הקדמה
הרעיון לכתיבת ספר זה נולד בעקבות תקופה של כעשר שנים בהן אני קורא ספרים מתחומי הפסיכולוגיה הבודהיסטית, פילוסופיה, מדעי המוח, מדעי החיים ומתחומים אחרים. בשלוש השנים האחרונות לערך התמקדתי בתחום הפסיכולוגיה הבודהיסטית, המיינדפולנס והמדיטציה. חלק גדול מהספרים העוסקים בתחומים אלה מתייחסים אליהם כאל מרכיבים בתהליך ארוך ומייגע, הדורש משמעת עצמית קפדנית ושעות רבות מאוד של תרגול, לעיתים בבידוד במערה, במנזר, או ביער בסוף העולם. בסוף אותו תהליך, כך לפי לא מעט ספרים, מחכה לכם לכאורה "הפרס הגדול", ההארה שהאדם שזכה בה הופך למאושר באופן קבוע, שלו וחכם עד בלי קץ, ורק מעט מאוד מגיעים אליה.
האדם המערבי הממוצע שאין לו פנאי, או רצון להקדיש את חייו לניסיונות להשיג את אותה הארה, מאבד מהר מאוד עניין בתכנים אלה כיוון שהוא אינו רואה כל אפשרות מעשית להגיע להארה, או לשלווה אינסופית בתוך מרוץ החיים הקדחתני שהוא מצוי בו. הוא צריך לפרנס את עצמו, את משפחתו, ללמוד, לעבוד, להתקדם בעבודה, לעסוק בפעילויות פנאי, לשמור על הבריאות, על גוף שרירי, על שיער שופע ועוד ועוד. מסיבות אלה ואחרות מרבית האנשים המתפנים לעסוק ברצינות בתחומים אלה הם בעיקר אלה אשר הופכים את העיסוק בתחום הרוחני למרכז חייהם, תוך שילוב בין תרגול אישי ובין הנחיה והעברת התורה לאחרים, או אנשים שזמנם בידם כגון פנסיונרים, מן הסתם, בשלב מאוחר (מדי) בחייהם. מסגרות החינוך, ודאי בישראל, כמעט ואינן עוסקות בתכנים רוחניים, כך שילדים ובני נוער אינם נחשפים אליהם, ואינם מקבלים הזדמנות להעמיק בהם, ולכוון את חייהם בהתאם לעקרונות שהם מתווים. בנוסף לכך, התכנים שבהם עוסקת הפסיכולוגיה הבודהיסטית נראים פעמים רבות מורכבים מכפי שהם באמת, והעיסוק בהם ותרגול עקרונותיהם נראה קשה ולא נושא פירות מיידים, או בעתיד הנראה לעין.
מטרתו של ספר זה היא לפשט מעט את הדברים, ולמקד את הקורא במה שנתפס בעיני כמרכיב החשוב ביותר בפסיכולוגיה הבודהיסטית, אשר יכול להוביל לשינוי אמיתי בחייו של האדם והוא, הבנת טיבה האמיתי של המודעות ופיתוח מודעות. כולנו מכירים את ההרגשה שקראנו פסקאות שלמות, ואפילו עמודים שלמים, מבלי לקלוט אף מילה, או שנסענו במשך שעה מנקודה א' לנקודה ב' והגענו מבלי שאנו זוכרים מה התרחש באותה שעה (ולא, לא נרדמנו). מעטים מאיתנו מבינים, כי מרבית חיינו עוברים עלינו במצב הזה. אנו תופסים את ההווה — המראות, הצלילים, הטעמים והתחושות, אך תפיסתנו מעורפלת, מצועפת על ידי החשיבה. כל חיינו אנו מספרים לעצמנו את סיפור העבר והעתיד, וכמעט מתעלמים מהמציאות שבהווה. איננו מודעים לחירות ולפשטות של התודעה, הקודמת לצמיחת החשיבה. הספר יסקור מהיבטים שונים - ביולוגיים, פסיכולוגיים ורוחניים - את המושג אותו אני מגדיר כמודעות, ויציג את הסבריהם של הוגים שונים מתקופות שונות, לרבות הניתוח והתוספות הצנועות שלי להסברים אלה, הכל כדי להשיב על השאלות הבאות.
מהי מודעות? מדוע קשה כל כך לזהות ולהבין אותה ברמה האישית וברמה החברתית? מהם היתרונות עבור מי שיצליח לפתח מודעות? מהם היתרונות שיזכו בהן מדינות שיצליחו לפתח את רמת המודעות בקרב אזרחיהם? מהם המכשולים העומדים בדרכם של הפרט והמדינה לפיתוח מודעות? האם אפשר לפתח מודעות מבלי למחוק את הזהות שלנו כיחידים וכחברה? וכיצד ניתן לעשות זאת? על השאלות הללו ואחרות אנסה בענווה להשיב בפרקים הבאים.
בתחילתו ובסופו של כל פרק מופיע משפט, מנטרה אם תרצו, הקשור לתכנים שהופיעו בו. בפרק האחרון של הספר יאספו משפטים אלו למסגרת של הצעה והדרכה למדיטציה יומית של כעשר דקות, אשר יכולה לסייע לכם להתחיל ולפתח מודעות. עבור מי שירצו להרחיב את הידע וההתנסות שלהם בנושא זה, מצורפת רשימת מקורות ארוכה בסוף הספר, הכוללת אתרי אינטרנט, מרכזי תרגול, אפליקציות וספרים נפלאים בתחומי העניין בהם הספר עוסק, ומי שיקרא אפילו חלק מהם יצא נשכר מכך ללא כל ספק. לקורא השקדן המעוניין לקדם שינוי באורחות חיוו מוצעת דרך נוספת לעשות זאת, והיא לפנות אליי באופן אישי באמצעות מכתב, דואר אלקטרוני, יונת שלום, על מנת לקבל עצה, או הדרכה ראשונית כיצד את או אתה יכולים בתוך מסגרת חייכם להכניס מעט מודעות, וכך לשפר את מצבכם הרגשי והנפשי, כמו גם את זה של הסובבים אתכם. על מנת לעודד אתכם לעשות זאת, מחכות לכם בסופו של כל פרק, שלוש שורות ריקות, בהן תוכלו לכתוב שאלות שעלו בראשכם במהלך קריאת הפרק, ובהמשך הדרך גם לברר את התשובות אליהן.
כמה מילות אזהרה!
קודם כל הירגעו... הספר לא ממולכד או משהו כזה, וגם לא כבד במיוחד, ואני די בטוח שתשרדו אם הוא ייפול לכם על הרגל. האזהרה נוגעת לגיל המומלץ לקריאתו, ולאופן יישום התכנים המפורטים בו. ישנם לדוגמא מורים רוחניים, אשר מקבלים לקורסים שהם מלמדים רק תלמידים מעל גיל 25. הנימוק לכך הוא שעד לגיל זה מרבית האנשים לא חוו מספיק סבל בחייהם, ויתקשו להבין את הבסיס לצורך לפתח מודעות, וכמו כן, כי ההתפתחות הפיזית של המוח לגודלו המירבי מסתיימת רק בסביבות גיל 23. לא תמצאו מדבקת 25 + על ספר זה, אבל מומלץ למי שמתכוון לקרוא אותו ברצינות, והוא מתחת לגיל 25 לקחת לתשומת ליבו את הנקודות הבאות: ראשית, אכן למי שלא חווה מספיק בחייו, חוויות נעימות וכואבות כאחד, יהיה קשה מאוד להבין הן את הצורך בפיתוח מודעות, והן את הרציונל העומד מאחורי הפילוסופיה הבודהיסטית בכללותה.
הסיבה השנייה היא פרקטית, ואולי אף חשובה יותר. כניסה מעמיקה וממושכת לתכנים המועלים בספר זה עשויה להוביל, לפחות בהתחלה, לסוג של התרחקות מהעולם החומרי שסביבכם, התרחקות מהמרדף אחר הישגים, התרחקות מתענוגות החיים ומבילויים, מחברים לא משמעותיים ועוד. אם התרחקות כזו מתרחשת בגיל צעיר מדי, כאשר טרם הצלחנו, או אף ניסינו להגשים לפחות חלק מן המטרות הלגיטימיות והנחוצות לנו בחברה המערבית, היא עלולה לגרום לנו להפסיק לנסות להשיג אותם, מה שיכול לפגוע בנו בטווח הארוך.
אני סבור, כי על מנת להרגיש שביעות רצון בסיסית מחייהם, על בני אדם להגיע למצב של דמיון חברתי, כלכלי ותרבותי מסוים ביחס לאוכלוסייה בקרבה הם חיים. כך לדוגמא, בחברה המערבית, עלינו לרכוש השכלה ראויה, למצוא בן או בת זוג, לעשות ילד, שניים או שלושה, למצוא עבודה שתספק את הצרכים הגשמיים והנפשיים שלנו וכדומה. לכן, עדיף בעיני שאת הספר הזה תקראו לאחר שתהיו, מה שמוגדר בשפת העם, "מסודרים" פחות או יותר. לא מיליונרים, לא מנכ"לים של חברות הייטק בינלאומיות, לא עם 20 ילדים, או ווילה בהרסוף, לא צריך לחכות עד אז. אבל כדאי שלפחות כמה מן המרכיבים שהזכרתי יושגו, והם בדרך כלל אינם מושגים בגילאים צעירים מדי. לא ניתן באמת לנקוב בגיל קשיח, אשר מעליו "בטוח" לקרוא את הספר, וסביר להניח שבשל חובת הגיוס הקיימת בישראל, ברמה הרוחבית, צעירים וצעירות ישראלים בוגרים יותר נפשית מצעירים וצעירות בחלק מהמדינות האחרות בעולם. אבל, אם אתם מרגישים שהכל טוב אצלכם, אתם נהנים מהחיים במרבית הזמן, וכך היה מאז ומתמיד, אפילו אם אתם מעל גיל 25, אני לא רוצה לקלקל את מצב רוחכם, ומציע לכם לדחות את קריאת הספר לעתיד. לעומת זאת אם אתם חשים חוסר שקט פנימי, ואפילו שטרם השגתם את היעדים שהוזכרו ולא משנה בני כמה אתם, הספר הזה יוכל דווקא למקד אתכם, להרגיע אתכם, ולסייע לכם להשיג הן את היעדים המשותפים לחברה המערבית, והן יעדים עמוקים יותר של התפתחות אישית רוחנית, ויכולת לראות את העולם בצורה חדשה ובריאה יותר.
פרק ראשון: חיים בעולם של חוסר מודעות
"הדבר הראשון שצריך לשקוע עמוק בתוך לבך הוא שאתה ישן. אתה חולם יומם ולילה, מבוקר עד ערב ומערב עד בוקר. ערות היא הטעם והיעד של תורותיהם של כל הבודהות בעולם. זרתוסטרא, לאו טסו, ישו, בודהא, בהאודין, כביר, נאנאק — כולם לימדו דבר אחד, להיות ער! שקט הוא המרחב שבו אתה מתעורר, והמיינד הרועש הוא המרחב שבו אתה ישן. אם המיינד שלך ממשיך לפטפט אתה ישן" (אושו).
מרבית האנשים שיקראו את הקטע שלעיל לא ממש יבינו לעומק את משמעותו. קורא מן השורה וודאי יחשוב לעצמו, אהה, זה נכון לגבי אנשים אחרים, הם באמת ישנים הרבה, אפילו שנת צהרים... אבל אני? אני פעיל כל הזמן, עובד משמונה עד חמש בעבודה סופר חשובה ומעניינת, אחר כך הולך לחדר כושר, מרים משקולות, רץ על הליכון תוך כדי שמיעת הלהקה האהובה עליי באוזניות המשוכללות שרכשתי לא מזמן בעלי ביבי, סליחה בבה. אחרי שעה וחצי בחדר כושר אני חוזר הביתה לאשתי האהובה, מקריא לה שיר אהבה שחיברתי תוך כדי ריצה, משחק עם הילדים בסוני פלייסטיישן, לאחר מכן רואה קצת חדשות, כי בכל זאת צריך להיות מעודכן במצב במדינה, ואז "נופל" למיטה למקסימום 7 שעות שינה וקם כמו פנתר ליום הבא... אז אני ישן? חבל שקניתי את הספר הזה, מענין אם אפשר עדיין להחזיר אותו? אולי להחליף אותו בספר בישול מרתק, או אולי ספר שילמד אותי איך להיות יותר עשיר, יפה, חזק, גבוה... נו טוב, אין לי חשק ללכת שוב לחנות, אני אמשיך לקרוא ונקווה לטוב.
המונולוג הדמיוני הזה מתואר כמובן בצורה קיצונית והומוריסטית, אבל הוא אינו מופרך כלל וכלל. מרביתנו מצויים איפשהוא על הרצף שבין פעילות אובססיבית, הממלאת את רוב שעות היום שלנו, לבין שגרת יום רגועה יותר, הכוללת גם פרקי זמן של מנוחה ורגיעה שאינם מוקדשים לשינה. כמובן שאין קשר בין חיים של בטלה, אפילו גמורה, לבין מודעות, ואדם שלא עובד, לא לומד ולא אכפת לו, הוא ודאי לא אדם מודע. אולי יש לו פנאי רב יותר לעיסוקים מהנים, ואולי הוא עושה בפנאי זה שימוש ראוי ואולי לא, אך עדיין לא לכך כוונתי. אדם שמבלה כל היום, נוסע לטיולים בארץ ובחוץ לארץ, רואה סדרות מהנות ויוצא כל ערב עם בחורה חדשה הוא כנראה בר מזל, אך עדיין איננו יכול להיחשב לאדם מודע.
בפרק זה אנסה להשיל מעט מן המסתוריות המתלווה למונח "מודעות", או "ערות" כפי שמופיע בספרים רבים מאוד, עתיקים וחדשים כאחד. מונח זה מתקשר גם למונח "הארה", שמי שמגיע אליה אמור לכאורה להפוך לאדם מאושר באמת, ללא דאגות, וללא חרדות קיומיות, או אחרות מרגע שהפך למואר. מסרים כאלה, הטוענים לקיומה של הארה, שלכאורה כל אדם המתעניין ברוחניות, ומבקש להיות אדם מאושר צריך להגיע אליה, פוגעים בעיני במוטיבציה של רבים להתחיל, או להמשיך לעסוק בפעילות רוחנית, כגון תרגול מדיטציה קבועה, או קריאה שיטתית של ספרים רוחניים, כיוון שהיעד - הגעה להארה - נראה להם רחוק מאוד. חשוב לציין כבר כעת, כי למיטב הבנתי, יעד זה למעשה אינו קיים כלל במציאות. למחבר אין מספיק ניסיון רוחני כדי להעיד על כך ממקור ראשון, אולם לא מעט הוגים חשובים ומודטים מנוסים כותבים, כי "אין הארה, אלא רק פעילות מוארת". כלומר אין הכרח וכנראה גם שאין אפשרות להגיע ל"הארה", ולשהות כל היום עם חיוך אותנטי על הפנים ובשלווה מוחלטת. אדם, אשר חי בתוך מסגרת חברתית פעילה, עובד, נמצא בזוגיות, או סתם יוצא לקניות מדי פעם, לא יכול להישאר כל הזמן רגוע, שקט ו"מואר". תמיד יהיו אנשים ומצבים שיתסכלו אותנו, יפריעו לנו, יציקו לנו, יטרידו אותנו, או יעצבנו אותנו, בין אם נחיה בקרבת אנשים ובין אם נחיה לבדנו, ופעילות רוחנית לא נועדה כדי לסיים אחת ולתמיד את סבלנו המתמשך. היא כן נועדה, ובהחלט מסוגלת, להפחית את סבלנו, ולגרום לנו להיות מאושרים יותר מבעבר, ובחלקים הולכים וגדלים של ימינו ושל סיטואציות חברתיות שונות, שקודם לכן היו מעוררות בנו תגובות מידיות של סלידה, כעס, קנאה, תשוקה וכיוצא באלה רגשות. ועל כך יכול המחבר להעיד מגוף ראשון.
מהי מודעות?
הוגים שונים במהלך אלפי השנים האחרונות כתבו אודות המושגים מודעות וחוסר מודעות, וניסו להסבירם בדרכים שונות. היידגר1 טען שישנם שני מצבי קיום בעולם: מצב של שכחת ההוויה, או מצב של מודעות להוויה. כאשר אדם חי במצב של שכחת ההוויה, הוא חי בעולם של דברים ושוקע בטרדות היום יום של החיים. הוא חי חיים נחותים, שקוע בפטפוט, נכנע ליום יום ומוטרד מהדרך שבה מתנהלים הדברים. במצב השני של מודעות להוויה, אין האדם עוסק באופן שבו מתנהלים הדברים, אלא מתפלא על עצם קיומם. זהו "אופן הקיום האונטולוגי". האדם מודע לשבריריות הקיום וגם לאחריות שיש לו על קיומו ועתידו. מכיוון שרק באופן הקיום האונטולוגי האדם מודע להיווצרותו העצמית, סבר היידגר שרק במצב זה מסוגל האדם גם להבין את המשמעויות של שינוי עצמי ולאזור כוח לשינוי עצמי.
כלל ההוגים בתחום זה סבורים, כי רובם המכריע של בני האדם חיים במצב הראשון של שכחת ההוויה, כן, כן גם את ואתה, וזהו המצב הקיומי היום יומי שבו שרויים מרבית האנשים בעולם. היידגר מכנה מצב זה "לא אותנטי". במצב זה האדם אינו מודע לאחריותו על חייו ועל העולם שבתוכו הוא בורח, נופל, קם ומתאושש, ועל כן הוא מתחמק מבחירות משמעותיות. אחת הדרישות ההכרחיות המוצבת בפני מי שמבקש לפתח מודעות היא הכרה עמוקה בקיומו של המוות. הכרה כזו תורמת תחושת חריפות לחיים, מספקת שינוי קיצוני בנקודת המבט שלנו על החיים, ויכולה לשנות את אורח חיוו של אדם, המאופיין בהסחות וטרדות חסרות ערך לאורח חיים אותנטי יותר. שילוב המוות בחיים מעשיר אותם, ומאפשר לבני אדם להתרחק מזוטות ולחיות חיים מלאים, עשירים ומשמעותיים יותר.2
יאלום ציין, כי הגבול הביולוגי בין החיים למוות מדויק למדי, אך מבחינה פסיכולוגית, החיים והמוות מתמזגים זה בזה. המוות הוא עובדת חיים ורגע אחד של מחשבה ממוקדת עשוי להבהיר לנו שהמוות אינו בהכרח הצעד, או הרגע האחרון של החיים. לטענת יאלום, אף שמבחינה פיזית המוות הורס, מכלה את האדם, רעיון המוות מציל אותו. המודעות למוות מדרבנת את האדם לעבור מאופן חיים מסוים לאופן חיים גבוה יותר. יאלום סבר, כי להבין את המצב הקיומי לאשורו פירושו להיות מודע גם ליצירת העצמי, כלומר להיות מודע לכך שהאדם יוצר את עצמו ואין רפרנטים חיצוניים. להיות מודע לחוסר ולתלישות הקיומית ולכך שהאדם נותן פירוש שרירותי לעולם, המבוסס על האופן שבו מוחו מתמודד עם מצבים ואנשים. אופן התמודדות זה תלוי בגנים שירש, בחינוך שקיבל ובסביבה שבה גדל. יאלום סבור, כי למודעות כזו יגיע האדם רק אם יאפשר זאת באמצעות החלטה מודעת ומתמשכת. החלטה, ובמיוחד כזו שאינה הפיכה, היא מצב גבול כפי שהמודעות ל"מותי שלי" היא מצב גבול. שתי החוויות המודעות הללו, לטענת יהלום, הן זרז המאפשר להעביר אדם מן המצב היומיומי למצב האונטולוגי, דהיינו למצב שבו האדם מודע לקיומו.3
פרום כתב, כי העידן שלנו פשוט מתכחש למוות ויחד עימו להיבט חשוב של החיים. במקום לאפשר את המודעות למוות ולסבל כדי שיהוו גורמים מדרבנים בחיים, לבסיס לאחווה אנושית כלל עולמית, ולחוויה שבלעדיה חסרות השמחה וההתלהבות ממד של עומק נאלץ היחיד להדחיקה. על פי פרום, כוחו הגדול ביותר של היחיד טמון בשלמות עצמית מרבית, שמשמעותה היא שקיפות מרבית לגבי עצמו. "דע את עצמך" הוא על פי פרום, אחד מן הצווים הבסיסיים שמטרתם היא חיזוק האדם ואושרו, אולם חלק ניכר מתרבותנו מנסה להגשים דווקא את ההיפך. לטשטש את חרדות הקיום הבסיסיות וליצור את הרושם שהבעיות השכיחות בחיים האישיים והחברתיים מורכבות מדיי עבור האדם הממוצע, מה שאינו כך בפועל. הדבר מרפה ידיהם של רבים, ומונע מהם לבטוח ביכולתם לפתור את בעיותיהם, כך שהיחיד חש לכוד בתוך תוהו ובוהו של נתונים וממתין בסבלנות מעוררת רחמים עד ש"המומחים" יימצאו כיצד לסייע לו.4
שארמה5 כתב, כי רוב בני האדם עוברים את החיים בעיוורון, פוסעים בעקבות ההמון, חיים בשקר. הם חושבים שהם רואים את המציאות, אולם בפועל הם רואים אשליה, כי החיים הם הרבה יותר ממה שנדמה להם. לטענתו, רוב האנשים מבלים את חייהם עם "כיסויי עיניים", ונמצאים בחשיכה ובמצב של בורות מוחלטת באשר לאופן שבו פועל העולם. לדעתו של שארמה, ישנם מספר מצבי מודעות דרכם צריכים לעבור בני אדם בדרך להארה: בשלב הראשון והבסיסי בו מצויים כאמור מרבית בני האדם, אנשים אינם מודעים לאמיתות של החיים, ואין להם מושג כיצד העולם פועל באמת. הם אטומים לעובדה שהם מזוהים ומקרינים אל תוך העולם את הפחדים, האמונות הכוזבות ועיוותי החשיבה שלהם ולכן מקבלים תמונה מעוותת של המציאות, ואינם מבינים את ההשפעה המכריעה שיש להתנהגותם ולבחירותיהם על חייהם. אל השלב השני מגיע האדם לאחר שהוא מזהה את מצב חוסר המודעות הבסיסי שבו הוא נמצא, ומבין שביכולתו לבחור בחיים של מודעות, וכך לחיות חיים אוטנטיים הרבה יותר. שארמה בספרו מתאר תהליך בן שבעה שלבים, כאשר בשלב השביעי, האדם חווה התעוררות גדולה של העצמי ורק מעטים מאוד מגיעים אליו. בשלב זה לדבריו, האדם הופך לחסר פחד, תמים וחכם עד אין קץ, ויש לו פוטנציאל בלתי מוגבל ואהבה טהורה בלב. בחרתי שלא לפרט כאן את חמשת השלבים הנוספים, ראשית משום שאני סבור, כי הבנה של השלב הראשון והשני היא העיקר, והיא בהחלט מספיקה כדי להוביל לשינוי משמעותי בחיי הפרט וסביבתו, ושנית, משום שאני סבור, כי יש בשלבים אלה משהו שעלול להטעות. הם מציגים סוג של מדרג ביחס לידיעה, לימוד ותרגול בדרכים שונות שבסופו האדם הופך ל"מואר". כפי שצוין כבר קודם, לדעת מלומדים רבים, הארה מוחלטת אינה שאיפה ריאלית ואיננה יעד אמיתי, ולכן מי שמתרגל בשאיפה להגיע למצב "מואר", סופו להתאכזב עמוקות, ואולי אף לסבור בטעות, שהתרגול בו עסק שנים רבות היה מיותר.
הפסיכולוגיה הבודהיסטית מתארת שלוש רמות של אשליה בחיינו:6 הרמה הראשונה היא חוסר תשומת לב, הגורמת לנו להתנהל כמו תחת כישוף מבלי שנבחין בצורה עמוקה היכן אנו נמצאים, מה אנו עושים ומדוע. התרבות המערבית הנוכחית היא כזו המעודדת חוסר תשומת לב כרוני, אשר מוזן ומטופח על ידי הקצב המהיר של החיים המודרניים. בבתי הספר ובמסגרות תעסוקה מדרבנים אותנו בדרך כלל לבצע כמה משימות בבת אחת, ותשומת ליבנו נעשית שטחית וקצרה. שפע הגירויים סביבנו גורם לנו להשתעמם ולאבד סבלנות במהירות. כשאנשים חיים באשליה מהסוג הראשון הם ממהרים לשפוט אחרים ומחמיצים את היופי הפנימי שלהם, ואת הדמיון הרב שלהם אליהם, הם עיוורים לכאביהם ומצוקותיהם, ומתקשים להגיב אליהם בחמלה.
ברמה השנייה, העמוקה יותר מצויה ההכחשה, אשר עולה בנו כאשר אנו לא מאמינים למה שנמצא אל מול עינינו. דוגמאות לכך הן בעיות בחיי הנישואים, בעבודה, מצבי דיכאון, או התמכרות וכיוצא באלה. הכחשת המציאות היא "איכות" שרבים מאיתנו לומדים באמצעות חיקוי המבוגרים המשמעותיים בחייהם כבר מגיל צעיר מאוד. הכחשה יכולה להתקיים לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הקיבוצית, וחברות שלמות יכולות ליפול קורבן למניפולציות של מנהיגים מושחתים, או בורים, ולפעול באלימות, או בחוסר הגינות מתוך בורות או גזענות. לעיתים קרובות מאוד, פרסומות ודברי תעמולה המועברים באמצעי התקשורת מנסים בכוונה תחילה לטפח בנו חרדות, וליצור או לחזק בנו את האשליות הכלכליות, או הפוליטיות שלנו כדי להשיג מאיתנו משהו כצרכנים או כבוחרים.
הרמה השלישית והעמוקה ביותר של אשליה נקראת "תפיסה מוטעית של המציאות". זוהי הרמה הקשה ביותר של אשליה כיוון שהתמודדות עימה מאיימת על הנחות המוצא היקרות לנו ביותר, אשר הוטבעו בנו מגיל צעיר מאוד. באופן בסיסי ביותר, טוען קורנפילד, אנו חיים באשליה ביחס לתחושת האושר שלנו, לנצחיות שלנו ולמה שאנו חושבים שאנחנו. כולנו מבינים כיצד נחמות חיצוניות יכולות לגרום לנו עונג, להקל עלינו את החיים, או לספק לנו תחושת ביטחון, אולם מעטים מאיתנו מבינים, כי נחמות חיצוניות אלו לא יחזיקו מעמד זמן רב, ומהר מאוד נתחיל בחיפוש אחר "נחמות" חדשות. אושר אמיתי, טוען קורנפילד, אינו מושג באמצעות נסיבות חיצוניות, אלא כתוצאה ממצבי תודעה בריאים ומלב נבון ומיטיב.
הפילוסוף קן וילבר, מסביר את הרעיון של דרגות מודעות באמצעות שימוש במונח "נקודות משען", המציין את התהליך החשוב של הבחנה ואינטגרציה, כפי שבא לידי ביטוי בגדילה ובהתפתחות האנושית. נקודת משען היא למעשה מעין צומת מכריע בדרך ההתפתחות הרוחנית של האדם, שבה האני צריך להתמודד עם אופן הבחירה. האופן שבו האדם בוחר להתמודד עם אפשרויות הבחירה שיש לו בכל צומת, בכל פעם שהוא מופיע, משפיע על רמת המודעות שלו. וילבר טוען, כי יש תשע רמות מודעות, ולפיכך תשע נקודות משען, או תשעה צעדים, שהאני צריך להסדיר על מנת להגיע לרמת התפתחות רוחנית מלאה. לכל נקודת משען יש מבנה תלת שלבי זהה: הזדהות, התנתקות ואינטגרציה. עם התפתחות המודעות באמצעות אותם שלבים נגלים לעין עולמות שונים ומרחבי עולם שונים.7 וילבר מגדיר כנקודת משען 0 את פרק הזמן מן הלידה עד לגיל ארבעה חודשים שבמהלכו התינוק אינו מסוגל להבחין בין הפנים לבין החוץ. נקודת המשען הראשונה, היא גיל ארבעה חודשים עד גיל שנתיים שבמהלכה מתחיל התינוק להבחין בין התחושות בגופו לבין אלה שבסביבתו. נקודת המשען השנייה היא בין הגילאים שנתיים לארבע, שבמהלכה, האני האמוציונלי מתחיל להבדיל את עצמו מהסביבה האמוציונאלית שלו. מאהלר קוראת לכך "לידתו הפסיכולוגית של התינוק". נקודת המשען השלישית מתפתחת בין הגילאים 4 - 7 שנים ובמהלכה נולדים רעיונות מקוריים וקונים שליטה מסוימת בתודעה. בארבע נקודות המשען הראשונות (0-3), אישיותו של האדם היא אגוצנטרית, והוא רואה בעיקר את עצמו, ואת הצרכים והאינטרסים שלו, כיחידים הראויים להתייחסות. נקודת המשען הרביעית מתרחשת בין הגילאים 7-14, ובמהלכה נולדים חוקים ותפקידים מנטליים, ולראשונה הילד מצליח לאמץ גם נקודות מבט של אחרים. אישיותו של אדם בשלב זה יכולה לעבור לשלב הסוציוצנטרי, היינו להתחשב בצרכים ובאינטרסים הן של עצמו והן של הקבוצה אליה הוא משתייך. נקודת המשען החמישית מתרחשת בין הגילאים 14 ומעלה, ומי שמגיע אליה עשוי לאמץ עמדה פוסט קונבנציונאלית, גלובלית, המבוססת על עקרונות של פלורליזם, סובלנות גלובלית והגינות.
חשוב להבהיר, כי העובדה שנקודת המשען הרביעית מאפשרת מעבר לתפיסה סוציוצנטרית, ונקודת המשען החמישית מאפשרת מעבר לתפיסה גלובלית, אינה אומרת שכל מי שמגיע לגיל 14 משנה את אישיותו בהתאם ומאמץ תפיסות עולם כאלה, אלא רק שניתן לעשות זאת. בפועל ועל פי חוקרים רבים בתחום, מרבית האוכלוסייה מצויה בשלב האגוצנטרי (ממוקד בעצמו), או הסוציוצנטרי (ממוקד בקבוצה שמשתייך אליה) ולא מעבר לכך.
משמע שמרבית האוכלוסייה מתבגרת רק באופן כרונולוגי, ואינה מתפתחת מבחינה רוחנית.
נקודות המשען השישית עד העשירית מתארות חמש דרגות התפתחות רוחנית נוספת משמעותית אצל אנשים בוגרים, ובמהלכן חלים שינויים מרחיקי לכת בתודעה. לא נעסוק בהם בספר זה, ועל כן גם לא ארחיב לגביהן.
וילבר כותב שתפיסת עולם היא למעשה הצורה שבה נראה לנו העולם מתוך שלב מודעות מסוים. כשכל מה שיש לך הוא תחושות ודחפים גופניים, תפיסת העולם שלך היא "ארכאית". כשאתה מוסיף לתפיסה זו דימויים וסמלים היא נקראת תפיסת עולם מאגית, וכשאתה מוסיף לה גם כללים ותפקידים היא נקראת תפיסת עולם מיתית. הוספת היבטים תפעוליים פורמאליים מעבירה אותה לעולם רציונלי, והוספת היבטים חברתיים מעבירה אותה לתפיסת עולם חברית־מיתית (נקודת המשען הרביעית). וילבר מדגיש, כי תפיסת העולם של נקודת המשען הרביעית עדיין מיתולוגית, והדאגה והאכפתיות בשלב זה מופנות כלפי אלה שמאמינים באותה המיתולוגיה, אותה האידיאולוגיה, אותו הגזע, אותה אמונה, וכולי, אבל לא מעבר לכך. אם אתה חבר במיתוס אתה אחי, אם לא, אתה הולך לגיהינום. במילים אחרות אדם יכול לעבור הליך של אי מרכוז, של התרחבות מהאגו שלו לקבוצה שלו, אבל הוא עדיין לא יכול לעבור, או לא עובר בפועל תהליך של אי מרכוז הקבוצה.
בטרנספורמציה מנקודת המשען הרביעית, העמדה הסוציו־צנטרית, הממוקדת בקבוצה שלי לנקודת המשען החמישית, העמדה הגלובלית, הממוקדת בעולם, האני שוב עובר תהליך של אי מרכוז, ומבין שהקבוצה שלו אינה הקבוצה היחידה בעולם, והאל שלו אינו האל היחיד בעולם, ושהאידיאולוגיה שלו איננה היחידה בעולם. נושא זה קשור קשר הדוק לעמדה מוסרית, ובעוד שהמוסריות הקונבנציונלית היא סוציו־צנטרית, המוסריות הפוסט קונבנציונלית היא פלורליסטית, ממוקדת בעולם, ומבוססת על עקרונות של פלורליזם אוניברסאלי, סובלנות גלובלית והגינות.
*המשך הפרק בספר המלא*
