פרק 1
החזרה מאוסטרליה להרצליה היתה יכולה להיות מושלמת אם לא היה בית ספר
"יש! איזה כיף להיות שוב בבית!" צעקה דניאל כשנכנסה הביתה. "אני מרגישה כאילו היינו באוסטרליה שנה!"
"בעוד חמש דקות כבר תתלונני שמשעמם לך," אמרה אמא ופתחה את התריס הגדול. אור מילא את הסלון בפעם הראשונה לאחר חודש. אבא הכניס חלק מהמזוודות ויצא להביא את השאר מחדר המדרגות.
"כבר קבעתי עם רוני ומאיה," אמרה דניאל, ואז זרקה את התיק על הרצפה ונשכבה על הספה הגדולה. "יש לי מיליון דברים לספר להן."
היא עצמה עיניים והריחה את הריח של הבית. פתאום הרגישה כמה התגעגעה אליו, אף על פי שבטיול כל הזמן הכריזה שהיא הביתה לא חוזרת. היא בעיקר התגעגעה לחברות שלה. מאיה ורוני יגיעו עוד מעט לאסוף אותה והן ילכו לעזור לסדר את השבט של הצופים לקראת השנה החדשה. עכשיו כשהן בכיתה ה' הן כבר לא הכי קטנות בשבט, ודניאל כבר הרגישה ממש חלק משבט ספיר.
"נסענו רק לשלושים ושניים ימים," הדגיש ירדן ולקח את תיק הגב שלו לחדר. הוא רצה לרוקן אותו ולהכין אותו לקראת השנה החדשה כמה שיותר מהר. נותרו יומיים לתחילת שנת הלימודים, וכיתה ה' זה כבר לא צחוק. הוא ראה בספר החשבון שהשנה הם ילמדו אפילו שברים עשרוניים!
בינתיים מיקה רצה בדאגה לחדר שלה לבדוק שכל אוסף הבובות עדיין מחכה לה על המדף, בדיוק כמו שהשאירה אותו. היא ספרה במהירות ונרגעה כשראתה ששום בובה לא זזה ממקומה מאז שטסו לטיול. היא הוציאה מהתיק את הבובה החדשה של "הלו קיטי" שקנו לה בסידני, הניחה אותה ליד שאר הבובות שהיא אוספת מאז שהיתה בגן, וחייכה חיוך גדול של אושר. זה היה, ללא ספק, האוסף הכי חמוד בעולם.
"דניאל, תיקחי את התיק לחדר," אמרה אמא והרימה את התיק של דניאל מרצפת הסלון.
"אוף. טוב..." דניאל לקחה את התיק והלכה באטיות לחדר שלה. היא אכלה המון סוכריות גומי במונית בדרך הביתה וחשבה לעצמה שהנה, הבטן לא כואבת לה, למרות מה שאמא אמרה.
דניאל התיישבה על המיטה והוציאה את המחברת הקסומה שלה מהתיק. היא העבירה יד דביקה מסוכר על הסמל הכסוף והמבריק. הספירלה של המחברת נראתה לה מבריקה אפילו יותר מהרגיל. היא פתחה את המחברת בעמוד האחרון שכתבה בו וחייכה כשקראה את המשאלה האחרונה שביקשה ממנה.
מחברת יקרה,
תודה על כל הכיף שאנחנו עושים בטיול.
אני מבקשת ללכת ללונה פארק הכי גדול באוסטרליה עם המתקנים הכי מפחידים! ושאמא תסכים שאעלה עליהם!
דניאל
זאת אולי נשמעת לכם בקשה טיפשית, אבל זה מה שהיא רצתה לעשות בשבוע האחרון שלה בטיול, והיה לה מאוד חשוב לוודא שזה קורה. אז היא כתבה את זה במחברת שלה. ובאמת זה מה שקרה, כמו רוב הדברים שדניאל מבקשת מהמחברת הקסומה, שמגשימה לה את כל המשאלות (כל עוד זה לא פוגע במישהו אחר כמובן).
דניאל כתבה את הבקשה הזאת לפני השינה, למחרת בבוקר דודה נירית קיבלה הודעה מפתיעה: היא זכתה בשישה כרטיסים בחינם ללונה פארק גדול בסידני, וכל המשפחה נסעה ליום שלם של כיף. אבא היה קצת מופתע שאמא הסכימה, אבל לא שאל יותר מדי שאלות. הוא רק שמח שאמא ואחותו נירית הצליחו להסתדר בטיול בלי לריב. זה היה עוד משהו שדניאל ביקשה מהמחברת שלה עוד לפני שהם נחתו בסידני, אוסטרליה, והיתה לה תחושה שזה משהו שאבא גם היה מבקש אם היתה לו מחברת כזאת.
דניאל דיפדפה בחיוך במחברת ונזכרה בכל מה שביקשה במהלך החופשה המשפחתית. דברים קטנים כאלה, נחמדים. לא משהו מיוחד או גדול במיוחד. בגלל שבאוסטרליה חורף כשבישראל קיץ, דניאל ביקשה שלא יֵרד גשם ביום שבו תיכננו לטייל בחוף הים כדי שאמא תרשה לה להיכנס למים. אבל ירדן המעצבן הלחיץ את כולם עם סיפורי הכרישים שלו עד כדי כך שאמא לא הסכימה שאף אחד יטבול אפילו את קצה האצבע.
פעם אחרת דניאל ביקשה מהמחברת לגעת בקנגורו ובקואלה אמיתיים. זה היה אחרי הרצאה של ירדן על כך שהקואלות הן חיה מוגנת ושאסור לגעת בהן. דניאל לא הבינה מה הטעם להגיע עד לאוסטרליה ולא ללטף קואלה, והיא היתה חייבת לעשות משהו. ובאמת, כמה ימים לאחר מכן נסעה כל המשפחה לפארק מיוחד שבו דניאל זכתה ללטף קואלה ישנונית מאוד, ואפילו האכילה קנגורו קטן וחמוד (שרדף אחרי מיקה כי הוא רצה דווקא לאכול את הכריך שלה). החופשה המשפחתית נעשתה מעניינת יותר בזכות כל הבקשות הקטנות האלה.
איזה מזל שדודה נירית הביאה לה במתנה את המחברת הזאת ליום הולדתה העשירי. המחברת הזאת רק שלה, והיא תעשה רק מה שדניאל תבקש ממנה. בדיוק כמו שזקן השבט האבוריג'יני משבט אלאורה שבאוסטרליה הסביר לדודה נירית. דניאל שמרה על המחברת, יחד עם ירדן, מכל משמר.
אף על פי שהיא נראתה כמו סתם מחברת חומה ומשעממת, המחברת הזאת שינתה לה את החיים.
אבל דווקא ברגעים שבהם ישבה על המיטה ונזכרה בחופשת הקיץ שלה, דניאל הרגישה קצת עצובה. שוב לחזור לבית הספר. לשגרה המשעממת. לשיעורי הבית. זה לא ממש התאים לה. היא היתה מוכנה להמשיך ליהנות כל השנה. בית ספר הדרים לא היה המקום שבו רצתה להעביר את הזמן שלה. חבל שלא הצליחה בשום אופן לבטל את כל שנת הלימודים. והיא ממש, אבל ממש ניסתה.
דניאל ביקשה מהמחברת לבטל את הלימודים בכל מיני דרכים: "אני מבקשת לסגור את בית הספר לתמיד", או: "אני מבקשת להאריך את החופש הגדול לשנה" — כל ניסוח שדניאל כתבה במחברת לא עזר. המחברת מחקה את הבקשות האלה שוב ושוב. מי חשב שמחברת שמקורה בשבט האבוריג'ינים אלאורה מאמינה שצריך ללמוד בבית הספר? ועוד בבית ספר הדרים?!
ירדן לא הבין את דניאל. סגירת בית ספר הדרים זה הדבר הכי נורא שיכול לקרות לו. בלי לימודים לא יוכל לקבל תעודת הצטיינות, ואז להתקבל לחטיבה ולתיכון הכי טובים ואז לטכניון, שם תיכנן ללמוד פיזיקה או הנדסת מכונות. ובכלל, לא בשביל זה נועדה המחברת. האבוריג'ינים נתנו לדניאל את המחברת בשביל שהיא תשמור על האיזון בין בני האדם לטבע. בשביל שהיא תשמור על הטבע ועל בעלי החיים. לא בשביל דברים מטופשים. אף על פי שלא תמך בבקשות של דניאל, ירדן הסכים שהיא תכתוב את זה במחברת כחלק מהניסויים המדעיים שלו. כבר חצי שנה שהוא עושה כל מיני ניסויים עם המחברת ומתעד אותם בפנקס הקטן שלו, אבל עדיין לא הצליח להבין עד הסוף מה המחברת מוכנה לעשות ומה לא. המחברת הזאת עדיין מצליחה להפתיע אותם. זה כאילו יש לה חיים משלה.
שניהם הסכימו שהדבר הכי טוב שיצא מהמחברת זה שהשנה לא תהיה בבית הספר המנהלת המעצבנת שהיתה בשנים הראשונות שלהם שם. אילנה. אוווח. רק השם שלה העביר לדניאל צמרמורת בכל הגוף. החל מהשנה הזאת המנהלת תהיה שושי, המורה לתנ"ך. ושושי אוהבת את דניאל מאוד. אפילו מאוד מאוד! עכשיו דניאל חייכה. זה בטוח יקל על החיים שלה בשנתיים שנותרו לה בבית ספר הדרים.
מה שעוד שימח את דניאל זה שעוד מעט תתחיל שנת הפעילות בצופים, והפעם היא לא תהיה בקבוצה של הכי קטנים בשבט ספיר. היא התרגשה להכיר את המדריכה שתהיה להן, והכי חיכתה לטיול פתיחת השנה, שהשנה יכלול גם לינה באוהל ולא רק טיול יום. מאיה, רוני ודניאל תיכננו להיות ביחד באוהל מהרגע הראשון ששמעו על הטיול. אם זה תלוי בדניאל, לא תהיה הרבה לינה, וזה הולך להיות טיול מסעיר במיוחד. היא תדאג לבקש מראש מהמחברת מספיק ממתקים לכל הלילה הארוך שהיא תיכננה.
דניאל כל כך חיכתה לפגוש את מאיה ורוני, החברות הכי טובות שלה. היא התכתבה איתן בזמן שהיתה באוסטרליה ושלחה להן תמונות וסרטונים בלי הפסקה. היא תמיד סיפרה להן הכול.
חוץ מעל המחברת שלה.
דניאל בקושי הצליחה להסתיר את הסוד הזה מהחברות שלה. היה לה ממש קשה להתאפק. אבל ירדן הסביר לה שזה מאוד בעייתי לספר לכולם, כי כל מי שישמע ירצה מהם המון דברים והמחברת לא תסכים, ושגם נירית הזהירה אותם שאסור להם לספר על המחברת לאף אחד ושהם חייבים לשמור עליה טוב־טוב.
"אבל מה זאת אומרת 'המחברת לא תסכים'?" שאלה דניאל את ירדן באחד הוויכוחים שלהם, "היא לא אמא שלנו. איך היא תדע בכלל למי סיפרתי?"
"אני לא יודע, אבל היא תדע. כמו שהיא ידעה שהיא צריכה להימחק כשאילנה הנוראית לקחה לנו את המחברת בשנה שעברה ושמרה אותה אצלה. אם היא לא היתה מוחקת את כל הבקשות שלך אז כולם היו מגלים והיינו אבודים. וכמו שהיא ידעה שאילנה מסוכנת לנו והזהירה אותנו. המחברת יודעת הכול וזהו," אמר ירדן, ודניאל נכנעה.
אפילו למיקה אחותם הקטנה לא סיפרו על המחברת הקסומה שלהם. התאומים נתנו לה לחשוב שזה עוד אחד מהסיפורים המוגזמים של נירית. הם העדיפו להשאיר את זה לעצמם. כלומר, לעצמם ולדודה נירית שהביאה להם את המחברת. וזהו.
פרק 2
מה קרה לשלט של שבט ספיר? (ולמה האותיות בו כל כך קטנות?)
גלינג.
פעמון הדלת צילצל, ולדירה נכנסו בהתרגשות מאיה ורוני. הן מיהרו לחדר של דניאל ומצאו אותה ישנה עם נעליים על המיטה. הראש של דניאל נשען על המחברת הקסומה, שנותרה פתוחה מתחת לתלתלים החומים והמעוכים שלה.
"היי," דניאל שמעה את רוני אומרת, ובקושי פקחה עיניים מרוב עייפות. היא בכלל לא שמה לב שנרדמה.
"נרדמת לנו?" שאלה מאיה. השיער הבלונדיני שלה היה פזור, ודניאל שמה לב שהוא ממש ארך בחודש שלא נפגשו. רוני נראתה יותר גבוהה פתאום כשעמדה מול המיטה של דניאל ונראה שנוספו לה עוד נמשים על הפנים בקיץ הזה. דניאל הרגישה כאילו לא ראתה אותן שנה.
"באוסטרליה כבר אמצע הלילה ועוד לא התרגלתי לשעון ישראל," ענתה דניאל תוך כדי פיהוק גדול.
"ממש עולה חדשה," צחקה מאיה והתיישבה לידה. "מה זה?"
"אופס," מילמלה דניאל וסגרה מהר את המחברת. "סתם מתנה שקיבלתי מדודה שלי ליום הולדת עשר."
"מחברת? איזו מתנה דפוקה. דווקא חשבתי שדודה שלך מביאה לך דברים יותר שווים." מאיה הסתכלה במבט סקרן מדי לכיוון המחברת.
"כן... סתם מתנה," ענתה דניאל, קשרה את החוט החום חזק והידקה אותו. היא ממש רצתה לספר להן שהמחברת הזאת היא הדבר הכי מדהים שקרה לה ושהיא יכולה לבקש איתה המון דברים, אבל היא ידעה שאסור. ירדן השביע אותה שבתור השומרים של המחברת הם חייבים לשמור עליה גם מהחברים שלהם, כי אי־אפשר לדעת מה יקרה אם עוד אנשים ידעו עליה.
"אז נלך לשבט? בשש כולם באים לנקות שם את החדרים." רוני קיפצה בהתלהבות.
"ברור," דניאל קמה באטיות והרגישה את העייפות מציפה אותה. אם לא היתה קובעת איתן היא היתה ממשיכה לישון עד הבוקר, ואולי אפילו עד מחר בלילה.
"לא מתאים לך להיות כל כך עייפה," אמרה רוני והביטה בדניאל במבט מודאג.
"זה סתם בגלל הפרשי השעות. מחר אני אקום כמו חדשה."
דניאל הניחה את המחברת מתחת לכרית והן יצאו מהחדר. מזל שהן לא הספיקו לראות מה כתוב שם. ומזל שהן לא שאלו עוד שאלות. דניאל נרגעה כשמאיה ורוני לא הזכירו יותר את המחברת. בדרך לשבט הן דיברו על בית הספר וסיפרו לדניאל על המורה החדשה שלהן, עכשיו כששושי היא מנהלת.
דניאל נהנתה ללכת בדרך המוכרת לגבעה הירוקה שעליה ניצב שבט הצופים השכונתי. כשעמדו בנקודה הגבוהה ביותר בגבעה, היה אפשר לראות את הבניינים הנמוכים ואת הבתים הקטנים עם הגגות האדומים של שכונת הדרים. ביניהם ראו את עצי האורן הגבוהים של גינת הכלבים ואת הפיקוס הגדול שהצל על גן השעשועים הסמוך. את הנוף של שכונת פסגות החדשה, בצד השני של הגבעה, דניאל ממש לא אהבה. שכונת פסגות נראתה כמו כתם לבן ומסנוור מרוב הבניינים הגבוהים והלבנים שחוּפּוּ בשיש מבריק. העצים הצעירים שנשתלו עדיין לא נראו מרחוק.
"היי, מה זה?" רוני נעצרה מול דף לבן קטן. הדף הודבק על שלט העץ הישן שעליו נכתב "שבט ספיר אימפריה!". השלט עמד בכניסה לשבט מאז שהוקם, ואפילו ערן, אבא של דניאל, זכר אותו מהימים שלו כחניך בשבט. בכל תחילת שנה האותיות בשלט נצבעות מחדש בצבע טרי לטובת החניכים החדשים הנרגשים.
שלושתן נעמדו מול השלט וניסו להבין מה בדיוק כתוב בדף הלבן הזה שהסתיר ברוב חוצפתו את המילה "ספיר". הוא היה מלא במילים צפופות בכתב קטן. זה נראה משהו רשמי כזה. משהו חשוב.
"זאת פרסומת של העירייה," אמרה מאיה בזלזול, "בטח סתם שטויות."
"זאת לא. כתוב פה משהו על הריסה," אמרה דניאל בחשדנות.
"אבל מה זה אומר?" שאלה רוני שוב. היא התחילה להקריא, אבל לא היה אפשר להבין מה היא אומרת. "נמסרת בזה הודעה... הריסה... אישור תוכנית בנייה..."
אחר כך הגיע רצף של מילים שדניאל לא הצליחה להבין את הקשר ביניהן.
"גוש... איזה גוש? מה זה הדבר הזה?" צחקה מאיה וניסתה למשוך את רוני ביד, אבל לא הצליחה. "אולי נלך כבר לשבט?"
"רגע!" אמרה דניאל והתקרבה עוד יותר כדי לנסות לקרוא בעצמה את האותיות הקטנות. מאיה ניסתה למשוך גם את דניאל ושוב הפריעה לה להתרכז. גם ככה היה קשה לדניאל לקרוא כל כך הרבה מילים והיה עדיף שמאיה פשוט תפסיק להציק.
בסוף דניאל הצליחה לקרוא, ואף על פי שלא הבינה הכול, יכלה לסכם את מה שכתוב שם במשפט אחד: "זה אסון!"
