פרולוג


אריקה


החיים הם רצף של החלטות, חלקן נכונות וחלקן נכונות פחות. כשאני מסתכלת על שער ביתם של בני משפחת רוסי, אני תוהה אם קיבלתי את ההחלטה הנכונה.


אין לי תשובה. חודשים חלפו מאז תפסתי את ג׳יי עם אישה אחרת, ואף שהוא התנצל הרבה פעמים, עדיין לא הצלחתי לסלוח לו.


החלטתי להסתיר את הבגידה שלו מהמשפחה שלי ולהמשיך בתוכנית שלי. היום עברתי לגור בשיקגו, בקרוב אתחיל ללמוד בקולג׳ ואילחם על מערכת היחסים שלנו.


אני לא יודעת כמה זמן ייקח לי לחזור לסמוך על ג'יי, כמה זמן ייקח לנו לשקם את האמון שאבד בינינו, אבל זה יקרה. ג'יי הוא אהבת חיי מאז שאני זוכרת את עצמי, ואין לי שום כוונה לוותר על החלום הגדול שלי להקים איתו משפחה.


״ברוכה הבאה,״ אומרת בחיוך ניצן, אימא שלו, ומחבקת אותי. ״אני מאושרת שאת פה.״


״תודה שאת מאפשרת לי לגור איתכם.״ אני מסתכלת סביבי כאילו זאת הפעם הראשונה שאני פה. ״איפה ג׳יי?״ אני שואלת בזמן שהנהג מכניס את התיקים ואת המזוודות שלי אל הבית ותוהה אם ג׳יי עדכן את אימא שלו בעובדה שאין לי שום כוונה לגור איתו ביחידת הדיור הפרטית שלו.


״הוא היה חייב לצאת, ג׳סי התקשר אליו,״ היא מסבירה. אנחנו נכנסות לחדר המגורים ואני נושמת עמוק, מתקשה להכיל את האכזבה ואת הכעס. ״הוא רצה להיות כאן כדי לקבל את פנייך, אבל לא הייתה לו ברירה.״


״אני מבינה,״ אני משקרת. ג׳סי, אחיו הבכור של ג'יי והקאפו של המאפיה בשיקגו, ידע שאני מגיעה היום וקשה לי להאמין שיש משהו חשוב כל־כך בענייני המאפיה שרק ג׳יי יכול לעשות, ובכל זאת הוא התקשר דווקא אליו. ״מעולה, יהיה לי זמן לנוח לפני שהוא יגיע. לא ישנתי טוב בלילה, ולא הצלחתי לעצום עין בזמן הטיסה.״


״תעלי לחדר, יפתי. תתקלחי ותנוחי עד ארוחת הערב.״


״ג׳יי אמר לך שאישן בחדר האורחים?״ אני שואלת במבוכה. לאורך השנים ביליתי הרבה לילות בבית הזה, ובכל פעם מחדש היו צריכים להפריד בינינו באמצע הלילה אחרי שהיינו חומקים מהחדרים שלנו כדי לישון מחובקים. דווקא עכשיו, כשאנחנו כבר ילדים גדולים ויכולים לגור יחד ביחידת הדיור בבית הוריו, אני בוחרת לישון בחדר האורחים שפעם שנאתי כל־כך.


״כן, הוא סיפר לי שהבטחת לאימא שלך שלא תמהרי לגור איתו. אם להיות כנה, אני מסכימה עם אמיליה. אתם צעירים מדי, וזה מספיק שאתם גרים יחד תחת אותה קורת גג. אתם לא חייבים למהר לשום מקום, חכו קצת, תיהנו ממערכת היחסים שלכם לפני שתחליטו לגור יחד.״


״אני מסכימה,״ אני אומרת בחיוך מזויף.


אם ג׳יי לא היה בוגד בי, אפילו כוח עליון לא היה מרחיק אותי ממנו. חיכיתי לרגע הזה, חלמתי במשך שנים על היום שבו נעבור לגור יחד. ״אני אוהבת את ג׳יי, אבל אני חושבת שזה יהיה צעד פזיז.״


״את צעירה, אריקה, את לא צריכה למהר לשום מקום.״


אני מחבקת אותה פעם נוספת ואז עולה לחדר האורחים. אני מסתכלת על המיטה ומתקשה לעצור את הדמעות. רציתי שהיום יהיה מיוחד ובלתי נשכח עבור שנינו. רציתי שהפעם הראשונה של שנינו תהיה ביום שבו נעבור לגור יחד, כדי שלא נשכח את התאריך המיוחד, והוא הרס את הכול כשאיבד את בתוליו עם נערת ליווי במקום לחכות לי.


״היי.״


קולו של ג׳יי מקפיץ אותי. אני מסתובבת ומסתכלת עליו. ״למה אתה לא נוקש על הדלת?״


״אני אמור לנקוש?״ הוא מחייך, אך מבין מהר מאוד שאני רצינית. ״נו, באמת, אריקה.״


״נו, באמת? זאת התשובה שלך? אתה אמור להודות לי על כך שהסכמתי לסלוח לך ולעבור לגור כאן, לפחות תכבד אותי ותן לי זמן.״


״כמה זמן? חלפו חודשים ואת עדיין כועסת עליי על אותו הנושא.״


״כועסת עליך? אני הרבה יותר מכועסת עליך, ג׳יי. אני פגועה ממך,״ אני מבהירה. ״הרסת את האמון שהיה לי בך, ואין דבר גרוע מזה. איך חוזרים לסמוך על מישהו בעיניים עצומות?״ אני לא מצליחה לעצור את הבכי.


הוא מתקרב אליי ומנסה לחבק אותי, אך אני מתרחקת ממנו.


״אל תעשי את זה," הוא מתחנן, "חיכיתי יותר מדי זמן לרגע שבו תהיי פה איתי.״


״אם חיכית לרגע הזה כל־כך, למה לא היית פה כדי לקבל את פניי? למה ג׳סי היה צריך אותך דווקא היום?״


״היה לנו איזה עניין בעבודה,״ הוא מתרץ. ״למה את כועסת?״


״אני לא כועסת. אני מבולבלת ועצבנית.״ אני מסיטה את מבטי מעיניו הכחולות, העיניים הכחולות שהיו האובססיה שלי מאז שאני זוכרת את עצמי.


״את בוכה.״


אני מוחה את הדמעות בזעף. הוא תופס בזרועי ומושך אותי אליו, עוטף אותי בזרועותיו. בכיי מתחזק.


״את הורגת אותי, ארי.״


״אני הורגת אותך?״ אני שואלת בכעס, משתחררת מחיבוקו. ״אתה רצחת אותי, אתה מבין את זה? חלפו חודשים מאז שירית לי בלב, ואני עדיין לא מצליחה לגרום לו להפסיק לדמם! אני אפילו לא מצליחה להירדם בלי לבכות, אני עד כדי כך פתטית.״


״אני לא יודע מה עוד אני יכול לומר כדי שתסלחי לי,״ הוא אומר בתסכול. ״מה אני צריך לעשות?״


״זה לא העניין, אתה לא מבין?״ אני מתפרצת ומתרחקת ממנו. ״אני לא סומכת עליך, אני לא מאמינה למילה שיוצאת לך מהפה.״


״אני מבין, ואעשה הכול כדי לפצות אותך ולגרום לך לשכוח מהטעות שעשיתי, אבל אני צריך שתאפשרי לי לעשות את זה.״ הוא מתקרב אליי ומתכוון לנשק אותי, אך אני משתחררת מאחיזתו.


״לא, זאת לא הדרך לגרום לי לסמוך עליך שוב,״ אני אומרת בדמעות. ״אין לי שום כוונה לשכב איתך.״


״מה זאת אומרת?״ הוא מביט בעיניי. ״את מתכוונת לדחות אותי בגלל מה שקרה?״


״אני מתכוונת לחכות עד שאצליח לסמוך עליך שוב. תצטרך לעבוד קשה כדי לגרום לי להאמין בך שוב. רק כשזה יקרה אסכים להתמסר לך,״ אני עונה בחדות. ״אני לא כמוך, אני לא מסוגלת להתמסר בלי רגש, וכרגע כל מה שאני מרגישה אלה אכזבה ושיברון לב.״


״אריקה, אני — ״


״הדבר היחיד שאני מוכנה לשמוע ממך כרגע זה שאתה מתכוון לעבוד קשה כדי לזכות באמון שלי,״ אני קוטעת אותו.


״אני נשבע לך שאעשה את זה, ארי. אני אציל אותנו, אנחנו נהיה הזוג המאושר ביותר עלי אדמות.״


אמאדו


אני מסתכל באימה על מצבת השיש ומתקשה להאמין ששמה של מגלי חרוט עליה. זה לא יכול להיות, זה חלום בלהות.


אני נופל על ברכיי, ראשי מעורפל ולחיי רטובות מדמעות. ״מה עשית לי? איך השארת אותי לבד?״ אני שואל, קולי חנוק כאילו חוט ברזל כרוך סביב צווארי, קוטע את אספקת החמצן לריאותיי. ״מה אעשה בלעדייך?״


אני מסתכל על שמה ומרגיש אבוד. אני רוצה להצטרף אליה, אין לי מה לעשות פה עוד.


אני מרים את בקבוק הטקילה ולוגם ממנו. השמש קופחת על ראשי ואגלי הזיעה מתערבבים עם הדמעות, שורפים את עיניי.


אני מרוקן את הבקבוק ומפיל אותו, משעין את ראשי על השיש הקר. ״קחי אותי איתך, אני לא רוצה להישאר כאן,״ אני מתחנן ועוצם את עיניי, מקווה שלא אפקח אותן שוב.


״אמאדו!״


מישהו מושך בזרועי. אני פוקח את העיניים, אך הכול חשוך. אני מרים את ראשי ורואה את אחי התאום ואת דוד שלי.


״לעזאזל, תראה באיזה מצב אתה,״ אומר רפאל.


״מה אתם עושים פה?״ אני ממלמל.


״נצטרך לסחוב אותו, הוא לא מתפקד,״ אומר צ'יקארקאס, דוד שלי.


אני מסתכל על מצבת השיש ופורץ בבכי.


״לא שוב, קראחו!״ אחי מקלל ותופס בזרועי. צ'יקארקאס תופס בזרועי האחרת ושניהם מרימים אותי.


״תשתמש ברגליים ותעזור לנו!״ דוד שלי מרים את קולו.


״אני צריך להישאר פה איתה, היא שונאת את החושך.״


״היא תסתדר מעולה בחושך, תפסיק לבלבל את המוח ותתחיל ללכת,״ אומר רפאל.


הם גוררים אותי אל מחוץ לבית הקברות. אני בוהה בשביל ונזכר בעיניה החתוליות ובשפתיה הבשרניות. היא לא הייתה צריכה למות, אני הייתי צריך לשכב שם במקומה.


כשאנחנו מגיעים הביתה, אחי עוצר את הרכב ועוזר לי לצאת. אני סוחב את עצמי לחדר השינה ונזרק על המיטה, מתעלם מבכייה של אימא. אני לא מסוגל. אני לא יכול לסבול את המיטה הזאת ואת החדר הזה.


הכול מריח כמוה.


״אלברו, זה לא הזמן!״ אני שומע את אימא נוזפת באבא וכעבור רגע הדלת נפתחת בסערה ומוטחת בקיר.


״מה אתה עושה עם החיים שלך?״ אבא מרים את קולו, מרעיד את החדר. אני נעמד בכוח ומתבונן בעיניו של האיש שהרס את חיי.


״איזה חיים? החיים שלקחת ממני?״ אני מאשים. ״הרסת אותי, לא נשאר ממני כלום!״


״איבדתי את שני האחים שלי, וכמו שאתה רואה, אני עומד על הרגליים וממשיך להילחם, ואתה מרשה לעצמך להישבר בגלל אישה? אתה יודע כמה נשים יש בעולם?! נקמנו את מותה, מה עוד אתה רוצה? שלחתי אותך לניו יורק להתחיל מחדש ותראה באיזה מצב חזרת!״


״אני רוצה אותה!״ אני שואג, הווריד בצווארי מתנפח, מאיים להתפוצץ. "מה חשבת שיקרה כשגררת אותי בחזרה למקסיקו? אמרתי לך שאני לא מסוגל להיות פה, ולא הקשבת לי! אמרתי לך שאני לא מסוגל להישאר בדירה המקוללת ההיא בניו יורק, וגם אז לא הקשבת לי!"


״קיבלת את מה שרצית, נסיך,״ הוא מחזיר בקשיחות. ״בשעות הבוקר המוקדמות אגיע לאסוף אותך וכדאי שתהיה פיכח, אתה חוזר לניו יורק.״


״מה אמרת?״


״רצית לחזור לניו יורק, לא? אלן דיבר איתי והוא שכר עבורכם דירה חדשה בניו יורק. אחיך לא מוותר עליך, אפילו שאתה קברת את עצמך במיטה המקוללת הזאת. אבל אני מזהיר אותך, אם אדע שחזרת לשתות, תיאלץ לשכוח מניו יורק, מהארגון ומהכול,״ הוא מאיים. ״טיפה אחת ואני מאשפז אותך במוסד, ברור?״ הוא לא ממתין לתשובה ויוצא החוצה.


״ניו יורק?״ אימא שלי קוראת ויוצאת אחריו בריצה, צועקת עליו.


אני נושם עמוק ועוצם את עיניי, מנסה להרגיע את הטורנדו המשתולל בתוכי.


״אמאדו,״ אימא אומרת כשהיא חוזרת לחדר. ״אתה לא יכול לנסוע לשום מקום, אני צריכה להשגיח עליך ואני לא יכולה להשאיר את סבתא לבד, היא עדיין מתאבלת בעצמה.״


״אני עוזב,״ אני מבהיר, ״אני חוזר לניו יורק, אני לא מסוגל להישאר כאן. את תישארי עם סבתא.״


״כבר שכחת באיזה מצב חזרת משם?" היא שואלת, נסערת.


״אני לא יכול להישאר בבית הזה!״ אני מרים את הקול, מאבד שליטה, ״אני לא מסוגל להישאר כאן! אם אעשה את זה, אאבד את השפיות, אני חייב לברוח מפה!״


״אבל אתה לא יכול — ״


״אני יכול! אני יכול הכול! אני לא נשאר פה, הבנת? אם אשאר פה את תאבדי אותי, אני נשבע לך.״


״לא, אל תגיד דברים כאלה.״ היא פורצת בבכי ומחבקת אותי, חונקת אותי.


אני משתחרר מאחיזתה ונכנס לחדר האמבטיה, סוגר אחריי את הדלת ונעצר ליד המראה, מסתכל על הגבר הזר, השבור והמרוסק שמביט בי בחזרה, ומתעב אותו.


אני הייתי צריך למות, לא מגלי. היא לא הייתה קשורה לקרטל מורנו, לא הגיע לה למות במקומי.


אני מרים את השרשרת שלה מהשיש ומתיישב על הרצפה, נשען בגבי על הקיר ומסתכל על התליון של הבתולה הקדושה. ״לעולם לא אשכח אותך. לעולם לא אמשיך הלאה. את האישה שלי ותמיד תהיי, ויום אחד ניפגש שוב,״ אני מתחייב ועונד את השרשרת. אלה אותן מילים שאמרתי לה על הקבר ביום שבו היא נטמנה באדמה, ואני מחויב להן היום, בדיוק כמו אז.


אני מסתכל על ערמת המגבות ומזהה את המגבת שהיא הכי אהבה.


אם אשאר פה לא אצליח להחזיק מעמד. אני חייב לברוח אם אני רוצה להפסיק לראות אותה בכל פינה, אם כי אני בטוח שלא משנה היכן אהיה בעולם, לעולם לא אוכל להפסיק לאהוב אותה, ולעולם לא אוכל להפסיק להרגיש אשם על מה שקרה.


1


אריקה


״מחר אגיע לניו יורק לחגיגות יום ההולדת של דוד שלי," אני אומרת לחברתי אלי בטלפון בזמן שאני מחנה את הרכב בכניסה למועדון של משפחת רוסי, "אני מבטיחה, אמצא דרך לחמוק מוקדם מהמסיבה כדי שאוכל לבוא לראות אותך מופיעה.״


באתי למועדון כי ג'יי לא חזר בלילה הביתה, והחלטתי להפתיע אותו עם ארוחת בוקר מפנקת לפני הלימודים. בתקופה האחרונה אנחנו רבים הרבה ונמאס לי, אני רוצה לעבוד על מערכת היחסים שלנו, לתקן אותה.


״זה לא יהיה אותו הדבר. הלילה תתקיים מסיבת פתיחת הקיץ, והיא תהיה מטורפת.״ אלי נשמעת מאוכזבת. "אני עובדת במועדון כבר שנתיים, ולא באת לראות אותי מופיעה אפילו פעם אחת.״


״את צודקת.״


״אני יודעת שאת מאוכזבת ממני, אחרי הכול, מדובר במועדון חשפנות, אבל העבודה חשובה לי. קודמתי לתפקיד הכוראוגרפית הראשית, וזה המופע הראשון שאני מביימת פה.״ אלי שותקת לרגע. ״אני לא נערת ליווי, קיקי. אני רקדנית, כמו שתמיד חלמתי להיות.״


״לא אשקר, כואב לי לראות אותך מבזבזת את הכישרון האדיר שלך במועדון חשפנות בשכונה ענייה בברונקס במקום להופיע על הבמות הגדולות ביותר בעולם, אבל לעולם לא אשפוט אותך. את החברה הכי טובה שלי ואף אחד לא מכיר אותך טוב יותר ממני. אני יודעת שלא תשכבי עם אף אחד עבור כסף.״ אני נאנחת ואומרת בעצבות, ״הייתי רוצה לעזור ולהוכיח לך שאת יכולה להרוויח כסף מהריקוד גם מחוץ למועדון הזה.״


״לא נולדתי עשירה, אין לי הורים עם קשרים שיוכלו לעזור לי, ובתחום הזה אם אין לך קשרים, את לא נחשבת.״


הלוואי שיכולתי לעזור לאלי, אך אם אעשה את זה, אסכן את החברות שלנו. אלי לא יודעת שאני בת למשפחת טורנטיני, ואף אחד במשפחה שלי לא יודע שהחברה הכי טובה שלי מקסיקנית שבאה משכונת עוני. אני לא רוצה לדמיין בכלל מה היה קורה אם מישהו מבני משפחתי היה מגלה על הקשר בינינו. ״הסיבה היחידה בגללה לא באתי לראות אותך היא שאני גרה בשיקגו, ובכל פעם שאני מגיעה לניו יורק המשפחה שלי עוטפת אותי וקשה לי לחמוק מאימא שלי, בטח בלילות, אבל אני מבטיחה שאבוא לראות את המופע.״


אני חוזרת על ההסבר שהיא כבר יודעת. לפני המעבר לשיקגו היה לי קל יותר לחמוק ממשפחתי ולבלות שעות בשכונה. הייתי מחנה את הרכב מחוץ לבית הספר לריקוד, משאירה את הטלפון הנייד בלוקר ונוסעת בתחבורה ציבורית לברונקס.


״הגעת למועדון?״ אלי שואלת.


״כן, אבל אני עדיין יושבת ברכב ומדברת איתך.״ אני מסתכלת על השעון. ״אם נמשיך לפטפט, אאחר ללימודים.״


״את יודעת ששיחות לא יעזרו, נכון? אם תמשיכי למנוע ממנו סקס, לעולם לא תוכלו לשקם את מערכת היחסים שלכם.״


״סקס הוא לא הכול במערכת יחסים.״


״לא, אבל במקרה שלכם הסקס חשוב מאוד.״ היא שותקת לרגע, ואני נאנחת בתסכול. ״את לא שוכבת איתו כי את לא סומכת עליו. בחרת לסלוח. אמרת לו שברגע שתחזרי לסמוך עליו תשכבי איתו, ומאז חלפו שלוש שנים. כמה זמן תמשיכי ככה? בחרת לסלוח לו, אז תסלחי מכל הלב ותצילי את מערכת היחסים שלכם.״


״בכל פעם שרציתי להאמין בו, הוא בגד בי שוב,״ אני מזכירה לה.


״אין לנו הוכחות לזה.״


״אישה לא צריכה הוכחות, היא יודעת מתי הגבר שלה בוגד בה,״ אני עונה בעצבות.


״קיקי, בחרת להישאר לצידו למרות הבגידות, אז תפסיקי להעניש אותו כי את מענישה בעצם את עצמך. אני מכירה אותך, אני יודעת כמה קשה לך, אבל אם נשארת איתו, יש לכך סיבה.״ היא שותקת לרגע. ״קשה לי להאמין שיום אחד תסיימי את מערכת היחסים שלכם. את לא יודעת איך לא לאהוב את ג׳יי. לא משנה מה הוא יעשה, תמיד תסלחי לו ותישארי לצידו.״


״את צודקת.״ אני בוהה בדלת האחורית של המועדון ומרגישה טיפשה. ג׳יי ואני נהיה יחד לנצח, ואם אני רוצה שהנצח שלנו ייצבע בצבעי האהבה, הגיע הזמן לסלוח ולהתמסר לו. ״הערב אשכב איתו,״ אני אומרת בהחלטיות, ״אולי זה ישנה את דעתו והוא יחליט לעבור לגור איתי.״


״את נחושה בדעתך בנוגע למעבר?״


״הדירה כמעט מוכנה, ואשמח אם ג׳יי יחליט לעבור לגור איתי, אבל אעבור לגור שם גם אם הוא לא ירצה.״


״מה עם שותפה? זאת אפשרות?״


״חשבתי להציע לפייג׳, אבל אני לא בטוחה שהיא תרצה. אני חושבת שהיא מתכננת לעבור לגור עם חבר שלה.״


״תשאלי אותה ותעדכני אותי, אני לא רוצה שתגורי לבד.״


היא דואגת, כמו תמיד. ״תהיי רגועה, בבניין יש אבטחה. בכל מקרה, נתראה מחר ואעדכן אותך. בהצלחה הערב.״


״תודה, אשלח לך הרבה סרטונים.״


״אני מחכה,״ אני עונה בהתרגשות. אנחנו נפרדות ואני מנתקת את השיחה, מכבה את הטלפון ומחביאה אותו בתא הכפפות. אף אחד לא צריך לדעת על המכשיר הזה אם אני לא רוצה שיגלו על הקשר עם החברות שלי מהשכונה.


הייתי בת שבע עשרה כשהכרתי את אלי, את לונה, את הולי ואת דיאן. ברחתי מהבית אחרי מריבה עם הוריי והגעתי לתחנת המטרו. לעולם לא אשכח את המעגל הגדול שהקיף אותן. לאנשים לא היה אכפת לפספס את הרכבת, העיקר לצפות בהן רוקדות. הן היו עוצרות נשימה ומהרגע שראיתי אותן ידעתי שאני רוצה להיות אחת מהן.


לונה, הולי ודיאן לא סמכו עליי, אך אלי מייד התחברה אליי ומאותו היום לא נפרדנו. במשך כמעט שנה נסעתי לשכונה מאחורי גבה של משפחתי ורקדתי ברחובות עם הבנות. בהמשך דיאן נפרדה מאיתנו והתחילה לעבוד במועדון חשפנות שכונתי. אנחנו המשכנו לצלם סרטונים ולפרסם אותם ברשתות החברתיות עד שהגיע זמני לעבור לגור בשיקגו.


הולי ולונה היו הראשונות שהצטרפו לדיאן והתחילו לעבוד במועדון החשפנות בזמן שאלי ניסתה את מזלה בתור רקדנית מקצועית. לפני שנתיים היא נשברה סופית והצטרפה לבנות.


כאב לי מאוד, אבל הבנתי שהיא צריכה כסף כדי להתקיים. העבודות שקיבלה בתור רקדנית לא כיסו אפילו את שכר הדירה שלה.


אני יוצאת מהרכב, מרימה את השקיות ונושאת אותן בידיי כשאני צועדת לדלת הפלדה, שם אני מצלצלת באינטרקום. בשעות הבוקר המוקדמות רק אנשי האבטחה נמצאים במועדון. כשהדלת נפתחת עבורי, אני צועדת למעלית המובילה לקומת המשרדים ומקישה בפאנל את הקוד.


אמש בשעה מאוחרת בלילה ג׳יי שלח לי הודעה שלא יצליח להגיע הביתה כי יש לו כמה פגישות חשובות, משהו שג׳סי הפיל עליו ברגע האחרון. מובן שאימתִּי את המידע עם ג׳סי. אם לא הייתי עושה את זה, הייתי מתייצבת פה כבר בלילה ונשארת צמודה אליו.


אני יודעת שזה טירוף, שאני לא אמורה לחשוד בו ולעקוב אחריו, אבל זה בלתי נמנע. אני לא מסוגלת למחוק מראשי את הזיכרון שלו שוכב עם מישהי אחרת על השולחן במשרד.


הבטחנו שנעניק זה לזה את הבתולים שלנו, והוא העניק אותם לאישה אחרת.


האכזבה הייתה קשה וכואבת, אבל לא אוכל להמשיך להעניש אותו כי אני עלולה לאבד אותו. אהיה חייבת לשכב איתו כדי להציל אותנו.


הטלפון הנייד שלי מתריע על הודעה חדשה ואני נעצרת, קוראת ברפרוף את שרשור ההודעות האחרון בקבוצה של נשות המשפחה שלי ומתבאסת לדעת שהופ לא תגיע לניו יורק לכבוד יום ההולדת של אבא שלה, דוד רומאו. רציתי כל־כך לראות אותה ואת הילדים שלה, התגעגעתי אליהם מאוד.


המשך הפרק בספר המלא