פרולוג
פלין
היה משהו בשאגת הקהל, כשהתו האחרון התמוסס באוויר, שתמיד עשה לי צמרמורת. שום דבר לא השתווה לתחושת העמידה מעל ההמון עם הלהקה שלי, להתענגות בידיעה שעמדנו בציפיות של המעריצים.
בכל פעם ששמעתי את הרעש האדיר הזה משתגר לעברנו כמו גל קול מסיבי, נזכרתי עד כמה הזכות שקיבלתי היא מדהימה.
הזמזום המחשמל שהופק מחובבי המוזיקה, ספוגי הזיעה ומלאי האנדורפינים תמיד העניק לי את ההיי הגדול ביותר. התחושה תמיד העלתה את האהבה לעבודה שלי לרמה חדשה. התרגשתי בכל פעם מחדש, וכל הופעה הביאה תמיד משהו שהעניק לי השראה להצליח יותר בפעם הבאה.
מראה העונג שהופך לאכזבה על פניהם של המעריצים בסוף ההופעה כיווץ לי את החזה מרוב עצבות על כך שלא עשינו יותר. הנאמנות שלי אליהם הייתה חזקה בדיוק כמו שהנאמנות שלהם הייתה חזקה אליי.
התפללתי לאלוהים שלעולם לא אאכזב אותם כמעט כמו שהודיתי לו על שהביא את הבחורה שלי, ולרי, לחיי. לולא האמונה שלה בי, החוש העסקי והעבודה שלה ברשתות החברתיות, לא היה לי מושג מה היה קורה לי כמוזיקאי.
בכל יום שבו התעוררתי איתה עירומה לצידי, עדיין שקועה בשינה עמוקה ושלווה, ניצלתי את המותרות של להתבונן בה וליבי התכווץ בתערובת עוצמתית של תשוקה וצורך שרק אהבה הביאה. מדי יום תהיתי מה עשיתי שהתמזל מזלי ככה. יופייה, קור רוחה וצלילות מחשבתה הבדילו אותה מכל אדם אחר שהכרתי בחיי.
קשה לתאר את כל מה שחווינו בשלוש השנים האחרונות ביחד. ולרי הייתה הישועה שלי, החברה הכי טובה שלי, המאהבת שלי, אימו של בני ונוסף לכול, גם המנהלת השתלטנית והחצופה שלי. היא הפכה לכל מה שרציתי בחיי ולא דומה בכלום לחיים שחשבתי שנועדתי להם לפני שפגשתי אותה.
התזמון שלנו היה גרוע ובהתחלה נאלצתי להתרחק ממנה ולאטום את הרגשות שהיו לי כלפיה מסיבות שונות שכבר דיברתי עליהן בעבר. חוץ מזה, ולרי הייתה טהורה מדי עבור ילד רע כמוני.
חיי הפכו שונים כל כך מאז שבננו, ליאם, נולד בטרם עת, והמצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו, גם מבחינה אישית וגם מבחינה מקצועית, נדמה כמו חלום. היו לנו הרבה 'פעמים ראשונות' בשנתיים האחרונות. יום הולדתה העשרים ואחת של ולרי, יום הולדתו הראשון של ליאם, חג המולד הראשון שלנו כמשפחה והחתונה של קרייג וסימון, אליה הגענו שלושתנו יחד לראשונה. בנינו את ביתנו המשותף ועברנו אליו.
אלה היו רק ציוני דרך אישיים, ואם אלה לא הספיקו, רֵדָה גם זכו בפרס הגראמי הראשון שלהם ללהקת הרוק המתחילה הטובה ביותר. בדיוק חזרנו מסיבוב ההופעות הראשון שלנו באירופה נוסף להישג המרשים של אלבום פלטינה.
החיים החדשים שלנו סבבו סביב איזון. במהלך סיבוב ההופעות, אימא של ולרי טיפלה בליאם כך שוולרי דאגה לצד העסקי של הלהקה ובזכות זה, שמרנו על הפרדה נוחה בין התהילה שלי לחיינו הפרטיים.
לא אגיד ששלוש השנים האחרונות היו קלות, אבל לא הייתי מחליף שנייה אחת מהן כי ביליתי אותן לצד ולרי. לא היה יום אחד שבו רציתי להיות במקום אחר. אהבתי את חיי.
אין הרבה אנשים ברי מזל כמוני שזוכים לעסוק במה שהם אוהבים למחייתם.
ידעתי גם שהמזל שלי הוא יוצא דופן כי אהבת חיי חיה את החלום שלי ברמה המקצועית והאישית לצידי.
יצרנו הרבה דברים טובים בלהקת רֵדָה, והצלחנו מאוד. השגנו את ההכרה והפופולריות העולמית שוולרי חזתה, אבל האופן שבו זה קרה היה מעבר לכל מה שאפילו היא דמיינה. במהלך הזמן הזה, צפיתי בוולרי מפתחת את כישורי המשא ומתן שלה בקצב מדהים, והעולם הפך במהרה למגרש המשחקים הפרטי שלנו.
אומנם היא הייתה עדיין בשנות העשרים המוקדמות לחייה, אבל המוניטין שהיא צברה העלה אותה לדרגה של אחת ממנהלות הלהקה הטובות ביותר בתחום המוזיקה. היו אנשים ותיקים יותר בעמדה הזאת שמעולם לא הצליחו להשיג את מה שהיא השיגה בזמן קצר כל כך.
הלהקה שלנו עבדה טוב, הפכנו למלוכדים, ולמרות שהיה סולם דרגות ברור מאוד בתוכה, נהיינו תלויים זה בזה. התגברנו על הרבה מאוד דברים יחד.
ללקסי, נגנית הבס שלנו הייתה התחלה קשה איתנו. בהתחלה היא התקשתה לקבל את זה שהעניין היחיד שלי בה היה כחברה בלהקה. ברגע שהשלימה עם העובדה, היא התחילה לצאת באופן קבוע עם אחד מאנשי הסאונד בצוות.
ההפתעה מבחינתי הייתה ג'ונה. הוא סיפר לי על כך שהוא קרוב משפחה של חבר מהלהקה הקודמת שלי והתוודה בפניי שהצטרף לרֵדָה בהתחלה מתוך כוונה להרוס אותי. לאחר זמן מה, משום שהוא התוודה ועבד קשה כדי להוכיח את עצמו, אפשרנו לו להישאר. לא היה קל לרכוש את אמוני, אבל הוא עבד כמו שצריך והשלמתי עם העובדה שג'ונה הוא מתופף מוכשר וחבר חיוני בלהקה. בזמנו הפרטי — אם יש דבר כזה בעולמו של חבר בלהקת רוק — הוא שכב עם כל אישה אפשרית והתענג על אור הזרקורים. המסיבות שאחרי ההופעות הפכו לקטע שלו, והוא ניהל רומנים עם כמות לא מבוטלת של סלבריטאיות ורודפות תהילה בשנתיים האחרונות.
מכיוון שהוא עדיין הצליח לעשות את העבודה שלו ולא גרם בעיות ללהקה, שיערנו שהגיע לו לחיות את חייו כרצונו. זה לא היה ענייננו כל עוד מה שהוא עשה לא השפיע על המוניטין של הלהקה.
ולרי הייתה מדהימה. היא איכשהו הצליחה לטפל בכל דבר, ולא היה לי מושג איך. בכל מערכת עיתונאים חדשה היו תמונות עדכניות של חברי הלהקה. היא עדיין ניהלה את העסק שלה, ערכה צילומים חודשיים וסיפקה את כל תמונות העיתונות הרשמיות שלנו בעצמה. נוסף לזה, החתמנו להקת רוק אלטרנטיבי חדשה לחברת התקליטים שלנו משום שהם תמכו בנו בעבר, וולרי צילמה גם את כל תמונות הפרסום שלהם.
הלהקה וכל מה שקשור לעסקים הצליחו יותר ויותר, וחוץ מלנהל את רֵדָה, ולרי גם הייתה אימא נפלאה לבן שלנו, ליאם.
בכל הנוגע אליי, תחושת האהבה המיידית שאב מרגיש כשהוא מחזיק את ילדו בפעם הראשונה התעצמה בכל חודש שחלף, ככל שהבן שלי התפתח ועם כל אבן דרך חדשה שהשיג. מעולם לא חשבתי שתהיה לי היכולת לאהוב אדם נוסף כמו שאהבתי את ולרי, אבל התברר שבהחלט יכולתי. ליאם היה הילד החכם, המצחיק והנינוח ביותר שיכולנו לייחל לו. נראה שהוא ירש את החלקים הטובים ביותר של שנינו.
באופן כללי, לא היה לנו על מה להתלונן למעט מעריצה סוררת שצצה מדי פעם ורצתה לפגוע בוולרי על כך שהיא איתי. האיום תמיד היה קיים, ולי דאג לביטחונה. בהתחשב בכך ששילמנו לו כדי להבטיח את ביטחוננו, תמיד הקשבתי לכל דבר שהוא הציע.
המשפחה שלי הייתה כל עולמי, ולמרות שהאינסטינקט הראשוני שלי היה לרצות לטפל בהם בעצמי, לא הייתי טיפש לחשוב שהייתי מסוגל לעשות את זה לבד. כל דבר שלי ביקש מאיתנו — ולרי ואני ניסינו ליישם מהתחלה ועד הסוף.
הקמנו מערך אבטחה עבור ולרי לפני שליאם נולד, אבל ברגע שהוא התווסף למשפחה, ישבנו ודיברנו על מקום המגורים העדיף ביותר שיציע את הפרטיות והנוחות הטובים ביותר לכולנו. תמיד היו אנשים שעשו דברים קיצוניים, ולי היה חכם מספיק להבין שהסכנה הייתה ממשית לכל מי שקשור אלינו.
הבקתה בשטח של משפחת דרסין, אותה חלקנו כזוג, הייתה מושלמת לשנינו, אבל הפכה קטנה מדי עבורנו כשהפכנו למשפחה. כשגורדון, אבא של ולרי, הציע לנו לבנות את ביתנו החדש על אדמתו, זה היה הגיוני. הרעיון ענה לצרכי האבטחה שלנו, והמגורים שם היו אידיאליים להקלטות כשהיינו באיווה.
מכיוון שעדיין היינו צריכים לפצל את זמננו בין איווה לבין הבית שלנו בשיקגו, נראה שזה היה הפתרון הטוב ביותר. התוכניות לבית הנוסף שורטטו בתוך שבוע מרגע ההחלטה, אבל הפעם במרחק של כארבעים דונם מאולפן ההקלטות, דבר שהעניק לנו הרבה יותר פרטיות.
כשלי הציע שנשכור אומנת ממין זכר עבור ליאם, אני מודה שנרתעתי. המחשבה על כך שגבר אחר יטפל בבן שלי לא הייתה הגיונית בעיניי באותו הזמן. ריטה, שהייתה אשת אבטחה, כבר הייתה צמודה לוולרי, ושתיהן נראו כמו זוג חברות כשהסתובבו יחד. היא הייתה מאבטחת נהדרת והשתלבה איתנו בצורה מושלמת, אם כי נאלצתי להודות שאם הייתה בעיה כלשהי, היא לא הייתה מצליחה לטפל גם בוולרי וגם בליאם בו־זמנית.
בסופו של דבר, לי גרם לי לקבל את העובדה שכשליאם יתבגר, הוא ייאלץ ללכת לשירותים או למלתחות הבנים, וולרי או ריטה לא יוכלו להצטרף אליו במקומות האלה, אז הסכמתי בחוסר רצון לשכור את ניבן, חייל מארינס בדימוס. הוא היה גבר ענק בן שלושים ושלוש שעבר אימוני הכשרה מיוחדים להגנה צמודה.
ניבן קמפבל עבד עבור משפחת סלבריטאים אחרת וסיים את עבודתו אצלם כשבנם המתבגר לא הסכים שמאבטח ילווה אותו גם לקולג'.
כשפגשתי אותו לראשונה רציתי למצוא בו פגם, אבל לאחר כמה שעות בחברתו, שבמהלכן לי ואני זרקנו עליו כל תרחיש אפשרי שעלה לנו לראש, נאלצתי להודות שהוא הרשים אותי. ההמלצות שלו היו ללא דופי. אחרי שנפגשתי איתו אפילו טסתי לפגוש את המעסיקים הקודמים שלו כדי לשוחח איתם פנים אל פנים ולשאול אותם על כישורי השמרטפות שלו. הם אמרו עליו רק דברים טובים.
כשניבן רק התחיל לעבוד עם ליאם, עדיין חששתי. השאלה של 'איזה מין איש צבא לשעבר רוצה לטפל בילד קטן?' הטרידה אותי, למרות ההמלצות המעולות והמילים הטובות. נכון, לי חיבב אותו ממבט ראשון, אבל ליאם לא היה הבן שלו. זאת הסיבה לכך שהתקנתי מצלמות נסתרות במעגל סגור בכל מקום בבית שיכולתי לחשוב עליו, ועקבתי אחר המתרחש דרך הטלפון שלי כל עשר דקות. כשלא יכולתי לבדוק בעצמי, ביקשתי מלי שיעשה זאת. בסופו של דבר, נרגעתי וראיתי שניבן התחבר לליאם והגן עליו כמעט כמוני.
בזמן שהיינו בדרכים, הצוות שלנו התרחב, ונראה היה שבכל פעם שהגענו הביתה, כולם טיפלו בכל דבר שהיה בו צורך. התחושה הייתה כאילו הקמנו לנו קהילה קטנה משלנו.
לוולרי היה כישרון לשכור אנשים. בעבר שכרה שתי מעריצות שהפכו לשוליות שלה, אליסון והלן. פגשנו אותן כשהן היו מעריצות צעירות שנסעו בטרמפים ברחבי המדינה רק כדי להגיע לבית שלי בשיקגו.
ההורים של ולרי חיבבו את הבנות והתעניינו בהן, אבל קצת התנגדו כשהחלטנו שהן יעברו לגור לידנו. לא הבנתי את ההסתייגות שהם הביעו בקשר לזה שהבנות יגורו בקרבת מקום, אבל ולרי הבינה מייד. כשהיינו בשיקגו הבקתה הייתה שמורה למלאני ומילי.
כשגילינו שמלאני, בחורה שמרטין ואני הכרנו מהקולג', ילדה את הבת של מרטין, עברנו תקופה לא קלה.
הייתה לי היסטוריה משותפת קצרה עם מלאני, ומכיוון שלא נעשו בדיקות די־אן־איי, תהינו אם מילי הייתה הבת שלי. מרטין ואני שכבנו עם מלאני באותו הזמן, דבר שוולרי התקשתה לקבל, ואחרי שמלאני הסכימה לעשות את בדיקת האבהות, התברר שמרטין היה אביה של מילי.
מל הגיעה לאיווה פעם בחודש ונשארה לסוף שבוע ארוך, ומדי פעם הוריה של ולרי טסו אליה ושמרו על מילי כדי שלמלאני יהיה זמן פנוי עם הגבר החדש שלה, אלכס. הסידור הזה היה נהדר והביא איתו זיכרונות חדשים על בנם המנוח, מרטין, דרך בתו, מילי.
ולרי ניחשה שאימא שלה לא הייתה מוכנה להתמודד עם כל החפצים בחדריהם של מרטין ואדם, ומכיוון שמלאני, אלכס ומילי שהו בדרך כלל בבקתה הנושא היווה מקור מתח חדש עבורה.
מילי התחילה לדבר הרבה על אבא שלה. היא שאלה שאלות, ובאופן טבעי הייתה סקרנית לגביו. היה די ברור שהילדה תרצה לראות את החפצים האישיים של מרטין בקרוב, וואל האמינה שאימא שלה חששה להתמודד שוב עם הנושא הכואב הזה.
כשהיינו בבית, מעולם לא היה מחסור בבייביסיטר. כולם נלחמו זה בזה כדי לטפל בליאם. בדרך כלל, הכבוד הזה ניתן לדודתה של ולרי, ג'ואן, לאימה או לקיידן ולארוסתו, אמבר.
בכל פעם שבה שהינו באיווה, ידענו שהגענו למקום שנחשב לבטוח וניבן היה יוצא לחופשה.
קרייג, חברי ללהקה והחבר הקרוב ביותר שלי, התחתן עם חברתו סימון בשנה שעברה. הם התמקמו במרחק של כשלושה קילומטרים מאיתנו באיווה, למרות שהייתה לקרייג דירה נוספת בשיקגו.
חוץ מהפעמים שבהן פינינו זמן זה לזה או דיברנו בטלפון על בסיס יומי, נפגשנו רק כשעבדנו. כמו שאמרתי, החיים שלנו התמקדו בניסיון לאזן בין הדרישות של הדימוי הציבורי החשוף מאוד שלי, עמידה בקצב של אורח החיים המהיר שוולרי ואני חיינו במשך עשרה חודשים מתוך השנה, לבין ההשתדלות להתנהל כמשפחה נורמלית עם בננו הרחק מאור הזרקורים.
