבים מדי נותרים מאחור, אבל מדיניות בדלנית שדוחה את הקהילה הבינלאומית שומטת מידה הזדמנויות רבות מדי. שווקים חופשיים שמשאירים את העניים לדאוג לעצמם הורסים חברוֹת בריאות, אבל מדינות רווחה עלולות לחנוק את השוק החופשי ולהרוס חדשנות ויוזמה. גישות מדיניות שמנסות לכפות שוויון מוחלט בחברה מהוות תמריץ שלילי לעבודה קשה והצלחה אינדיווידואלית, אך התעלמות מאי־שוויון מבני היא כמעט ערובה לכישלונן של קהילות שלמות. המרכז הוא העבודה האינסופית של ניהול מתחים מתחרים, של הצבת סדרי עדיפויות לאומיים שמשלימים עם קיומם של המתחים האלה במקום לייחל להתפוגגותם.
אנשי המרכז מאמינים בתשובות חלקיות מעין אלה במסגרת עולם לא מושלם. פתרונות אלה, שהם חלקיים לכאורה, עוזרים לנו להמשיך לחיות יחד על ידי יצירת נרטיב בעל מכנה משותף רחב, סובלנות והבנה של נקודות מבט שונות והמשכיות שלטונית במקום תנודות פרועות של מטוטלת המדיניות. כאשר המרכז נמצא בשלטון, הוא עושה זאת מתוך שאיפה להבטיח שאף אחד לא יסבול מהתעלמות מוחלטת גם אם אף אחד לא יקבל את כל מה שהוא רוצה.
בשעה שקיצונים שואפים להשיג ניצחון ודומיננטיות מוחלטים על פני כלל המערכת הפוליטית ולסלק מדרכם קולות מתנגדים, אנשי המרכז מבינים את הסכנות הגלומות בגישה כזאת - שהיתה הכוח המניע של אחדות מן התקופות האפלות ביותר בתולדות האנושות. אם אנשי המרכז ינסו להתחרות בקיצונים במישור של פתרונות חד־ממדיים, חזקה עליהם שייכשלו יחד איתם, ומדובר בכישלון שאיש מאיתנו אינו יכול להרשות לעצמו. ולכן, אנשי המרכז צריכים לעשות את ההפך ולעשות זאת בחפץ לב, לא כצעד של מוצא אחרון אלא כמפתח לכינונה של מדיניות מוצלחת שתאפשר לנו לחיות בהרמוניה בחברה אחת. זהו הערך הנעלה יותר.
לדרי השוליים הפוליטיים, פשרה היא הפרת אמונים, בגידה בטוהר עמדותיהם. הם מעדיפים להיכשל. הסוציאל דמוקרטים והשמרנים הקלאסיים הישנים רואים בפשרה רע הכרחי, שתכופות יש בו צורך כדי לאפשר למערכת לעבוד. הם מכוונים אל הרוב הנחוץ הצר ביותר שיאפשר להם למשול. אבל בעיני אנשי המרכז, מדובר באחד מערכי הליבה של הדמוקרטיה הליברלית עצמה. זוהי הדרך לעשות דברים ולדאוג לעשייתם המתמשכת.
קחו לדוגמה את הוויכוח הניטש בדבר הגישה הטובה ביותר למלחמה בטרור. השמאל מתמקד בצורה מכרעת בטיפול בשורשי בעיית הטרור (אמיתיים או מדומיינים) והימין כמעט באופן בלעדי בשימוש בכוח. המרכז צריך להכיר באמת: המלחמה בטרור היא דבר מורכב. אין ולא יהיו פתרונות מיידיים. לפעמים נטעה. אפשר שנצטרך לשנות את האסטרטגיה לאורך הדרך. אפשר שהמלחמה לא תיגמר לעולם. עלינו למצוא כל העת את האיזון בין הכלים העומדים לרשותנו לערכים המגדירים אותנו. עלינו להילחם בטרור בכוח, ובה בעת להציע נתיב שדוחה אלימות, שמביס את היסודות האידיאולוגיים העומדים בלבו של הטרור. כפי שכותב ג'ונתן אוונס, ראש סוכנות הביון הבריטית לשעבר, במאמרו: "סיכויי הצלחתה של אסטרטגיה למלחמה בטרור גדולים במיוחד אם היא מכירה במורכבות הבעיות שעליה להתמודד איתן".
מורכבותה של קביעת מדיניות, אפילו בתחומים שהם לכאורה פחות שנויים במחלוקת כגון חינוך או בריאות, מחייבת קבלת החלטות קשות בהגדרת סדרי עדיפויות. במקרים רבים אין תשובה נכונה ברורה מאליה. הפיתוי לומר "גם וגם" כשניצבים בפני ההכרח לבחור אמנם מפתה אבל איננו מציאותי בעולם של משאבים מוגבלים. כל נתיב שתבחרו בו, למשל במסגרת הוויכוח על המלחמה בטרור, תמיד דורש דבר מה מן הממשלה. הוא דורש שהממשלה תבטח בציבור. אנשים מבינים שהמשאבים מוגבלים ושהממשלה אינה יכולה לתת להם הכול, אבל הם רוצים לדעת שלושה דברים: שאכפת לה, שהיא הקדישה מחשבה עמוקה לשאלה מה הכי חשוב ושהיא פועלת בצורה אחראית. הם אינם מצפים לשלמות, אבל הם מצפים לטוב יותר. משום כך צריכים אנשי המרכז להתעקש על משילות טובה ועל צורת תקשורת שאינה בורחת מהכרה במורכבותה של קביעת מדיניות ויישומה. תנו לציבור לדעת שאתם נאלצים לבחור בחירות קשות והראו לו שגם כאשר הוא אינו מסכים איתכם, אתם מקבלים את ההחלטות מתוך כוונות טובות.
ב-1996 הכריז הנשיא קלינטון לאחר שנבחר לכהונה שנייה: "הלקח מההיסטוריה שלנו ברור: כשאנחנו מוותרים על הנאמנות המפלגתית ומאמצים את הרעיונות הטובים ביותר בלי קשר לשאלה מאין באו ופועלים להשיג פשרה ערכית, יש ביכולתנו להניע את ארצות הברית לא שמאלה או ימינה, אלא קדימה". הרעיון היה ליצור מדיניות שתחצה את העמדות המפלגתיות המסורתיות במקום שתידחה על ידן. המפתח היה להציע משהו חדש, משהו שונה, משהו שמניב תוצאות. את המסר הזה שיקפו פוליטיקאים של הדרך השלישית באירופה והוא אומץ בהצלחה בידי טוני בלייר בבריטניה. הם הבינו, כפי שאנחנו צריכים להבין היום, שלציבור יש עניין גדול הרבה יותר בתוצאות מאשר בהגדרות מיושנות של אידיאולוגיה. אם מדיניות עובדת, אם היא משפרת את חייו, אם שקלול התמורות הגיוני, אז למי באמת אכפת לאיזו בעלות עליה טוענים חסידיהם המודרניים של מרקס או האייק?
בשורה התחתונה, המרכז גורס שיש ביכולתנו לשפר את חייהם של אנשים על ידי קבלה של מורכבות ומתינות במקום חיפוש אחר פשטות. וכפי שכותב ראש ממשלת אוסטרליה לשעבר, מלקולם טרנבול, במאמרו, "בעולם אחוז טירוף, הכבוד, הפשרה והמתינות העומדים בלבו של המרכז הפוליטי הם הערובות הטובות ביותר לכך שהדמוקרטיות שלנו יוסיפו להתקיים".
זה מה שיש למרכז הפוליטי להציע, ומדובר בשינוי כיוון דרמטי ממסלולו של העולם הפוליטי המודרני המוכר לנו.
