הערה על העבודה


ידע עתיק יומין ועשיר בשם העבודה או העבודה הגדולה, שמטרתו לאפשר לנו להתעלות אל מעבר לחוויותינו כבני אדם, נמסר מדור לדור לאורך ההיסטוריה בידי שליחים רבים ושונים. המסורות ההרמטיות הקדומות דיברו על אלכימיה מסתורית, ואילו מיסטיקנים מודרניים כגון גיאורג גורדייף עודדו מחפשי משמעות לפתח מעורבות עמוקה יותר בעולם באמצעות השגת רמות תודעה גבוהות יותר. אפשר לראות שימוש בשפה דומה בשיח העוסק במאבק בגזענות ובמסגרת הקריאה לפירוק נדרש של כל דיכוי מערכתי; וכן בשיטות שונות לגמילה מהתמכרויות, כגון תוכנית שנים־עשר הצעדים. המשותף לכל הגרסאות האלה של העבודה — שהוא גם הדבר שהספר הזה מבקש לטפח ולקדם — הוא השאיפה להתבונן על עצמנו ועל מקומנו בקהילה. מטרת העבודה שלי היא להעניק לכם כלים שיעזרו לכם להבין ולרתום לתועלתכם את מערכת קשרי הגומלין המורכבת שמתקיימת בין נפשכם, גופכם ונשמתכם. כך תוכלו לפתח יחסים עמוקים, אותנטיים ומשמעותיים יותר עם עצמכם, עם אחרים ועם החברה בכללותה. הפרקים הבאים מתארים את המסע האישי שלי, ואני מקווה שהם יעוררו בכם השראה למצוא את הגרסה המתאימה לכם של העבודה.


פתח דבר


הלילה האפל של הנשמה


נדמה כאילו משוררים ומיסטיקנים חווים תמיד התעוררות נשגבת באיזשהו מקום שמימי — על פסגת הר, בזמן בהייה בים הפתוח, על גדת פלג מפכה, מול סנה בוער. ההתעוררות שלי התרחשה בבקתת עץ במעבה היער, כשמצאתי את עצמי מתייפחת ללא שליטה מעל קערה של דייסת שיבולת שועל.


הייתי בצפון מדינת ניו יורק עם בת זוגי, לוֹלי, במה שאמור היה להיות חופשה לצורך התבודדות והתרחקות מההמולה של פילדלפיה ומהלחץ של חיי העיר.


בזמן שאכלתי את ארוחת הבוקר עיינתי בדפיו של עוד ספר פרי עטו של פסיכולוג, שהיה מעין גרסה משלי ל"משהו קליל לקרוא בחופשה". במה הספר עסק? באמהוֹת שאינן זמינות מבחינה רגשית. תוך כדי קריאה — למטרות העשרה מקצועית, או כך לפחות האמנתי — עוררו בי המילים תגובה רגשית מבלבלת ובלתי צפויה.


"נראה לי שאת שחוקה," אמרה לוֹלי, זוגתי. "את צריכה לקחת פסק זמן. נסי להירגע."


פטרתי את דבריה בביטול. לא חשבתי שיש משהו יוצא דופן בתחושות או בחוויות הכלליות שלי. כבר שמעתי תלונות דומות מאינספור לקוחות וחברים. מי לא קם מהמיטה בבוקר כשהוא מבועת מהיום שבפתח? מי לא מרגיש שדעתו מוסחת בעבודה? מי לא מרגיש ריחוק מהאנשים היקרים לו? האם יש מישהו אחד בעולם שיכול לומר בכנות שהוא לא חי מדי יום ביומו בציפייה לחופשה? האין זה פשוט משהו שקורה עם הגיל?


זמן קצר לפני כן "חגגתי" את יום הולדתי השלושים, וחשבתי לעצמי: זהו זה? אף על פי שסימנתי "וי" על רבים מהדברים שחלמתי לעשות מאז ילדותי — לחיות בעיר שאבחר, להחזיק בקליניקה פרטית משלי, למצוא זוגיות אוהבת — עדיין הרגשתי שיש משהו מהותי בישות שלי שנמוג או הלך לאיבוד, או כלל לא היה קיים מלכתחילה. אחרי שנים שבהן הייתי במערכות יחסים אך הרגשתי לבד מבחינה רגשית, פגשתי סוף־סוף מישהי שהרגשתי שהיא נכונה לי, משום שהיא היתה שונה כל כך ממני. בעוד שאני התנהלתי בהיסוס ולעתים קרובות בריחוק רגשי, לולי היתה אישה נחושה ומלאת להט. לעתים קרובות היא אתגרה אותי בדרכים שהלהיבו אותי. הייתי אמורה להיות מאושרת, או לכל הפחות מרוצה. אבל במקום זאת הרגשתי מנוכרת מעצמי, מנותקת, קהת רגשות. למעשה, לא הרגשתי כלום.


נוסף לכול חוויתי בעיות גופניות שהחמירו עד כדי כך שכבר לא יכולתי להתעלם מהן. סבלתי מערפול מחשבתי, שטשטש אותי עד שלא רק שכחתי מילים או ביטויים, אלא גם איבדתי לחלוטין מדי פעם את חוט המחשבה. זה היה מעיק במיוחד, על אחת כמה וכמה כשזה קרה במהלך מפגש עם מטופלים. נוסף על כך, בעיות מעיים טורדניות, שהציקו לי שנים רבות, השרו עלי עכשיו תחושה בלתי פוסקת של כבדות ולאות. ואז יום אחד פשוט התעלפתי בלי שום התראה — איבדתי לגמרי את ההכרה בבית של חברה, והדבר הבעית את כולם.


כשישבתי על כיסא הנדנדה עם קערת הדייסה שלי, בלב התפאורה השלווה הזאת, חשתי פתאום כמה חלולים נהיו חיי. הייתי סחוטה מבחינה אנרגטית, אחוזה במלתעותיו של ייאוש קיומי, מתוסכלת מחוסר היכולת של מטופלַי להתקדם בטיפול, נרגזת על המגבלות שמנעו ממני לטפל בהם ובעצמי, וכבולה עמוקות בתחושה כללית של רפיון ואי־שביעות רצון, שבגללה התחלתי לפקפק אם יש טעם בכלל במשהו. אי־שם בבית, בתוך הרעש וההמולה של חיֵי העיר, יכולתי לטשטש את התחושות המטרידות האלה באמצעות עשייה: לנקות את המטבח, לטייל עם הכלב, לעשות אינספור תוכניות. להיות כל הזמן בתנועה מתמדת. במבט שטחי, היעילות שלי נראתה מרשימה וראויה להערכה. אבל במבט מעמיק מעט יותר, מתחת לפני השטח, היה ברור שאני מניעה את גופי ללא הרף כדי להסיח את דעתי מאי־אלו תחושות לא פתורות שהיו מושרשות עמוק בנפשי. במעבה היער, בלי שהיה לי דבר לעשות מלבד לקרוא על ההשפעות מאריכות הימים של טראומות ילדוּת, כבר לא יכולתי להימלט מעצמי. הספר חשף תחושות כה רבות שהדחקתי זמן רב, ביחס לאמי ולמשפחתי, עד שהרגשתי כאילו אני מתבוננת במראה: הנה אני, עירומה, בלי הסחות דעת, אפופה אי־נוחות עזה ממה שנשקף לנגד עיני.


כשאכן התבוננתי בכנות רבה יותר במצבי הכללי, היה קשה שלא להבחין בכך שרבות מהבעיות שהציקו לי שיקפו בקירוב רב את הקשיים שעמם התמודדה אמי; בעיקר את יחסיה שלה עם הגוף שלה ועם רגשותיה. ראיתי אותה מתייסרת בשלל צורות עקב כאבים גופניים בלתי פוסקים כמעט בברכיה ובגבה, ונתקפת גלים תכופים של חרדה ודאגה. בבגרותי היו כמובן דברים רבים שהבדילו ביני לבין אמי. אני הייתי פעילה מבחינה גופנית, והענקתי חשיבות גבוהה לדאגה לגופי באמצעות אימוני כושר ותזונה בריאה. בשנות העשרים לחיי נעשיתי צמחונית, אחרי שהתיידדתי עם פרה במקלט לבעלי חיים, ומאז לא יכולתי להעלות בדעתי את האפשרות שאוכַל אי־פעם בעל חיים כלשהו. נכון, חלק ניכר מהתזונה שלי התבסס על חיקויֵי בשר מעובדים לעילא ועל ג'אנק פוד טבעוני (כמו גרסה טבעונית של פילי צ'יזסטייק, שהיתה מנה מועדפת עלי), אבל לפחות גיליתי אכפתיות ביחס למה שהכנסתי לגופי. לפעמים אף הגזמתי עם האכפתיות הזאת עד כדי קיצוניות, כשהגבלתי את עצמי ולא נהניתי מאכילה או משתייה — למעט בכל הקשור לאלכוהול, שעדיין שתיתי יתר על המידה.


תמיד חשבתי שאני ממש לא דומה לאמא שלי, אך כשהבעיות הרגשיות והגופניות האלה התפרצו וגלשו לכל היבט בחיי, הבנתי שהגיע הזמן להתחיל להטיל ספק בכל מיני תפיסות. וההבנה הזאת גרמה לי לפרוץ בבכי מעל קערת דייסה חמה. הסיטואציה הזאת, שהיתה די עצובה ופתטית, טמנה בחובה מסר. פרץ הרגשות הזה היה חריג כל כך וזר כל כך לקווי האישיות השגורים שלי, עד שלא יכולתי להתעלם מהאות הזה שנשלח מנשמתי. משהו התחנן בצרחות שאשים לב אליו, ובמעבה היער לא היה לי שום מסתור מפניו. הגיע הזמן להתייצב פנים אל פנים מול הסבל שלי, הכאב שלי, הטראומה שלי, ובסופו של דבר — מול האני האמיתי שלי.


היום אני מכנה את התקרית ההיא בשם "הלילה האפל של הנשמה", קרקעית התהום. הצלילה לקרקעית היא כמו מוות, ואת חלקנו היא אף יכולה להביא אל סף מוות, פשוטו כמשמעו. המוות מאפשר, כמובן, לידה מחדש, וכשאני הגחתי מהצלילה הזאת לקרקעית הייתי נחושה לברר מה לא בסדר איתי. הרגע המכאיב ההוא אִפשר לאור לחדור לחיי ולחשוף בתוכי כל כך הרבה דברים שקברתי. פתאום הכתה בי תובנה צלולה: אני צריכה למצוא דרך להשתנות. לא היה לי מושג שהתובנה הזאת תוביל אותי להתעוררות גופנית, נפשית ורוחנית, ותהפוך בסופו של דבר לתנועה חובקת עולם.


בתחילה התמקדתי במה שנראה לי הכי דחוף — הגוף שלי. ערכתי סקירה של מצבי הגופני: באיזה אופן אני חולה, וכיצד מתבטאת המחלה הזאת? ידעתי אינטואיטיבית שהדרך להחלמה צריכה להתחיל בתזונה ובתנועה. גייסתי את לוֹלי, שקיבלה ממני את הכינוי "ארנב האנרג'ייזר שלי לשיפור עצמי", כדי שתעזור לי להתמקד לאורך זמן ובכנות בשלל הדרכים שבהן הזנחתי והחלשתי את הגוף שלי — אותו כלי שבאמצעותו אני מתנהלת בעולם. היא בעטה אותי מהמיטה מדי בוקר, דחפה משקולות לידַי ואילצה את שתינו להניע את גופנו באופן מודע כמה פעמים ביום. התעמקנו במחקרים על תזונה וגילינו שרבות מתפיסותינו בנוגע למה שנחשב "בריא" מוטלות בספק. התחלנו לקיים בבוקר טקס שכלל תרגילי נשימה ומדיטציה — וגם אותו הקפדנו לעשות מדי יום. בתחילה, ההשתתפות שלי היתה אמנם רטנונית ומאולצת מעט, והיו גם ימים מפוספסים, דמעות, שרירים כואבים, נשמות דאובות ואיומים בפרישה. אך כעבור חודשים רבים קנתה השגרה החדשה אחיזה בחיי. התחלתי לייחל לשגרה הזאת, והרגשתי חזקה יותר מבחינה גופנית ונפשית משהרגשתי אי־פעם בחיי.


כשגופי התחיל להחלים, התחלתי לתהות על אמיתוֹת רבות אחרות שנראו לי בעבר מובנות מאליהן. רכשתי דרכי חשיבה חדשות בנוגע לשלוֹמוּת [wellness] נפשית. הבנתי שנתק בין הנפש, הגוף והנשמה עלול להתבטא בצורת חולי והיעדר ויסות. גיליתי שהגֶנים שלנו אינם גזירת גורל, ושאם ברצוננו להשתנות עלינו לפתח מודעות לדפוסי המחשבה ולהרגלים שלנו, שעוצבו בידי האנשים היקרים לנו — אלה שגם דאגו לשלומנו יותר מכול. גיליתי הגדרה חדשה ורחבה יותר לטראומה. כזאת שמביאה בחשבון את ההשפעות הרוחניות העמוקות שיש לעקה (סטרס) ולחוויות ילדוּת שליליות על מערכת העצבים של גופנו. התברר לי שיש טראומות לא פתורות מילדותי שממשיכות להשפיע עלי מדי יום ביומו.


ככל שלמדתי יותר, כך הטמעתי יותר את תובנותי בבחירות היומיומיות החדשות שעשיתי בעקביות. עם הזמן הסתגלתי לשינויים האלה וחיי התחילו להשתנות. כשהתחלתי להתרפא מבחינה גופנית, צללתי עמוק יותר: רתמתי כמה מהתובנות שרכשתי מניסיוני המקצועי העשיר והמגוון כמטפלת, ושילבתי אותן בידע שצברתי בנוגע לאינטגרציה שאמורה להתקיים אצל האדם השלם — המורכב אצל כל אחד ואחת מאיתנו מאני גופני, נפשי ורוחני. פגשתי את הילדה הפנימית שלי, ולמדתי איך להעניק לה הורות מתקנת. בחנתי את קשרֵי הטראומה בחיי שהחזיקו אותי בת ערובה, למדתי איך להציב גבולות, והתחלתי להתנהל בעולם מתוך בגרות רגשית שלפני כן היתה בלתי נתפסת מבחינתי, משום שזה היה מצב תודעתי שלא הכרתי כלל. הבנתי שהעבודה הפנימית הזאת אינה מסתיימת בתוכי אלא נעשית גם מחוצה לי, בכל מערכות היחסים שלי ובקשרַי עם הקהילה בכללותה. ההבנה המרעישה הזאת של שלוֹמוּת המשלבת נפש, גוף ונשמה מתומצתת בפרקים הבאים, שמציגים את אמיתות היסוד של הפסיכולוגיה ההוליסטית.


היום אני כותבת לכם ממקום של ריפוי מתמשך. תסמיני החרדה והפניקה שלי נעלמו ברובם. אני כבר לא מתנהלת בעולם מתוך תגובתיות אוטומטית, ואני מסוגלת למצוא בתוכי יותר מוּדעוּת וחמלה. אני מרגישה מחוברת לאנשים היקרים לי ונוכחת במחיצתם — ואני מצליחה להציב גבולות בפני אלה שאינם שותפים פעילים במסע שלי. לראשונה בחיי הבוגרים, אני חיה מתוך מודעות. לא ראיתי את זה כשהגעתי לקרקעית התהום. לא ראיתי את זה גם שנה לאחר מכן. היום אני יודעת שלא הייתי כותבת את הספר הזה אלמלא צללתי אל מעמקי הייאוש.


השקתי את מיזם "הפסיכולוגית ההוליסטית" [The Holistic Psychologist] בשנת 2018, לאחר שהחלטתי שברצוני לשתף אחרים בכלים שגיליתי. חשתי חובה לשתף בידע הזה. זמן קצר אחרי שהתחלתי לשתף את סיפור חיי באינסטגרם, הוצפה תיבת הדואר הנכנס שלי במיילים על טראומה, ריפוי וחוסן רגשי. המסרים שלי בדבר ריפוי הוליסטי עוררו הדים בתודעה הקולקטיבית והשפיעו על טווח רחב של אנשים בגילים שונים ומתרבויות שונות. כיום, יותר משבעה מיליון אנשים עוקבים אחר חשבון האינסטגרם שלי ורואים עצמם חלק מקהילה שחרטה על דגלה ריפוי עצמי [‎#‎SelfHealers]: הם משתתפים פעילים שמטרתם לקדם את שלומותם הנפשית, הגופנית והרוחנית. התמיכה בקהילה הזאת הפכה למפעל חיי.


ביום השנה הראשון להקמת המיזם, ערכתי מפגש של "מדיטציית הילד הפנימי" בחוף המערבי של ארצות הברית. רציתי להודות לחברי הקהילה שלי על תמיכתם, להעניק להם הזדמנות להתחבר זה עם זה בעולם האמיתי ולהעלות על נס את מסענו המשותף. כמה ימים לפני האירוע חיפשתי בגוגל "אתרים למפגש בווניס ביץ'" ובחרתי באקראי מקום כלשהו. הצעתי באינסטגרם כרטיסים בחינם, והחזקתי אצבעות שאנשים יגלו עניין באירוע. תוך שעות ספורות נרשמו שלושת אלפים משתתפים. הייתי המומה.


כשישבתי תחת השמש החמה באמצע רצועת חוף רחבה בווניס ביץ', חלפו לנגד עיני רצים ושלל טיפוסים שונים ומשונים בנוסח דרום קליפורניה. מיקדתי את תשומת לבי בגלים שליחכו את החוף. החול החמים תחת בהונותי והרטיבוּת הקרירה של מי האוקיינוס בשערי עוררו בי מודעות עזה לגופי המתקיים כאן ועכשיו. הרגשתי נוכחת להפליא ומלאת חיים, כשהרמתי את ידי בתפילה ודמיינתי את נתיבי החיים הרבים והשונים שהביאו כל אחד מבני האנוש המופלאים שסביבי אל החוף באותו הבוקר. סקרתי בחטף את ההמון שנאסף במקום, ולרגע חשתי מחנק לנוכח המספר העצום של העיניים שנחו עלי, שהרי מאז ומעולם שנאתי להיות במוקד תשומת הלב. ואז פתחתי בדברים:


משהו הביא אתכם הנה. משהו בתוככם בא הנה עם כמיהה עזה לריפוי. עם כמיהה להפוך לגרסה הטובה ביותר של עצמכם. זהו משהו שראוי להעלות על נס. לכולנו יש ילדוּת שיוצרת את מציאות חיינו הנוכחית, והיום בחרנו להתרפא מעברנו כדי ליצור עתיד חדש.


החלק בכם שיודע שזו אמת לאמיתה הוא האינטואיציה שלכם. היא תמיד היתה בתוככם. פשוט התרגלנו לא להקשיב לה או לא לתת אמון בדבריה. עצם היותנו כאן היום מעיד על כך שאנחנו בדרך לריפוי האמון בעצמנו, לאחר שאמון זה נשבר בקרבנו.


בזמן שאמרתי את המילים האלה הצטלב מבטי במבטה של אישה זרה בקהל. היא חייכה אלי והניחה יד על לבה, כאומרת "תודה". לפתע הציפו דמעות את עינַי. התחלתי לבכות — אך אלה לא היו אותן הדמעות שהזלתי לתוך קערת הדייסה שנים רבות לפני כן. אלה היו דמעות של אהבה, של קבלה, של חדווה. אלה היו דמעות של ריפוי.


המסע שלי מספק עדות חיה לאמת הזאת: התעוררות אינה חוויה מיסטית ששמורה רק לנזירים, למיסטיקנים ולמשוררים. היא אינה נחלתם הבלעדית של אנשים "רוחניים". היא נמצאת בהישג ידו של כל אחד מאיתנו שרוצה להשתנות — שמייחל להתרפא, לשגשג, לזרוח.


כשהמוּדעות שלכם מתעוררת, הכול אפשרי.


מבוא:


יסודות הפסיכולוגיה ההוליסטית


הספר "ריפוי עצמי" מגולל גישה מהפכנית בשם "פסיכולוגיה הוליסטית", שמטרתה להשיג שלוֹמוּת נפשית, גופנית ורוחנית. הגישה הזאת עומדת ביסודה של תנועה של העצמה, שדורשת מחויבות לתרגול יומיומי, במטרה ליצור שלומות אישית על ידי שבירת דפוסים שליליים, ריפוי פצעֵי העבר ויצירת אני מודע.


פסיכולוגיה הוליסטית מתמקדת בנפש, בגוף ובנשמה, במטרה להשיב את האיזון לגוף ולמערכת העצבים ולרפא פצעים רגשיים לא פתורים. העבודה לאורהּ מעניקה לכם את הכוח להפוך לאדם שתמיד הייתם ביסודכם. היא מספרת סיפור חדש ומסעיר שבו תסמינים גופניים ופסיכולוגיים הם מסרים, ולא מחלות שילוו אותנו כל חיינו ושאפשר רק ללמוד לחיות איתן. זהו סיפור שחוקר לעומק את שורשיהן של תסמונות כרוניות — כגון כאב, סטרס, עייפות, חרדה, הפרעות מעיים וחוסר איזון במערכת העצבים — שזוכות זה זמן רב להתעלמות או ליחס מבטל מצד הרפואה המערבית המסורתית. הפסיכולוגיה ההוליסטית עוזרת להסביר מדוע כה רבים מאיתנו מרגישים תקועים, מנותקים או אבודים. היא מציעה כלים מעשיים שיאפשרו לכם ליצור לעצמכם הרגלים חדשים, להבין את התנהגותם של אחרים, ולהשתחרר מהמחשבה שהערך שלכם נקבע על ידי אדם אחר או דבר־מה חיצוני. אם תתחייבו לעשות את העבודה מדי יום, יגיע הרגע שבו תביטו במראה ותתמלאו השתאות לנוכח האדם שנשקף אליכם.


השיטות ההוליסטיות האלה — טכניקות שרותמות את כוחות הגוף (באמצעות תרגילי נשימה ותרגול גופני, לדוגמה), הנפש (באמצעות שינוי היחסים שלכם עם מחשבותיכם ועם חוויות העבר שלכם) והרוח (באמצעות התחברות לאני האותנטי שלנו ולקולקטיב הסובב אותנו) — מביאות לתוצאות חיוביות משום שהגוף, הנפש והרוח מחוברים. הן עוֹבדות משום שיש להן ביסוס הן במדע האפיגנטיקה והן במציאות, כשאנו נוכחים לדעת שיש לנו השפעה גדולה הרבה יותר משנדמה לנו על רווחתנו הנפשית. ריפוי הוא תהליך מודע שאפשר לחוות באופן יומיומי, באמצעות שינוי הרגלים ודפוסי התנהגות שגורים.


כה רבים מאיתנו חיים במצב של חוסר מודעות. אנחנו מנווטים את דרכנו בעולם על "טייס אוטומטי", בעיוורון, נושאים עמנו התנהגויות אוטומטיות מורגלות שלא משרתות אותנו ולא משקפות מי אנחנו ביסודנו ומהם המאוויים העמוקים שלנו. יישום עקרונותיה של הפסיכולוגיה ההוליסטית מסייע לנו לשוב ולהתחבר למערכת ההכוונה הפנימית שלנו, אחרי שהדפוסים המותנים שהוטמעו בנו בילדותנו המוקדמת לימדו אותנו להתנתק ממנה. פסיכולוגיה הוליסטית עוזרת לנו למצוא את הקול האינטואיטיבי הזה, לתת בו אמון ולהשתחרר מה"אישיות" שעוצבה והודגמה לנו בידי הורים ודמויות סמכותיות, חברים, מורים והחֶברה בכללותה. כך נוכל להחדיר תודעה באני הלא מודע שלנו.


בעמודים הבאים תמצאו מודל חדש המבוסס על גישה אינטגרטיבית לריפוי, המשלבת את הנפש, הגוף והנשמה. חשוב להבהיר שאני לא קוראת לנתץ את המודל הישן; אני לא טוענת שאין שום ערך לכלים של הפסיכותרפיה הקונוונציונלית ושל מודלים טיפוליים אחרים. אני כן מציעה גישה שמאמצת היבטים מסוימים של תחומי ידע רבים ומגוונים — מפסיכולוגיה ומדעי המוח ועד מיינדפוּלנס ותורות רוחניות — בניסיון לגבש את מה שהן, לדעתי, הטכניקות היעילות והאינטגרטיביות ביותר לריפוי ולהשגת שלוֹמוּת. שילבתי בספר שיעורים ותובנות ממודלים מסורתיים, כגון טיפול קוגניטיבי התנהגותי [CBT] ופסיכואנליזה, לצד היבטים הוליסטיים שלא זכו עד כה (בעת כתיבת הדברים האלה) להכרה מלאה מצד הפסיכולוגיה הממוסדת. חשוב להבין שיישום עקרונותיה של הפסיכולוגיה ההוליסטית מבוסס על חירות ובחירה חופשית, ומוביל, בסופו של דבר, להעצמה עצמית. חלק מהדברים ידברו אליכם, ואחרים לא. המטרה היא שכל אחד ואחד מכם יעשה שימוש בכלים שמביאים את התועלת הרבה ביותר עבורו. עצם פעולת הבחירה יעזור לכם להתחבר בצורה עמוקה יותר אל האינטואיציה שלכם ואל האני האותנטי שלכם.


התהליך שבו אתם לומדים כיצד לרפא את עצמכם [Self-Healing — ריפוי עצמי] הוא תהליך של העצמה. ריפוי עצמי אינו רק אפשרי — הוא מתגשם הלכה למעשה במציאות חיינו כבני אנוש, כיוון ששום אדם או גורם חיצוני אינו יכול לדעת באמת ובתמים מה הכי מתאים לכל אחד מאיתנו במצבו הייחודי. למרבה הצער, טיפול איכותי בתחום בריאות הנפש נמצא מחוץ להישג ידם של רבים מדי מאיתנו. אנו חיים בעולם המתאפיין בחוסר שוויון קיצוני בכל הקשור לגישה לצרכים בסיסיים, וזאת בהתחשב במקום מגורינו, בחזותנו החיצונית ובזהותנו. גם הפריווילגים מבינינו, שיכולים להרשות לעצמם טיפול מהסוג הנחוץ להם, נחשפים לעתים קרובות לאמת העירומה, שלא כל הטיפולים יעילים באותה מידה. ואם התמזל מזלנו למצוא מטפל או מטפלת מועילים באמת, אנחנו מוגבלים במסגרת הזמן המוקצב לפגישה הטיפולית. הספר שלפניכם מציע מודל של למידה בהכוונה עצמית, והוא מכיל את המידע וההנחיות שיאפשרו לכם לעשות את העבודה של הריפוי העצמי מדי יום ביומו. ההבנה המעמיקה של עברכם, ההקשבה לו, ההתבוננות בו והלמידה ממנו — כל אלה יוצרות תהליך שמאפשר שינוי עמוק. שינוי מאריך ימים. זהו תהליך שמאפשר לכם לחולל תמורה אמיתית בחייכם.


"ריפוי עצמי" בנוי משלושה חלקים. החלק הראשון מספק את הבסיס להכרה באני המודע שלנו, בכוחן של מחשבותינו ובהשפעתם של סטרס וטראומות ילדוּת על כל מערכות גופנו. החלק הזה מבהיר כיצד חוסר ויסות פיזי במערכות הגוף שלנו מונע מאיתנו להתקדם נפשית ורגשית. בחלק השני נחדור לרובד עמוק יותר וניכנס אל נבכי הנפש והתודעה. נחקור את פעולתם של המודע והלא מודע, ונלמד כיצד התניות רבות־עוצמה מצד הדמויות ההוריות בחיינו עיצבו את עולמנו ויצרו דפוסי מחשבה והתנהגות שמלווים אותנו גם בבגרותנו. לאחר מכן נעמיק עוד קצת אל תוך תודעתנו ונפגוש את הילד הפנימי שבקרבנו. נלמד על סיפורי האגו שמגינים עלינו ומניעים אותנו לשחזר דפוסים של מערכות יחסים שחווינו עוד בילדותנו. בחלק האחרון, שהוא מבחינתי תמצית העבודה, נלמד כיצד ליישם את הידע שרכשנו כדי להשיג את הבגרות הרגשית שמאפשרת חיבור אותנטי יותר אל זולתנו. אף אדם אינו אי בודד. כולנו יצורים חברתיים, ורק כשאנו מסוגלים לגלם באמת ובתמים את האני האותנטי שלנו, מתאפשר לנו ליצור חיבור עמוק עם האנשים היקרים ללבנו. כך נוצרים היסודות שמתוכם אפשר לטפח תחושה של אחדוּת ושותפות גורל עם ה"אנחנו" הקולקטיבי, או עם משהו שהוא מעבר לעצמנו. לאורך הדרך שילבתי הנחיות וכלים שנועדו לשמש אתכם בכל נקודה לאורך מסעכם.


הדברים היחידים שלהם אתם זקוקים כדי להתחיל לחולל את התמורה הזאת הם האני המודע שלכם, רצון עז להתעמק בנבכי נפשכם, והבנה ששינוי אינו דבר קל ושהדרך שלפניכם עלולה להיות קשה ומפרכת לא פעם. אין כאן פתרונות קלים ומהירים, וזוהי עובדה קשה לעיכול, בעיקר לרבים מאיתנו שעברו בעבר התניה שבגללה הם מאמינים כעת באשליית קיומם של פתרונות קסם. אני הראשונה להודות בכך שהעבודה היא בדיוק מה שמשתמע משמה: עבודה. אין קיצורי דרך, ואף אחד אחר אינו יכול לעשות אותה במקומכם. זה עשוי להשרות אי־נוחות, או אף להטיל אימה, כשעליכם להפוך למשתתפים פעילים בתהליך הריפוי שלכם. אך בסופו של דבר, כשאנו לומדים מי אנחנו ולְמה אנחנו מסוגלים, זה לא רק מעצים אותנו ומחולל בנו תמורה, אלא גם הופך להיות אחת החוויות העמוקות והמכוננות ביותר שאפשר לחוות.


כמה אנשים שעוקבים אחר עבודתי אמרו לי שאני מגישה אמיתות כשהן עטופות בשמיכות נעימות ונוחות. אני רואה בכך מחמאה. אבל תנו לי לומר לכם משהו ברצינות: אפשר בהחלט לשקוע בנוחות רבה מדי. ריפוי כרוך כמעט תמיד בקושי מסוים. זהו תהליך מכאיב לפרקים וגם מפחיד. הוא מחייב ויתור על נרטיבים שמגבילים אתכם ומזיקים לכם. הוא מחייב אתכם לאפשר לחלק מסוים בכם למות, כדי שחלק אחר בתוככם יוכל להיוולד מחדש. לא כולם רוצים לשפר את מצבם. וזה בסדר. יש אנשים שהזהות שלהם כרוכה בחולי. אחרים חוששים משלוֹמוּת אמיתית, כיוון שזוהי ארץ לא נודעת, והלא נודע הוא בלתי צפוי. יש משהו נוח בידיעה הברורה כיצד חייכם אמורים להיראות, גם אם מציאות חייכם עושה אתכם חולים. התודעה שלנו היא מכונה שמכוילת לחפש אחר המוּכּר. מה שמוכר נראה בטוח; לפחות עד שאנו מלמדים את עצמנו שאי־הנוחות היא שלב זמני והכרחי בדרך לשינוי.


אתם תדעו מתי תהיו מוכנים להתחיל במסע הזה. ואז תפקפקו בעצמכם ותרצו לפרוש. זהו השלב שבו חשוב יותר מכול להישאר מחויבים ולהמשיך לחזור על התרגולים, עד שהם יהפכו לשגרה. בסופו של דבר השגרה הזאת תהפוך לתחושת ביטחון, ותחושת הביטחון תהפוך לשינוי, והשינוי יחולל תמורה. העבודה האמיתית לא קשורה כלל לאיזשהו גורם חיצוני "עילאי ונשגב". היא קשורה אך ורק למשהו שקיים בתוככם. היא נובעת מתוככם.


הצעד הראשון, שהוא צעד מאתגר במידה מפתיעה, הוא להתחיל לדמיין עתיד שנראה שונה מההווה שלכם. עצמו את עיניכם אפוא. כשתצליחו לראות בעיני רוחכם מציאות חלופית לזו שבה אתם חיים כרגע, תהיו מוכנים להתקדם הלאה. ואם עדיין אינכם יכולים לדמיין מציאות כזאת, אתם ממש לא לבד. יש סיבה למחסום המנטלי הזה. הישארו עמי. הספר הזה נכתב בשבילכם, כיוון שאני הייתי בדיוק במצב הזה.


בואו נתחיל.