חלק ראשון
הולדת החרדיוּת
פרק א
הולדת החרדיוּת
לידה מתוך המאבק נגד המודרנה,
הרפורמה ותנועת ההשכלה
איך? ממתי? איך ומִמָתַי מתחילים לספר את סיפורם של החרדים? ולמה קוראים להם חרדים?
איך. איך מספרים את סיפורם של החרדים? הפולמוסן החרדי המופלא הרב משה גרילק זצ"ל אמר לי בתחילת דרכי כפרשן לענייני חרדים כמה פעמים משפט עצוב ומטלטל: "את היהדות החרדית כפי שהיא מצטיירת בעיני הציבור הישראלי הרחב — גם אני שונא". ואז הוסיף משהו אופטימי ומחייב, "אתה יודע שהיהדות החרדית שמציגים לציבור הרחב, זו לא היהדות החרדית האמיתית. אז תספר את הסיפור הזה אחרת, תספר את הסיפור האמיתי".1
מִמָתַי. מִמָתַי מתחילים לספר את סיפורם של החרדים? מאיזו נקודת זמן היסטורית בעצם הכי נכון להתחיל לספר את הסיפור החרדי? שאלת מִמָתַי, שאלת הפריודיזציה (תיקוף — מלשון קביעת תקופה וראשית תקופה) היא שאלה מתודולוגית קריטית בבואנו לכתוב היסטוריה באשר היא. על אחת כמה בסיפורם של החרדים.
את הסיפור החרדי אפשר להתחיל באברהם אבינו ששמע את הציווי "לֶךְ לְךָ", חבש כיפה שחורה על ראשו ויצא לדרך. אני יודע שלא כתוב במפורש בתורה שאברהם אבינו יצא לדרך עם כיפה על ראשו, אלא פשוט כתוב "לֶךְ לְךָ", אבל מי שיקרא את הספר הזה על החרדים, יבין מה שאני הבנתי מהר מאוד, עד כמה הבדיחה החרדית הקטנה להלן במקרה זה, ועד כמה ההומור החרדי, ואין סוף הבדיחות והמעשיות והמימרות השנונות שהוא מייצר, הם כלי נהדר ללמוד וללמד על החברה החרדית (הקטעים משובבי הנפש הללו שזורים בין דפי הספר, וחלקם הנבחר מופיע בפונט מיוחד, כדי שלא תפספסו אותם).
— איפה כתוב בתורה שצריך לחבוש כיפה?
— נו נו, הרי כתוב שאלוקים אמר לאברהם "לֶךְ לְךָ".
— אבל לא כתוב שהוא הלך עם כיפה.
— נו נו. צריך לכתוב? וכי יעלה על הדעת שאברהם יצא לדרך והלך בלי כיפה? מכאן שאברהם אבינו חבש כיפה (ואם חבש כיפה, מסתמא חבש כיפה שחורה, וכי יעלה על הדעת שחבש כיפה אחרת? נו נו).
אז אפשר להתחיל את הסיפור החרדי באברהם אבינו, אפשר גם במשה רבנו שנותן לעם את התורה, ברבי יוחנן בן זכאי, בהלל הזקן, ברבי יהודה הנשיא, ברב אשי וכדומה. אבל במי אי אפשר להתחיל את הסיפור החרדי? אי אפשר להתחיל את הסיפור החרדי ביהושע בן נון אשר מכניס את בני ישראל לארץ, ולא בדוד המלך, ולא ביהודה המכבי, ולא בבר כוכבא וכדומה. ההיסטוריה החרדית היא לא סיפור צבאי/מדיני. היא סיפור רוחני/דתי. מבחינה חרדית, אפשר באופן נדיר להודות כי צדק המשורר הפילוסוף היינריך היינה כאשר אִבחן כי "המולדת הניידת" של העם היהודי היא הדת, היא האמונה, היא הרוחניות.
על פי התפיסה ההיסטורית המקובלת במחקר החברה החרדית,2 ראשית הסיפור החרדי היא במפנה המאות ה-18 וה-19. מדובר בתקופה מהפכנית שבה מתחיל להתחולל אירוע חסר תקדים, שבתגובה לו מופיעה על במת ההיסטוריה היהודית תופעה חדשה: תופעה חדשה שנודעה בכינוי — "החרדים".
הופעת החרדים לא התחוללה יש מאין ותופעת החרדיוּת לא הפציעה על במת ההיסטוריה בלי סיבה, לפתע פתאום, אלא כתגובה. יש משהו שחולל אותה. החרדיוּת הופיעה כתגובה להופעתה לראשונה על במת ההיסטוריה של תופעה אחרת, חסרת תקדים והרבה יותר מהפכנית. התופעה החדשה הזו נודעה בכינוי — "החילונים".
חשוב לדעת: החילונים הם תופעה חדשה וחסרת תקדים. לפני המאה ה-18 לא היה דבר כזה יהודים חילונים. לא היה דבר כזה ציבור יהודי חילוני ולא היה דבר כזה אינדיבידואל יהודי חילוני, יש שיאמרו שלא היה דבר כזה אדם חילוני (ויש שיאמרו שכלל לא היה דבר כזה אינדיבידואל). כל אדם היה מחובר לדת כלשהי. יכול להיות שהיה יהודי שלא ממש קיים מצוות, אבל הוא לא היה "חילוני" כזהות ובפרהסיה, הוא בוודאי לא היה חילוני כ"זרם" ביהדות.
החרדים הופיעו והתגבשו בתגובה להופעתה והתגבשותה של תופעת "החילונים", היהודים שאינם מחויבים להלכה ולפסיקות הרבנים (בתודעתם הסובייקטיבית של החרדים, הרפורמים הם מקרה קצה בתוך תופעת החילוניות). מאז, החרדיות מתגבשת למען ומתוך המאבק מול החילונים, מתוך המאבק נגד שינוי אופיו ודמותו של העם היהודי ונגד חילונו של עם ישראל. זו עמדת המוצא של "החרדים".
הדיון והסקירה ההיסטורית שלנו יתנהלו על בסיס התפיסה המחקרית הדומיננטית והבסיסית הזו, אשר גורסת כי החרדים הם תופעה חדשה, שנוצרה בתגובה למודרנה. על פי התפיסה המחקרית הזו, גם היהודי החרדי הוא בעצם יצירה מודרנית. גם החרדיוּת היא תגובה למודרנה, ולכן למרבה הפרדוקס — החרדיוּת הנאבקת במודרנה, היא עצמה תופעה מודרנית.
התפיסה המחקרית המקובלת הזו בעייתית משהו, שכן כולנו מבינים שאם המאבק ההיסטורי הגדול של העת החדשה הוא המאבק בין היהודי שומר המצוות של פעם ובין היהודי החילוני של העת המודרנית — אז החרדים הם ממשיכי היהודי הישן הרבה הרבה יותר ממה שהם תופעה חדשה. אבל לצורך יישור קו בנקודת הפתיחה של הדיון ושל הספר, נעלים עין.
בראשית, כלומר כשהפציע הסכסוך החרדי־חילוני, כונו אנשי הזרם שהיום אנחנו מכנים "חרדים" בשם "אורתודוקסים". אורתודוקסיה בתרגום מיוונית משמעותה "הדעה הנכונה" (אורתוס — נכון; דוקסה — דעה). הכינוי "אורתודוקסים" שימש לראשונה בגרמניה בסוף המאה ה-18 דווקא ככינוי של לעג בפי משכילים יהודים.3 אחר כך הוא אומץ גם על ידי האורתודוקסים עצמם. במהלך הזמן השתרשו עוד כחמישה כינויים מרכזיים שעמדו בלב השיח: "אדוקים", "יראים", "שלומי אמוני ישראל", "דתיים", וכמובן "חרדים".
במאה ה-20, כשמרכז זירת המאבק עבר לארץ ישראל, הכינוי אורתודוקסים נדחק בפני הכינויים האחרים ולא יכול היה לשמש עוד כמגדיר "החרדים", שמולם התייצבו "החילונים", שכונו במקרים רבים "החופשיים". האורתודוקסיה עצמה עברה תהליך של פילוג ונחלקה לשניים, על פי הניואנס שהתפתח בהבנת המושגים. החלוקה לשניים של האורתודוקסיה יצרה שני פלגים. פלג אחד: "חרדים", ופלג שני: "דתיים" (באמריקה, לאחר הפילוג הפנים אורתודוקסי, הדתיים קיבלו את הכינוי "אורתודוקסים", או "מודרן אורתודוקס", והחרדים קיבלו את הכינוי "אולטרה אורתודוקסים").
הכינויים האחרים כגון "אדוקים" עדיין היו בשימוש, ברחובות עדיין נשמע אז הגידוף המבהיל "אדוק־פיסטוק", שהקדים את "דוסים" ואת "דרוס כל דוס" המבחיל (על פי ההגייה החרדית של האות תו כאות סמך: דת = דס, דתיים = דוסים). אבל הכינוי "חרדים", שלעיתים נלווה לו הגידוף המגונה "השמד כל חרד", הלך ותפס מקום מרכזי יותר ויותר, עד שהכינוי "חרדים" הפך למגדיר הזהות ולכינוי המרכזי. למה אני מדגיש את כינויי הגנאי האיומים הללו? "אדוק פיסטוק", "דרוס כל דוס", "השמד כל חרד"? כדי שניכנס לאווירה האיומה. כי בלעדיה לא נבין את ההיסטוריה החרדית בישראל.
כך או כך, הכינוי "חרדים", דחק את ההגדרה "אורתודוקסים" ואת הכינויים "אדוקים", "יראים" ו"שלומי אמוני ישראל", והפך בעיקר מאז שנות ה-50 של המאה ה-20 להגדרה המרכזית (ממילא מובן שהשימוש שלי במונח "חרדים" בספר זה לגבי התקופות המוקדמות, לגבי השטעטל הישן ולגבי אישים תורניים מוקדמים, שבתקופתם לא כונו חרדים, ייתפס בצדק כאנכרוניסטי. אך הוא נעשה במודע שכן הוא מסייע ללימוד ההיסטורי, וגם... אם להודות על האמת, מכיוון שעל אף שאני מנהל את הדיון על פי התפיסה המחקרית ההגמונית המקובלת, בעומק התפיסה המחקרית שלי אני לא לגמרי מקבל את החלוקה הזו שאומרת שלפני הופעת המודרנה, לא היו חרדים. ודאי שכן. עכשיו נשכח כולנו את מה שכתבתי פה, ואם מישהו יצטט אותי שכתבתי זאת פשוט אכחיש. נמשיך בדיון הקלאסי, כי גם אם הולדת אין פה, נקודת מפנה היסטורית עצומה ומשנה חברה ותודעה — ודאי יש פה).
אבל למה קוראים להם החרדים? "החרדים" — מלשון חרדה. "הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ", נכתב בספר ישעיהו (סו, ה), "הַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ", נכתב בספר עזרא (י, ג). מיד נבין חרדה ממה ונדון בשאלת העל: ממה בעצם החרדים חרדים? ממה הם פוחדים? למה החרדים בחרדה? אבל תחילה נפליג אל הרקע ההיסטורי בעולם הכללי שהוביל לשינוי הגדול בעם היהודי מאז המאה ה-18, הרקע ההיסטורי שהוביל להופעת החילוניוּת ובעקבותיה להופעת החרדיוּת.
למה החרדים בחרדה? ממה הם נחרדו ופחדו?
הופעת המודרנה, החילון והרציונליזם החרידו את העולם החרדי ונתפסו כמכה היסטורית שאולי לא תאפשר לדת בכלל ולחרדים בפרט לשרוד.
לא מעט אינטלקטואלים רציניים הובילו למסקנה שזהו סוף תור הזהב של הדת בעולם, שהמודרנה תביס את הדת. פרידריך ניטשה הכריז: "אלוהים מת", קארל מרקס קבע: "הדת היא אופיום להמונים", זיגמונד פרויד הגדיר: "הדת היא אשליה", אמיל דורקהיים הקטין את הדת עד כדי האמירה "הדת היא מטפורה", והסוציולוג מקס ובר חזה כי תהליך "הסרת הקסם" של הדת הוא תוצאה הכרחית של הרציונליזם המודרני.
המסר של כולם היה דרמטי: הדת לא תוכל להחזיק מעמד מול המודרנה. ערב הקמת המדינה היה זה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל דוד בן גוריון אשר צוטט כמי שחזה את תבוסתה של הדת ואת היעלמותם של החרדים מעל במת ההיסטוריה, ושהעריך כי "בעוד שלושים שנה נראה חרדים רק במוזיאונים". את התחושה הזו, שהדת לא תשרוד והחרדים לא יחזיקו מעמד בקרב מול המודרנה, מול החילון ומול תנועת הנאורות וההשכלה, היטיב לבטא המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בשירו מקיץ 1902 "לבדי". השיר יכול להיות מובן לנו ככזה המתאר את "החרדי האחרון". החרדי האחרון אשר מובס בקרב מול האור החדש של תנועת הנאורות, הידועה בכינויה "תנועת ההשכלה":
כולם נשא הרוח, כולם סחף האור
שירה חדשה את בוקר חייהם הרנינה
ואני גוזל רך, נשתכחתי מלב
תחת כנפי השכינה
בדד, בדד נשארתי
ביאליק ממש מספיד את הדת ואת העולם החרדי. הוא מספר על כאב התבוסה בקרב ההיסטורי. "כולם נשא הרוח כולם סחף האור" — כולם עוזבים את עולם הישיבות החרדי ונסחפים אחר האור, מהו האור? זוהי "הנאורות" — תנועת ההשכלה. הנחת היסוד ההגיונית הייתה שהמודרנה תפגע בדת אנוּשוֹת, שמודרנה = חילון והיעלמות הדת. וכמו המוהיקני האחרון, החרדי האחרון נותר לבדו ומבהיר את חוּמרת האובדן, בהמשך השיר של ביאליק:
והשכינה אף היא...
חרש בכתה עלי ותתרפק עלי...
כולם נשא הרוח, כולם פרחו להם
וָאִוָתֵר לבדי לבדי
אפשר גם לקרוא את השיר הזה לא כשיר שגיבורו הוא החרדי האחרון שנשאר לבדו לבדו, אלא שהגיבורה שלו היא השכינה שנשארה לבדה לבדה. השכינה היא זו שנותרת לבדה אחרי שכל היהודים החרדים עוזבים אותה, נכחדים.
הרקע ההיסטורי: שבע המהפכות הגדולות שהולידו את מהפכת החילון
אלוהים ברא את העולם כולו בשישה ימים, ואת העולם החילוני שאִתגר את הדת בשבע מהפכות. שבע מהפכות שחייבים להכיר והן אלה ששינו את העולם, בנו את החילוניות ואיימו על הדת בכלל ועל העולם החרדי שבמרכז סיפורנו בפרט:
מהפכת הדפוס של יוהאן גוטנברג במאה ה-15 הכשירה את הקרקע והיוותה את המצע לתהליך הדמוקרטיזציה של הידע. היא העניקה את האפשרות הטכנית להדפיס רעיונות חדשים וידע ישן ולהפיץ אותם. היא סיפקה את התשתית המעשית להפצת רעיונות המהפכות שעוד יבואו — מהפכת הרפורמציה, המהפכה המדעית, מהפכת הנאורות וההשכלה, מהפכת החילון. אפשר להשוות את מהפכת הדפוס למשל למהפכת האינטרנט שפרצה את חומות הסתרת המידע מול משטרים סגורים. פתאום הידע פתוח לכולם, זה משנה עולם. זה מחליש את מי שמנסים למנוע חשיפה למידע מבחוץ ולתרבות חיצונית.
מהפכת הרפורמציה של מרטין לותר במאה ה-16 שיצרה זרם חדש בנצרות, הייתה לכאורה מהפכה פנים נוצרית עצומה: מעתה אין הגמוניה קתולית כל כך עוצמתית, יש גם פרוטסטנטים. אך המשמעות היא הרבה מעבר לעולם הנוצרי. מהפכת הרפורמציה בעצם הכשירה את הדרך לסובלנות דתית, לתפיסה שאין רק אמת דתית אחת (ממסדית, במקרה הפנים נוצרי: קתולית). הופעת הרפורמציה החלישה את הממסד הדתי הכנסייתי אבל בעצם את הממסד הדתי באשר הוא. למה? ראשית, כי אם יש כמה דרכים להיות נוצרי, לא רק זו הקתולית, אז למה שלא תהיינה כמה דרכים להיות יהודי? שנית, כי מבחינה פנים יהודית דתית התהליך של הטמעת התפיסה ש"אין אמת אחת" מסוכן לממסד הדתי ההגמוני, יותר מהתפיסה שיש אמת אחת, אבל אנחנו רק נלחמים עליה ועל התואר "דת האמת" מול דתות אחרות כמו הנצרות והאסלאם. אם אין "דת האמת" המוחלטת ויש כמה אפשרויות, אז מבחינת דתות פוליתאיסטיות, שיש בהן ריבוי אלילים כמו הדתות ההודיות, זה בסדר גמור. לעומת זאת מבחינת דת האמת המונותיאיסטית זו מכה קשה, בבסיס.4
המהפכה המדעית של ניקולאוס קופרניקוס, גלילאו גליליי, אייזק ניוטון ואחרים במאות ה-18-16 החלישה את הדת בשני מובנים מהפכניים: ראשית, התברר שכדור הארץ איננו מרכז היקום, שהשמש סובבת סביבו. תחשבו על רעידת האדמה הרעיונית: פתאום אנשים מגלים שהשמש בכלל לא באמת זורחת ולא באמת שוקעת. אין דבר כזה זריחה ושקיעה. זו אשליה. השמש שם וכדור הארץ הקטן הוא שמסתובב סביבה. הסיבוב של כדור הארץ הוא שגורם לנו לראות את השמש לאט לאט ובהדרגה כאילו היא זורחת. זה לכאורה אמור לערער לכל אדם דתי את התפיסה שהשמש נבראה ביום הרביעי רק כדי לתת לבני האדם אור, וממילא לכאורה לראשונה לערער את התפיסה הקלאסית שתופסת את בני האדם ואת עולמם כמרכז הבריאה (למה אני מדגיש "לכאורה לראשונה"? כי הרמב"ם בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים" כבר במאה ה-12 מקדים ומכין אותנו לגילויים של ניקולאוס קופרניקוס במאה ה-16. הרמב"ם מעיר שאין אפשרות שהיקום עצום הממדים נברא כולו רק בשבילנו ובשביל כדור הארץ שלנו כמרכז הבריאה. הרמב"ם מתבונן במרחבי השמיים האין סופיים ורומז לנו כי זו מחשבה אבסורדית שנבנָה יקום כל כך גדול, בשביל כוכב כדור הארץ הכל כך קטן. הוא ממשיל את אבסורד בריאת כל היקום הענקי רק בשביל כדור הארץ הקטן לכך שהיו בונים מכונת ברזל עצומה כדי לייצר מסמר קטן, או מחט).
אבל איומי המהפכה המדעית על הדת לא נגמרים בזה. המהפכה המדעית מחוֹללת עוד רעידת אדמה, רעידת אדמה מעמדית־היררכית: המדענים מול אנשי הדת. פתאום לא אנשי הדת נותנים את התשובות לשאלות הקיומיות הגדולות, אלא אנשי המדע. זה שינוי עצום וסכנת ירידה דרמטית במעמדם של אנשי הדת ובמעמדה של הדת.
והייתה גם המהפכה התעשייתית, שהובילה לעִיוּר (אורבניזציה), אִפשרה אותו ודחפה אליו. מהפכה זו אִפשרה מעבר מהיר ממקום למקום, מהכפר לעיר, בזכות מנוע הקיטור וכדומה, ודחפה לעשות את המעבר הזה כדי למצוא פרנסה בערים. המהפכה התעשייתית תרמה לערעור כל צורת הקיום הכפרי, הקהילתי, המשפחתי. היא סדקה את חשיבותו ומרכזיותו של מוסד המשפחה ואת הדומיננטיות של הקהילה, כשאנשים עזבו את המשפחה והקהילה ויצאו לחפש פרנסה (גם במהפכה התעשייתית היו רעידות משנה. למשל: לעיתים הרכבות פגעו בעיירות הקטנות שהתפרנסו בעבר מעוברי הדרכים אשר נהגו לעצור בהן. אם זו עיירה יהודית אז שוב, מתחיל מעגל האימה, כל המבנה מתערער, יש רכבות, אין עוברי דרכים שעוצרים, אין פרנסה, צריך לצאת מהקהילה אל העיר הגדולה בעזרת רכבת הקיטור וכו').
מהפכה דרמטית עוד יותר עבור הקהילות היהודיות הייתה מהפכת המדינה הריכוזית. מהי המדינה הריכוזית? בעת החדשה הופיעה על במת ההיסטוריה שיטת שלטון שאתגרה את הקהילות היהודיות: המדינה הריכוזית, אשר כשמה כן היא, מדינה שמתנהלת עם ממשל ריכוזי. רבים נוטים לחשוב כי מבנה המדינה המוכר לנו, של ממשלה מרכזית ששולטת במדינה כולה, הוא מבנה המדינה מאז ומעולם. אבל לא. מבנה המדינה כפי שהוא מוכר לנו היום הוא לא הסדר היחיד האפשרי.
מבנה וסדר משטרי אחר אנו פוגשים כמובן בלימודי ההיסטוריה על יוון העתיקה, על הפוליס היוונית, על ערי המדינה. יוון הייתה מאוחדת לכאורה תחת אותה תרבות ואותם אלים, אבל השלטון לא היה ריכוזי, אלא כל עיר הייתה לעצמה. עיר מדינה. ערי פוליס. לא היה שלטון ריכוזי.
כך גם המבנה והסדר הפיאודלי הימי ביניימי — זה לא היה שלטון ריכוזי, אלא היה מלך שליט ותחתיו אצילים בעלי אחוזות שהם בעצם שליטים בתחומם, שכל אחד מהם מנהל מעין אוטונומיה קטנה משלו. למלך לא היה שלטון ריכוזי.
דומה לכך גם היה מבנה האוטונומיות והקורפורציות. בימי הביניים השלטון המקובל לא היה שלטון ריכוזי, אלא היו שלל אוטונומיות. בתוך שיטת האוטונומיות, גם קהילות יהודיות זכו למעין אוטונומיה ושלטון עצמי, לעיתים מעין קורפורציה בתוך שלל קורפורציות (קורפורציות = גופים שלכל אחד מהם חוקים ומערכת מנהגים ומשפט משלו). מבנה כזה, שכולל סמכויות אכיפה חברתית ואף דתית של ראשי הקהילה היהודית על הציבור, נתן לקהילות היהודיות כוח עצום וכלי שליטה מסודר. מספיק להרהר באפקטיביות הקטלנית של הכלי המרכזי של ההנהגה — "החרם", בסיטואציה היסטורית שבה חבר הקהילה היהודי לא יכול פשוט לקום וללכת. צורת היישוב של העיירה היהודית, השטעטל (מיידיש. עיר — שטאט, עיר קטנה — שטעטל, ברבים — שטעטלעך), שבה התרכזו מאות, ולעיתים אלפי יהודים, פעמים רבות כרוב יהודי בעיירה כולה, אִפשרה לנהל אורח חיים של קהילה יהודית מעין אוטונומית.
בעת החדשה, כאשר התחולל המהפך של שינוי ומעבר ממדינה ימי ביניימית למבנה המדינה הריכוזית, בוטלה למעשה סמכות הקהילות היהודיות. המבנה האוטונומי קרס. הממסד היהודי הקהילתי איבד את כוחו, בין היתר, למשל, את כוחו לאכוף על היהודי הפרטי לשמור על חוקי הדת, אשר שמירתם הפכה לעניין וולונטרי.
אם לא די בזה, הופיעה המהפכה השישית, מהפכת האמנציפציה, במסגרתה החל תהליך הענקת שוויון זכויות ליהודים. התהליכים הרשמיים של האמנציפציה (שחרור), שכללה שינויי חוק שבאמצעותם הושוו זכויותיהם הפוליטיות של היהודים, החלו בסוף המאה ה-18. זה בא לידי ביטוי עם צו הסובלנות של הקיסר יוזף השני באוסטריה (1781) ועם הצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית, שהשוותה את זכויות היהודים (1789). התהליך נמשך עד אחרי מלחמת העולם הראשונה, או אז כבר היה העם היהודי ברובו בתוך האמנציפציה, לאחר התממשותה גם ברוסיה (1917).
מה רע באמנציפציה? בבתי הספר הממלכתיים בישראל האמנציפציה נלמדת כבשורה נפלאה, אבל הוגים חרדים ראו בה אסון, סוג של "אינקוויזיציה מתוקה". הרי התפיסה היא כי היהודים והיהדות שרדו בגלות כיוון שלא שינו את שמם, לשונם ומלבושם. והנה האמנציפציה הבטיחה ליהודים אפשרות כן לשנות את שמם, את לשונם ואת מלבושם ואף מעבר לזה, היא הבטיחה ליהודים יציאה מתוך הקהילה היהודית הסגורה והשתלבות. כבר אין צורך בסימון הבגדים, כבר אפשר ללמוד בבתי ספר של גויים. מבחינת תפיסת העולם החרדית לא מדובר בבשורה, אלא בגזירה. גזירה הפוכה וגזירה כפולה.
למה גזירה הפוכה? מכיוון שאם גזירת הלבוש הקלאסית הייתה חיוב היהודים ללבוש אביזרים שיבדילו אותם מהסביבה ומהגויים, גזירת הלבוש המודרנית הייתה הפוכה: איסור על היהודים ללבוש אביזרים שיבדילו אותם מהסביבה ומהגויים. גזירות הלבוש של 1848 ו-1853 הטילו מס על חבישת כיפות וכובעים מיוחדים ליהודים, על לבישת קפוטות (המעילים הארוכים שחרדים הולכים בהם) וכדומה.
למה גזירה כפולה? שהרי לא רק שמפרקים את האוטונומיה היהודית פנימה, אלא גם מאפשרים ליהודים להשתלב בעולם הגויי ולצאת החוצה. מקרה נפוליאון מסביר זאת היטב. נפוליאון מעניק ליהודים לכאורה מצד אחד דבר אחד טוב ומצד שני דבר לא טוב, אבל בעצם שניהם לא טובים מבחינת התפיסה החרדית. מצד אחד נפוליאון אמר ליהודים משהו לא טוב: "כקהילה — לא תקבלו יותר כלום", אבל מצד שני הוא אמר ליהודים משהו לכאורה כן טוב: "כיחידים — תקבלו הכול". הצרה היא שהמשהו הלכאורה טוב הזה רק מחריף את צרת הקהילות היהודיות, כי לא רק שאין לממסד היהודי קהילה עם סמכות שתשמור על כל יהודי ויהודי שיישאר בתוכה, אלא שמעתה גם כל יהודי ויהודי שרוצה יכול לצאת ולהתקבל בעולם הגויי שבחוץ. ומפורסם הסיפור על בעל התניא, האדמו"ר המייסד של חב"ד, שלתדהמת רבים בדורו, דורו של נפוליאון, התפלל למפלתו של שליט צרפת נושא בשורת השוויון של המהפכה הצרפתית. ההסבר שנתן האדמו"ר החב"די מתמצת את מה שאנחנו מנסים ללמוד פה: כי אם ינצח בונפרטה ואיתו בשורת החופש, השוויון והאחווה שלו, אמנם מצבם הגשמי של היהודים ישתפר, אבל הם יתרחקו מאביהם שבשמיים.
ואם לא די בכל אלה, הרי הגיעה גם המהפכה השביעית, מהפכת הנאורות/ההשכלה, שלהלן יוקדש לה פרק שלם אבל כבר כעת חשוב להדגיש כי אבי תנועת ההשכלה משה מנדלסון, שנלחם בשם ערכים משכיליים למען סובלנות הגויים כלפי היהודים, התנגד לסובלנות, כשהובעה עמדה סובלנית שרצתה להמשיך ולאפשר ליהודים אוטונומיה. מנדלסון פעל נגד האוטונומיה היהודית.5 יתרה מזו, מטרה מרכזית של תנועת ההשכלה היהודית הייתה ריסוק מבנה ועוצמת האוטונומיה היהודית.
מתוך מהפכת הנאורות/השכלה הבשילה גם התופעה המהפכנית שנבעה מתוך כל המהפכות הללו: החילון. מול החילון הזה, וכתגובה לאיום של החילון הזה, נולדה, או לפחות עוצבה, נחצבה וגובשה, החרדיוּת.
קרב ההגנה של העולם החרדי מול הופעת תנועת ההשכלה
מה הדבר הכי מפתיע שעלינו להבין בהקשר של תחושת התבוסה הצפויה של הדת במאבק מול המודרנה שעליה הורחב לעיל? שלא רק הדמויות החילוניות המרכזיות לעיל (ניטשה, מרקס, פרויד, דורקהיים, ובר, בן גוריון, ביאליק וכו') הובילו למסקנה שהדת תובס קשות ולא תחזיק מעמד בקרב מול המודרנה. האירוע הרעיוני המפתיע והחשוב, שהוא ערש הולדתה של החרדיוּת, הוא שגם בעולם הרבני היו שחשבו כנראה כמוהם שהדת לא תוכל לעמוד מול המודרנה, שהמודרנה היא סכנה איומה לדת. לכן התגובה הרבנית של מעצבי החרדיוּת כלפי המודרנה הייתה דחייה של המודרנה. דחייה של המודרנה ושל התופעות הנלוות לה והסתגרות מפניהן. כך, מתוך תגובת נגד למודרנה, נולדה האורתודוקסיה. כך נולדה החרדיוּת.
על ערש הולדתה של החרדיוּת ניצב החת"ם סופר (רבי משה סופר, 1839-1762), מי שכונה לימים "אבי האורתודוקסיה". מלבד היותו דמות רבנית עצומה ומנהיג של דור, מדובר במנסח המופלא של עקרונות החרדיוּת. החת"ם סופר הסתמן חוץ מהכול כקופירייטר המבריק ביותר בתולדות העולם הרבני. הוא ניסח מספר סיסמאות/עקרונות בסיסיים להתמודדות היהדות החרדית עם הסיטואציה ההיסטורית החדשה. הסיסמאות הללו הן כלי נהדר ללמוד וללמד את הדנ"א של החרדיוּת.
הדרבי ההיסטורי הגדול על דמותה של היהדות בסיטואציה ההיסטורית החדשה, יכול להיות מסופר דרך המאבק בין שתי דמויות. החת"ם סופר, "אבי האורתודוקסיה" מהעבר האחד, ומשה מנדלסון, "אבי תנועת ההשכלה" מהעבר השני. למרות שמנדלסון נפטר (1786) כשהחת"ם סופר (נולד 1762) היה בגיל הנעורים, ברטרוספקטיבה היסטורית, אלה שני גיבורי הסיפור ההיסטורי.
ההתנגשות ההיסטורית החדשה היא פרי תהליך היסטורי מהפכני שחוללה תנועת ההשכלה, המכונה גם תנועת הנאורות (The Enlightenment Movement). כרגיל בהיסטוריה שלנו, בהתחלה הופיעה תנועת ההשכלה האירופית ורק מאוחר יותר ובעקבותיה תנועת ההשכלה היהודית. תנועת ההשכלה האירופית התהוותה במאות ה-17 וה-18. תנועת ההשכלה היהודית הופיעה במחצית השנייה של המאה ה-18. יש מקדימים את הופעתה לשנת 1755, אז מתפרסם החיבור "קהלת מוסר" של מנדלסון. כתופעה ממש אנחנו מזהים את ערש תנועת ההשכלה בברלין של שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-18. בתקופה זו ניתן לראות את הולדתה של תנועת ההשכלה היהודית ואת השפעתה שהולכת ומתעצמת.
שמה של תנועת ההשכלה נישא עד היום בפיות החרדים כמעין קללה חילונית מפחידה. "מַשְֹכִּיל" היא עד היום מילת גנאי, במלעיל כמובן. אבל בראשיתה של תנועת ההשכלה, חשוב להזכיר, לא מדובר היה בתנועה חילונית דווקא, אלא במקרים רבים באנשים דתיים ושומרי מצוות שרצו להתאים את היהדות לעת החדשה. אבי תנועת ההשכלה משה מנדלסון היה יהודי מחויָב לשמירת תורה ומצוות. המשכילים רצו שיהיו יהודים משכילים ומכובדים בעיני הגויים ועל פי הקריטריונים של הגויים. הם רצו שיהיו יהודים שהם גם יהודים טובים ויראים וגם אנשי אקדמיה נכבדים ומוערכים, רבנים שהם גם דוקטורים. החרדים הגיבו על התמהיל הזה בין היתר במימרה העוקצנית: "מאז שהתרבו הרבנים שהם גם דוקטורים, היהדות נהייתה חולה".
כאמור, על ערש הולדתה של תנועת ההשכלה היהודית ניצב משה מנדלסון (1786-1729), מי שכונה לימים "אבי תנועת ההשכלה". מנדלסון, הפילוסוף היהודי־גרמני, הצליח להגשים את חלומות המשכילים. הוא הפך לדמות יהודית שזכתה להערכה עצומה גם בעולם הלא יהודי מסביב. המחזה המפורסם של גוטהולד אפרים לסינג "נתן החכם" התבסס על דמותו של מנדלסון. בשנת 1763 נערכה תחרות חיבורים מדעיים של האקדמיה המלכותית הפרוסית. למקום השני הגיע הפילוסוף עמנואל קאנט. המקום הראשון נתפס על ידי אחר. היהודי מנדלסון.
השפעתם של מנדלסון ושל תנועת ההשכלה הלכה וגברה, ואט אט החלו להישמע יותר ויותר קולות יהודיים שקראו לתיקונים בדת. מתוך כך נולדה גם התנועה הרפורמית. מול הרפורמים (אשר בווריאציה הרכה יחסית שלהם בראשית המאה ה-19 כונו לעיתים "ניאולוגים", כלומר חדשנים) התייצב החת"ם סופר עם הסיסמאות שלו. שש סיסמאות קליטות ומבריקות במיוחד שבמרכזן הסיסמה המפורסמת "חדש אסור מן התורה", שמאפשרות לנו עד היום ללמוד וללמד את התפתחות החברה החרדית ואת עקרונות החרדיוּת.
עקרונות החרדיוּת (על פי סיסמאות החת"ם סופר)
"השומע ישמע והחודל יחדל ואל תדורו בשכנותם כלל וכלל"
"בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד, אז כף רגליכם לא תמעד, לעולמי עד"
"עת לעשות לה' — הרבו תורתך"
"חדש אסור מן התורה"
"היזהרו משינוי שם, לשון ומלבוש"
("ובני ישראל יוצאים ביד רמ"א")6
הסיסמה הראשונה שטבע החת"ם סופר, "השומע ישמע והחודל יחדל ואל תדורו בשכנותם כלל וכלל", מביעה את העיקרון הראשון והחשוב של החברה החרדית: אידיאל ההתבדלות. החת"ם סופר אומר כי "השומע ישמע" אבל "החודל יחדל", כלומר מי ששומע להנהגה הרבנית וממושמע להלכה ומקיים אותה, יישאר חלק מהקהילה היהודית, אבל מי שחודל מלהקשיב לרבנים ולהלכה יחדל מלהיות חלק מהקהילה היהודית — נאלצים לוותר עליו. בסיסמה זו בעצם מכריז החת"ם סופר על עקרון־העל של העולם החרדי — עקרון ה"התבדלות". מאותה שעה היסטורית שבה הפכה החשיפה ליהודים אחרים (רפורמים/חילונים וכיו"ב) לסכנה גדולה לעצם קיומה של הדת, כלומר על פי התפיסה החרדית לעצם קיומה של היהדות, נפל דבר בישראל ונקבע עקרון ההתגוננות הדרמטי: שומרי המצוות החרדים גוזרים על עצמם התבדלות. לא התבדלות מהגויים, אלא התבדלות מיהודים. לא התבדלות מהעולם הגויי שסביבם, אלא התבדלות מהעולם היהודי שאינו שומר תורה ומצוות כמותם. בכך קובע החת"ם סופר החלטה דרמטית כי העם היהודי ייפרד לקהילות נפרדות.7 החרדים יחיו בשכונות נפרדות משאר היהודים ויבנו לעצמם גטו מרצון.
מאותה שעה שבה נקבע אידיאל ההתבדלות כאידיאת יסוד, כל ניסיון של שילוב חרדים באוכלוסייה הכללית וסדיקת חומת ההפרדה בינם ובין שאר העולם היהודי ייתפס על ידי גורמים חרדיים אידיאולוגיים לא כהצלחה של שילוב במודרנה/בחברה הישראלית, אלא ככישלון. מדוע כישלון? מכיוון שעל פי סיסמה זו, מטרת החרדיוּת היא התבדלות מהזרמים החילוניים בעם ישראל, ולא חלילה שילוב. בשיח הציבורי בישראל אנחנו יכולים לשמוע לעיתים את המשפט מלא האופטימיות "אנחנו רואים הצלחה בשילוב החרדים בחברה הכללית". המשפט הזה הוא במידה רבה אוקסימורון, יש בו סתירה פנימית עצומה. לא יכול להיות דבר כזה "הצלחה בשילוב החרדים בחברה הכללית", אם מטרת־העל של החברה החרדית היא למנוע שילוב חרדים בחברה הכללית. השילוב הוא כישלון, לא הצלחה. נדגיש שוב, על פי עקרונות סיסמאות החת"ם סופר, הצלחה בשילוב כזה משמעותה כישלון במאבק על שימור החרדיוּת. השילוב מבחינתו הוא איום על החברה החרדית (וממילא איום על הדת היהודית, ובסופו של דבר איום על המשך קיומם של היהדות ושל העם היהודי).
הסיסמה השנייה שטבע החת"ם סופר, "בכתבי רמ"ד אל תשלחו יד, אז כף רגליכם לא ימעד, לעולמי עד", מביעה את העיקרון השני החשוב של החברה החרדית: אידיאל ההתבדלות התרבותית. בסיסמה זו מתעמת "אבי האורתודוקסיה" החת"ם סופר ישירות עם "אבי תנועת ההשכלה" רמ"ד מנדלסון. הוא מזהיר שלא לשלוח יד בכתבי רמ"ד — ראשי תיבות רבי משה (מנדלסון) מדסאו — עיר הולדתו של אבי תנועת ההשכלה (ויש טוענים כי רמ"ד זה לא ראשי תיבות של "רבי משה מנדלסון", אלא ראשי תיבות של "רשע משה מנדלסון"). כתבי רמ"ד הם בסך הכול ביאור ותרגום בגרמנית לתורה. לכאורה מה רע בכך? מנדלסון כביכול מעודד צעירים יהודים שהתחברו לגרמנית ללמוד תורה. אלא שהרבנים סברו הפוך, שהוא מעודד יהודים להפוך לחלק מהתרבות הגרמנית. החת"ם סופר באזהרתו מספרות כמו כתבי רמ"ד של מנדלסון, בעצם מעמיק ומקדש את האיסור על החרדים ללמוד לימודים שאינם תורניים "טהורים", ודאי שלא ללמוד לימודים חילוניים, ובכך סוגר ומבדל אותם מפני השפעות חיצוניות.
זהו יסוד חשוב בהבנת העולם החרדי. ההנהגה החרדית מטפחת את אתוס המאבק בלימודים חילוניים. המיתולוגיה החרדית מטפחת את נרטיב סגירת אֵם הישיבות ופאר הישיבות "ישיבת וולוזי'ן" בשנת 1892 כדי לא להיענות לדרישת השלטונות, פקידי החינוך ושר ההשכלה הרוסי להכניס אליה אפילו מעט לימודי חול. על פי הנרטיב מעצב התודעה והאתוס הזה: אֵם הישיבות נסגרה כי השלטונות רצו לכפות עליה להכניס מעט לימודי חול.8 גם מאתיים שנה אחרי החת"ם סופר ייתקלו השלטונות ושרי החינוך במדינת ישראל שיבקשו להכניס אל תוך מוסדות החינוך החרדיים לימודי חול — "לימודי ליב"ה" (לימודי יסוד בחינוך הממלכתי) — בתגובת התנגדות חריפה של הסתגרות והתבצרות. לעיתים נדמה כאילו אזהרתו של החת"ם סופר "בכתבי רמ"ד, אל תשלחו יד, אז רגליכם לא ימעד, לעולמי עד" היא אכן נצחית, היא אכן לעולמי עד.
ראיינתי פעם את סגן שר החינוך לשעבר, חבר הכנסת הצבעוני ר' לייזר מוזס מיהדות התורה, וביקשתי ממנו להסביר לצופים בכתבת טלוויזיה איך נראית מערכת השעות של חרדי בגיל תיכון:
— 7 וחצי תפילה.
— אחר כך?
— אחר כך לומדים גמרא עד 12.
— מה לומדים ב-12 עד ההפסקה בשעה 1 וחצי?
— גמרא.
— וכשחוזרים מההפסקה?
— חוזרים (מההפסקה) ב-3 וחצי, ושוב פעם גמרא.
— שיעור הבא מה?
— שיעור הבא שוב פעם גמרא, עד השעה 8.
— ב-8 (בערב)?
— ב-8 לומדים ספרי מוסר חצי שעה, אוכלים ארוחת ערב, חוזרים (ללמוד) מ-9 עד 11 (בלילה).
— שיעור מה?
— עוד פעם גמרא. [...]
— אנגלית איפה נכנס?
— אין אנגלית. בגיל התיכון אין.
— מתמטיקה?
— אין.
כדאי להיות קשובים לדברים של ר' לייזר מוזס, הם חשובים לדיון הציבורי בישראל. אין ליב"ה בישיבות. ואפילו את המונח "לימודי ליב"ה" כאילו משתדלים להגות בצורה לא נכונה, במלעיל במקום במלרע. חרדים אומרים ליב"ה כמו שהם אומרים רִיבָּה, כזו שהולכת (מתחרזת) טוב בבתי הכנסת הספרדיים במגשים גדושי תה עם שִיבָּה. המשמעות של דבריו של סגן שר החינוך לשעבר היא שגם כאשר מדווחים על חרדים שלומדים לימודי ליב"ה, למשל במוסדות ש"ס, הכוונה היא רק ברמת בית הספר היסודי. בגיל תיכון הלימודים בישיבות הם רק גמרא. וחצי שעה מוסר. אין לימודי חוֹל בכלל. אז במקרה האופטימלי בוגר חינוך חרדי יכול לצאת עם לימודי חול ברמת בית ספר יסודי. הסביר לי פעם הרב אברהם לייזרזון, יו"ר החינוך העצמאי החרדי, מה הם לימודי ליב"ה מבחינת החרדים: "אומרים בתפילה: 'בריך שמיה דמרא עלמא [ברוך שמו של אדון העולם] יהא רעווא קדמך [יהי רצון מלפניך] שתפתח ליבאי באורייתא [שתפתח לבִִּי בתורה]". ואז הציג את הדרשנות החרדית: "'ליבאי באורייתא' זה אומר שהלימודי ליבה שלנו זה אורייתא — התורה".
המשך הפרק בספר המלא
