פרולוג


מאי


יש יתרונות וחסרונות לבת יחידה בין בנים, בייחוד אם את קטנה בהרבה מהאחים שלך. את הילדה המפונקת של הבית, זאת שתקבל כל מה שתבקש, ובאותה נשימה כל עיני המשפחה עלייך עשרים וארבע שבע. את תסמסי לכולם שהגעת בשלום, תעדכני לאן את הולכת ומתי את חוזרת, גם אם את גרה לבד, ולכולם, אבל לכולם, תהיה ציפייה שתהיי הכי מוצלחת.


משהו בתוכי אומר לי שלהיות עם אלי קדוש, היורש העתידי של ממלכת הקריות ומי שהיום צמוד למלך הקריות יותר מכל חמשת ילדיו, לא עונה על הציפייה הזאת. זה מה שדחף אותי להתרחק ממנו. זה, ולהיות אשתו של עבריין. אומנם כשמדובר בי הוא האדם הכי רגיש, מכיל, אוהב, מגונן ומפנק שקיים, אבל הוא עדיין עבריין. הוא עדיין הנסיך האכזר של הקריות. ואני? אני במרחק צעד מהתמחות בבית המשפט המחוזי ושואפת להיות עורכת דין. להיות בצד החוק והצדק.


אני מתעוררת על מיטת בית חולים בחדר חשוך. אבא ואימא הלכו לישון אצל משי ואביתר כדי לא לנסוע הלוך וחזור מתל אביב לחיפה. הכאב בגופי חוזר לאט ואני מנסה להגיע לכפתור המצוקה כדי לקרוא לאחיות שיזריקו לי עוד משכך כאבים. יד גברית עוצרת את ידי, מזכירה שיש מי ששומר עליי.


"התעוררת," הוא אומר בקולו הצרוד. "חיכיתי שההורים שלך ילכו כדי להיכנס, וכשנכנסתי כבר ישנת כמו תינוקת."


"מה אתה עושה כאן?"


"שומר עלייך." הוא מלטף את פניי ונושם עמוק. "חשבתי שאיבדתי אותך לתמיד, מאי. ככל שהזמן עבר ולא הגענו אלייך פחדתי שלא אראה אותך יותר. שלא תריבי איתי יותר."


"ידעתי שתבוא. כל שנייה ארורה שם הייתה כמו נצח, וכדי לעבור אותה אמרתי לעצמי שאתה בדרך, שלא תשאיר אותי שם." אני מניחה את ידי בידו ומחייכת לעצמי כשהיא נבלעת בתוכה. שום דבר באליהו קדוש לא קטן, מי כמוני יודעת את זה.


"מצטער שהתעכבתי ואפשרתי להם לפגוע בך ככה." בלי לשים לב אני נמשכת אל בין זרועותיו. הוא מחבק אותי ברוך ואני שואפת עמוק את ריחו, שואבת עוד קצת ממנו. כשהייתי שם נאחזתי בתקווה שלא רחוק הרגע ואקבל את החיבוק הזה. חיכיתי לו.


"אני בסדר, באמת."


"רק מי שמכיר אותך כמוני יודע כמה את חזקה. את רק נראית שברירית." הוא מערסל את לחיי ושוקע בעיניי. מצחי צמוד לשלו ונשימתי מתערבבת בשלו.


"מה אנחנו עושים, אלי?"


"לא יודע. תגידי לי את."


"אני בזוגיות."


"באמת? אז איפה הוא? למה החבר שלך לא יושב ליד המיטה שלך? למה הוא לא בא לבקר אותך עד עכשיו?" כי לא אמרתי לו, כי אני לא רוצה אותו כאן, כי אני רוצה אותך.


"הוא כנראה עסוק בעבודה. זאת תקופת מבחנים."


"נכון... איך יכולתי לשכוח שאת יוצאת עם מנכ"ל האוניברסיטה בכבודו ובעצמו." קולו קר. הוא מנסה להתרחק, אבל אני עוצרת אותו.


"תסתכל לי בעיניים ותבטיח לי שאם אהיה איתך, שאם איפרד ממנו בשבילך, דבר כזה לא יקרה לי שוב. תבטיח לי שהסכנה לא תרדוף אותי אם אהיה אשתך."


"אני לא אלוהים, מאי, ובטח שלא מבטיח שקרים." הוא מתנער מידי. "צדקת כל הזמן. יהורם טוב יותר ממני. איתו את מוגנת. איתו החיים שלך לא יהיו בסכנה ולא יחטפו אותך אל תוך כפר ערבי."


זאת הסיבה שהוא החבר שלי, אלי. כדי למנוע מעצמי ללכת אחרי הלב, ללכת איתך. לא משנה במה זה כרוך.


"לאן אתה הולך?"


"לקרוא לאחות שתביא לך משכך כאבים."


"אתה מתכוון לחזור?"


"לא נראה לי שהסבא הלתך שלך ישמח לשמוע שגבר אחר נשאר איתך באשפוז."


"הוא לא צריך לדעת." אני מנסה להתיישב ומתכווצת מכאב.


"את בסדר?" הוא מיישר אותי במקומי. "איפה כואב לך?" בלב. כואב לי בלב.


"תישאר איתי, בבקשה." קולי בקושי נשמע. "אני מפחדת להישאר לבד. אני לא אוהבת בתי חולים וחדרים מבודדים. ואחרי הלילה אני לא רוצה להישאר כאן לבד. בבקשה."


"תני לי לקרוא לאחות, טוב? אני מחוץ לדלת." הוא מניח את שפתיו על מצחי ואני מרימה את ידי אל לחיו. "אני כבר חוזר." הוא מדליק את האור, יוצא מהחדר וחוזר כעבור דקה עם האחות.


"מה שלומך, ילדונת?" האחות מזריקה תרופה אל שקית האינפוזיה. "יש כאבים חזקים?"


"כן, אני מקווה שהמשככים יעזרו."


"אם לא יהיה שיפור תקראו לי וניתן לך עוד. תנסי לישון, הגוף שלך צריך מנוחה."


"תודה." היא נפרדת מאיתנו בחיוך וסוגרת אחריה את הדלת. אלי צונח על הכורסה לידי.


"בוא לכאן, לידי." אני טופחת על המיטה. תן לי להרגיש אותך קרוב, גם אם זה רק ללילה אחד אחרון.


"אני לא הולך עם נשים תפוסות, מאי."


"מה?"


"כל עוד יש לך חבר לא אגע בך, ובטח לא אשכב לישון איתך."


"אז ככה זה יהיה בינינו? תשמור מרחק ממני?"


"כל עוד יש גבר אחר שחולק איתך מיטה, שמנשק אותך, שעושה אותך שלו," הוא משתתק לרגע, וריד עבה מופיע במצחו ולסתו מתהדקת. "כל עוד יש לך מישהו אחר, מאי, אשמור מרחק ממך."


"ואם לא יהיה מישהו אחר?"


"את יודעת את התשובה."


"לא, אני לא יודעת."


"אם לא יהיה מישהו אחר, לא אוותר עד שתהיי שלי, גם אם ההורים שלך יתנגדו. אילחם עלייך, עלינו. את חושבת שזה יקרה?" הוא רוכן מעט לפנים, מניח את זרועותיו על ברכיו ומרים אליי את ראשו. עיניו הכחולות סוערות כמו הים ואני בולעת רוק. לא, זה לא יקרה. אומנם אני לא באמת של יהורם, לא באמת נותנת לו מעצמי, אבל הוא חומת ההגנה שלי מעצמי. הוא מונע ממני להכניס ראש בריא למיטה חולה, כמו שקרה עכשיו.


"נראה שלא."


"לילה טוב, מאי. אני שומר עלייך."


"אלי."


"לילה טוב." הוא מושיט יד ומכסה אותי. "אם תצטרכי משהו, תעירי אותי." הוא נשען לאחור ועוצם את עיניו.


אני מסתכלת עליו, בוחנת את פניו המשורטטות ונעצרת על שפתיו. כמה אני מתגעגעת להרגיש אותן, לנשק אותן, להרגיש אותן מטיילות על הגוף שלי, תובעות בעלות על כולי. אני מחבקת את עצמי וכשידי נוגעת בטעות בבטני התחתונה אני נרתעת בכאב.


אני מרימה מעט את בד החולצה ובוחנת את החבורה על עורי, את מה שנשאר ממנה. למזלי כולם בטוחים שזה קרה מהמכות של החוטפים. אם אלי היה יודע מה קרה יומיים קודם, אם הוא היה יודע מה באמת קרה, חומת ההגנה שלי מפניו הייתה נשברת לרסיסים והגבר שחולק איתי מיטה, כמו שהוא קורא לו, היה מוצא את עצמו מתחת לאדמה. אם הייתי חזקה נפשית מספיק כדי לא להיכנע לרגשות שלי לאלי, אולי הייתי נפרדת מיהורם וגואלת את עצמי ממנו, אבל אלי הוא החולשה שלי בחיים וזאת הדרך שלי למנוע מעצמי ליפול. לעזאזל עם המשיכה הדפוקה שלי לאלי קדוש.


פרק 1


מאי


כעבור שמונה חודשים


כל החיים שלי חייתי בתל אביב המודרנית והמתקדמת. בחבורה שלנו תמיד אמרו עליי שאני 'צפונית תל אביבית' כי התאמתי את עצמי יותר לשם מאשר למקורות של כולנו, לקריות. כשהייתי ילדה הייתי מגיעה לכאן אחת לחודש עם ההורים לקידוש אצל סבא וסבתא. אבא מעולם לא הרשה לי להתארח לבד אצל משפחת קדוש. לא משנה שתהל ואני גדלנו כמו בנות דודות, חברות טובות, אחיות. מבחינתו הבית שלהם היה מסוכן מדי.


בחופשות המשפחתיות באילת, בטבריה או בים המלח, כמו כל הישראלים, אבא הסכים שאחלוק חדר עם הבנות. היינו ישנות תהל, אדווה, שובל ואני באותו חדר וכשריף גדלה קצת היא הצטרפה אלינו. בחופשות האלה הייתי מבלה גם איתו, עם אלי. כשכולם היו קופצים למים בבריכות ואני הייתי נחלשת, הוא היה יושב איתי בצד, שומר עליי. כשהסוכר שלי היה יורד כי התעסקתי בשטויות של ילדים ולא הקפדתי לאכול ולשתות בזמן, הוא היה רץ להביא לי שוקולד. אולי זה מה שגרם לי להתאהב בו מילדות. אולי זה פשוט אלי שהכרתי, ולא אלי שהקריות מכירים.


אבא מחנה מחוץ לבניין של סבא וסבתא. השלט של הפרויקט החדש עומד ליד הבניינים הישנים. חלק גדול מהדיירים כבר עזבו ובקרוב הבניין יפונה לחלוטין וייהרס כדי לבנות בניין חדש ובטוח יותר. קירות הבניין כבר מתקלפים וסדקים רבים מעטרים אותו.


"אני יכול לשמוע את עליזה קוראת לנו מהחלון לעלות לאכול צהריים." אבא מוציא את המזוודה שלי מתא המטען. "פעם היינו יושבים כאן שעות. תומר ואביתר היו מגיעים לראות את הבנות וכדי שאליהו לא ידע שמשי ואביתר יחד היינו מסתגרים בבית של עליזה."


"בני כמה הייתם?"


"הייתי בצבא אם אני זוכר נכון, זה היה לפני שנים." הוא צוחק. "אבל תמיד גרנו בשכנות. משי ואני בדירות הצמודות ואסי ואדר בדירה ממול. הייתה לנו ילדות של פעם, מאי. ילדות שאני מתגעגע אליה."


"ואיפה אימא גרה?"


"בשכונה אחרת. סבא וסבתא שלך היו אמידים יותר מההורים שלי. הכרתי את אימא שלך בתיכון, כמו שאת יודעת, וזה לגמרי הדבר הכי טוב שיצא לי מהלימודים." הוא מוציא מזוודה נוספת ומגיש לי קרטון עם חפצים שבירים שארזתי.


"מי גר עכשיו בדירה של אליהו שדה?"


"אביתר העביר אותו ואת הבן הקטן שלו לגור בבניין שלהם. אני חושב שהוא משכיר את הדירה שלו בינתיים."


"ובדירה של דוד אסי?"


"הוא מכר אותה לפני הרבה שנים, כשהוא בנה למשפחה שלו חיים חדשים. בואי נעלה, הבית החדש שלך מחכה רק לך." הוא מתחמק ואני לא מחטטת.


"אבא," אני עוצרת אותו כשהוא מתקדם אל הבניין וגורר מזוודות. "תודה, אני לא אשכח לך את זה."


"לשכוח מה? אַת הבת שלי. הירושה היא גם שלך."


"יכולת להשכיר את הדירה ולקבל עליה כסף עד לפינוי הסופי. לא חידשת חוזה עם השוכר רק בגללי."


"בשבילך, לא בגללך." הוא מחבק אותי. "את תסתדרי כאן, נכון? אומנם הבניין ישן, אבל שיפצנו את הדירה כולה אחרי שסבא וסבתא נפטרו. הקריות זה לא כמו תל אביב, אבל לפעמים זה טוב. השקט כאן מאזן, הידיעה שכולם מכירים את כולם ושאם תצטרכי עזרה, תמיד יש מישהו מוכר בהישג יד."


"בטח שאסתדר, אבא. אני לא במדבר, למען השם." אנחנו נכנסים לבניין ועולים לבית החדש שלי לתקופה הקרובה. "כמה משפחות נשארו בבניין?"


"אני חושב שחצי בניין כבר התפנה. קשה למצוא שוכרים שמוכנים להישאר לזמן לא ידוע. והראל השיג חוזה שמן אז בעלי הדירות לא ממש התאמצו למצוא שוכרים."


"מתאים להראל. הוא טוב בעבודה שלו."


"לגמרי. היית צריכה לראות את הדודים שלך כשסיפרתי להם על החוזה וכמה כל אחד מאיתנו יקבל על הבית אחרי כל המיסים." הוא פותח את דלת הדירה וריח ניקיון מקדם את פנינו. "יופי, אני רואה שבאמת ניקו יסודי."


"תודה, אבא." אני מניחה את הקרטון על השולחן וסוגרת אחרינו את הדלת. אבא לוקח את המזוודות שלי לחדר השינה ואני ניגשת לפתוח חלונות ולאוורר את המקום.


"מאי, אדם אומר שהרכב שלך מוכן. יקפיצו לך אותו בימים הקרובים." הוא חוזר עם הטלפון בידו, מדבר עם העובד שלו. "מתי אמרת שאת מתחילה לעבוד?"


"בשבוע הבא. אל תדאג, אסתדר גם בלעדיו כמה ימים. הכול בסדר."


"אדם, תשתדל להוריד אותו כאן עד סוף השבוע. כן, אחי, תודה." הוא מנתק וניגש למקרר. "את רוצה שאקח אותך לקניות בסופר?"


"לא, אבא, אני לא תינוקת. תסמוך עליי שאני יכולה ללכת למכולת של מרדכי ולקנות מה שצריך עד שאסע לקנייה מרוכזת."


"מתחשק לי לעבור לגור איתך כאן. המכולת של מרדכי... איפה הימים שהיינו עוצרים אצלו בדרך לבית הספר, לוקחים בורקס טורקי טרי ומחסלים אותו בדרך מרוב שהיה טרי וטעים."


"נראה לי שאתה צריך לחזור הביתה, אבא. הזיכרונות מכניסים לך שטויות לראש." אני מתרוממת אל לחיו ונותנת לו נשיקה ארוכה. "אוהבת אותך, אבוש. תודה על הכול."


"הבנתי את הרמז, לא נגור יחד." הוא מחבק אותי. "בהצלחה, חיים שלי. אני גאה בך. הבת שלי, של יוסי הקטן מהקריות, תהיה המתמחה של נשיאת המחוזי בחיפה. מי היה מאמין?" הוא מרים את ראשי אליו. "את הגאווה של המשפחה שלנו, מאיצ'וק."


"אני מבטיחה לעשות הכול כדי שתתגאו בי תמיד."


"תתמקדי בעשייה של מה שעושה לך טוב ותהיי מאושרת. כל עוד תהיי מאושרת נהיה גאים בך."


"מבטיחה."


"יהורם יבוא לעזור לך במעבר?"


לא, תודה. "לא, זאת תקופת מבחנים והוא עמוס. בטח ניפגש בסוף השבוע או משהו." הוא בוחן אותי במבט לא מאמין ואני מזייפת חיוך. "אתה יודע שהעבודה שלו לא קלה."


"את מאושרת איתו?" הוא אוחז בסנטרי ומקבע את עיניו בעיניי. "את האמת, מאי. את מאושרת עם יהורם? את רואה את עצמך מקימה איתו בית, משפחה, מביאה איתו ילדים?"


לא, לא ולא. "אולי. אנחנו עדיין לא שם ואני עדיין צעירה מדי לחשוב על זה. קודם תן לי לסיים את ההתמחות ואת בחינות הלשכה."


"תכף תחגגי עשרים ושש והוא מבוגר ממך. הוא לא רוצה להקים בית?"


"בבקשה, אל תתחיל שוב עם ההטפות שלך על הפרש הגילים בינינו. אני לא רוצה לריב איתך."


הוא מרים ידיים ונאנח. "תשכחי שאמרתי משהו. בהצלחה, אוהב אותך." הוא נושק לראשי ופונה אל הדלת. אני מלווה אותו אל המעלית וכשהדלתות נסגרות אני חוזרת לדירה ומתחילה לפרוק את החפצים שלי.


בפעם הבאה שאני יוצאת מחדר השינה השעה תשע וחצי בערב. לעזאזל, הייתי צריכה ללכת קודם למכולת ולקנות דברים בסיסיים. אין לי אפילו קפה מזורגג ולא רכב לנסוע לסופר. נפלא. ברגע של ייאוש וחשק מטורף לנס קפה של ערב אני ניגשת לדירה הצמודה ונוקשת על הדלת, בתקווה שהדיירים עדיין לא עזבו. במחשבה שנייה, זה לא נעים לגור בבניין חצי ריק.


"ברוכה הבאה לבניין, מאי מרציאנו." הדלת נפתחת ואני כמעט נופלת לאחור. "אחי, אני חוזר אליך עוד דקה. השכנה החדשה שלי קפצה לביקור." לא. אני מדמיינת. לא. ביסט, כלב הפיטבול שנתתי לו ליום ההולדת לפני שנים רץ אליי ומתחכך ברגלי. סליחה על חוסר היחס, חבר, אני קצת המומה כרגע.


"מה אתה עושה פה?"


"גר פה."


"זה לא מצחיק. ממתי אתה גר פה? איך אבא שלי לא אמר לי כלום?" לא טוב לי. "לא, סליחה, איך אבא שלי נתן לי לעבור לגור כאן אם אתה השכן שלי?!"


"אני מבין שהשכנים לא נאים בעינייך." חיוך מושלם מעטר את פניו ומשהו בתוכי זז.


"אל תשחק אותה כאילו קראת אי פעם 'דירה להשכיר'."


"הקראתי כמה וכמה פעמים לשיר. ומה איתך? גם הסבא הלתך שלך מקריא לך סיפור לפני השינה?"


"אלי."


"צודקת, סליחה. בגילו קשה לקרוא, ועוד בלילה." הוא נשען על הדלת והשרירים שלו זזים. אני מרשה לעצמי לסרוק את גופו החשוף והריר כמעט נוזל לי. "אני מבין שהרבה זמן לא ראית גוף של גבר. כלומר גוף נורמלי ולא נובל." בן־זונה. "ביסט, בוא לפה."


"אתה באמת גר פה?" אני מלטפת את ראשו של ביסט.


"באמת."


"למה?"


"כי הבניין שלי."


"סליחה?"


"אה, הראל לא עדכן אתכם מי קנה את כל הדירות בבניין?"


"לא טוב לי."


ברגע אחד הציניות חומקת מפניו והוא תופס אותי כאילו בעוד רגע אקרוס על הרצפה. "את בסדר? ירד לך הסוכר?"


"לא, אני לא בסדר. ולא, לא ירד לי הסוכר." אני מנסה להתרחק והוא מרפה מעט. "אנחנו באמת שכנים, אלי?"


"ככה זה נראה."


"למה לא אמרת לי? ידעת שאני עוברת לכאן בגלל ההתמחות. למה לא הזהרת אותי מראש שלא אעבור לכאן?"


"להזהיר אותך ממה?"


"חסר? יש מלא סיבות."


"קדימה, תני לי סיבה אחת. למה הייתי צריך להזהיר אותך, גוזל?"


כי לא אוכל לחיות לידך בלי לעשות דברים שבוודאות אצטער עליהם. "כי אתה מסוכן. כי האויבים שלך יכולים לתקוף את הבניין."


"נכון, אני מסוכן." הקלילות בקולו נעלמת. "אל תדאגי, אף אחד לא יודע שאני גר כאן והבניין מאובטח." ברור שהוא מאובטח. "סיימת? הייתי עסוק כאן בכמה דברים לפני שדפקת על הדלת."


"כן, לא משנה. סליחה שהפרעתי."


"מה רצית?"


"לא משנה."


"מאי, תחסכי את הפינג פונג ותגידי לי מה רצית כי שנינו יודעים שבסוף תגידי."


"כלום, התעכבתי עם פריקת המזוודות ולא הספקתי לעבור אצל מרדכי. רציתי לבקש מהשכנה נס קפה עד שאקנה מחר דברים לדירה."


"אכלת משהו?"


"אני לא רעבה."


"זה לא מה ששאלתי. שאלתי אם אכלת."


"בבוקר."


"תיכנסי."


"מה?"


"ותפסיקי להיות מעצבנת ולהתנהג כאילו אנחנו זרים." הוא מושך אותי אל תוך הדירה שלו ומוביל אל המטבח. ביסט נכנס אחרינו ופונה אל המים שלו. "מה לשים לך בלאפה?"


"לאפה? אני בכלל באתי לבקש חלב. התחשק לי נס קפה."


"לא משנה." הוא נאנח ומרים את הטלפון שלו מהשיש. "ליאם, תכין לי שתי לאפות ותקפיץ לדירה של סבא. כן, אני שולח לך בהודעה מה לשים בפנים. תעשה את זה זריז." הוא מנתק והאצבעות שלו רצות על הצג כשהוא כותב לליאם מה להכין לנו.


"מה אתה עושה, אלי?"


"מזמין לך ארוחת ערב שהיא לא קפה דפוק."


"לא זכור לי שביקשתי ממך."


"לא זכור לי ששאלתי."


"ברור, אתה אף פעם לא שואל. שיהיה לך בתיאבון. אתה מוזמן לתת את הלאפה שלי לליאם, או לביסט." אני יוצאת מהדירה שלו בטריקת דלת. באופן לא מפתיע הוא לא הולך אחריי.


אליהו קדוש לא מסוג הגברים שירדפו אחרייך ברגע של זעם. הוא ייתן לזעם שלך לעבור ובינתיים ימשיך בשלו. אני צונחת על הספה, נכנסת לאפליקציה להזמנת אוכל ומתלבטת מה להזמין. דפיקה נשמעת על הדלת.


"לך מכאן, אלי."


"זה ליאם." אני זורקת את הטלפון על שולחן הקפה וניגשת לפתוח לו. ליאם עומד שם בחיוך מבויש וכובש, שקית אוכל חם בידו. "אני לא אוהב את מה שיש בלאפה וחראם לזרוק. סבתא עליזה אומרת שזה 'בל תשחית' ושאסור לזרוק אוכל."


"תודה, ליאם." אני לוקחת ממנו את השקית ומחבקת אותו. "רוצה להיכנס?"


"אני במשמרת ערב. בתיאבון וברוכה הבאה לקריות. אני כאן בשבילך לכל דבר שתצטרכי."


"תשמור על עצמך בעבודה, ותודה. על הלאפה ועל הצעת העזרה."


"בתיאבון, מותק." הוא נפרד ממני בחיבוק ואני ניגשת לשטוף ידיים ואז מתיישבת על הספה לאכול. אני מוציאה מהשקית את הלאפה עם חמגשית צ'יפס קטנה ובקבוק קולה. עטיפה חומה ומוכרת מושכת את תשומת ליבי מתוך השקית. שוקולד פרה מריר. הטלפון שלי מצלצל מהודעה נכנסת.


אלי קדוש: אמרת שאין לך כלום בדירה אז ביקשתי מליאם לקנות על הדרך שוקולד פרווה למקרה שתצטרכי סוכר בלילה ועדיין תהיי בשרית. בתיאבון, שכנה.


אין ספק שהוא מכיר אותי. חיוך רחב נפרש על פניי ואני מתענגת על לאפה עמוסה ומלאה בכל מה שאני אוהבת.


אלי קדוש: הבנתי, אנחנו לא מדברים. מקווה שטעים לך. לילה טוב.


אני מצלמת את הלאפה בידי ושולחת לו בחזרה.


אני: לא, אנחנו לא מדברים. אבל שום אישה שפויה לא תסרב ללאפה עם הקבב של סבא שלך. תודה, שכן. לילה טוב.


אלי


אני גמור. כל הלילה תיזזתי בין הקזינו בקריית חיים למועדונים בחיפה ובקריות. מיום שתהל ירדה מסבב העבודה שלנו אני משתדל לקחת גם את התור שלה בסבבים של פיקוח על העסקים וסגירת הקופות. אני עובר בשלושה מקומות בלילה, לפחות, רק שהלילה התווספו לי עוד שניים. ליאם אחי הקטן יודע שלעולם לא אוכל לסרב לו. וכשהוא שוב הגיע אליי בפרצוף מתחנן שקשה לי לעמוד בפניו, וביקש ממני לגבות אותו כדי לצאת עם מישהי שמוצאת חן בעיניו, לא יכולתי לסרב. הילד רק בן עשרים וכל עוד הוא נחשב ילד בעיני אבא אין סיבה שהעול המשפחתי ייפול עליו. יש זמן עד שהוא ייאלץ לשאת בנטל. עד אז אעשה כל מה שאוכל כדי לאפשר לו ליהנות מהחיים.


אני מחנה מול הבניין החדש שלי ונשען לאחור. האנשים שלי מסתתרים סביב, שומרים על המקום בלי למשוך תשומת לב. אף אחד לא יודע עדיין על כתובת המגורים החדשה שלי וכל עוד מאי גרה כאן אנסה לשמור את זה מתחת לרדאר עד כמה שאפשר. בועז מכבה סיגריה וניגש אליי, נשען על הג'יפ.


"אחי."


"איך עבר הלילה?" אני פותח את החלון. "משהו שאני צריך לדעת?"


"עבר שקט."


"מה איתה?"


"לא יצאה מהבניין מאתמול, כשדוד יוסי הוריד אותה כאן."


"באיזו שעה מרדכי פותח את המכולת?"


"בעוד עשר דקות בערך. הוא מגיע כמו שעון שווייצרי בשש וחצי בבוקר ומכניס את הסחורה הטרייה של הלחמים והגבינות."


"בוא, אחי. אני מזמין אותך לבורקס חם של מרדכי."


אחד הדברים שתמיד אהבתי בבועז זה שהוא אף פעם לא שואל שאלות. הוא פשוט מבצע מה שמבקשים ממנו בשתיקה. אני יוצא מהג'יפ ואנחנו מקיפים את הבניין ברגל, יורדים בגרם המדרגות וממשיכים עוד מאתיים מטר אל המכולת. מרדכי פותח את דלת המכולת ומסתובב אל הארגזים שמחכים לו שם. אני מקדים אותו ומרים את הארגזים.


"אליהו."


"בוקר טוב, דוד מרדכי. מה שלומך?"


"ברוך השם. מה אתם עושים כאן מוקדם כל כך? הכול בסדר?"


"התחשק לנו בורקס חם." בועז מרים את קרטון הלחמים. "איפה להניח הכול, דוד?"


"בסוף החנות, במקום הקבוע." הוא מרים את מגש הבורקסים ונכנס למכולת. "באתם מוקדם. עדיין לא הספקתי להרתיח ביצים לבורקס."


"נסתדר בלי." אני פונה אל המקררים, מסדר את החלב במקום וממשיך אל הגבינות. בועז מסדר את הלחמים וניגש להביא את ארגז הביצים.


"אליהו, אתה בטוח שהכול בסדר? אף פעם לא ראיתי אותך כאן בשעה כזאת."


"חזרתי עכשיו ממשמרת לילה ונזכרתי שחסרים לי כמה דברים בבית. במקום לעלות הביתה לישון ואז להתעורר בבית בלי קפה החלטתי לעצור קודם אצלך ולישון בראש שקט."


"בחור חכם. מזכיר את סבא שלך." הוא צוחק וטופח על כתפי. "מה חסר לך, בחור צעיר?"


"כל מה שצריך בקנייה ראשונה הביתה."


"סליחה?"


"אל תדאג לי, דוד מרדכי. אאסוף מה שצריך ואגיע לקופה." אני לוקח שתי סלסילות, מוסר אחת לבועז וגורר אותו אחריי בין המעברים הצרים, מעמיס בהן כמעט כל מה שאני מוצא ונעצר מול מדף השוקולד. בועז מתחיל לצחוק ואני נועץ בו מבט, שלצערי הרב לא עובד עליו כמו שהוא עובד על שאר החיילים של המשפחה. אני מעמיס שוקולדים שונים, עם מילוי ובלי, לבן, חום ומריר ואז ניגש אל הקופה.


"והבורקסים." בועז מצביע עליהם כשמרדכי עושה לי חשבון. "רק לנו?"


"לא."


"אפשר לארוז עוד שניים, בבקשה?"


"בטח." הוא אורז לנו בחמגשית קטנה שני בורקס גבינה. "עוד משהו?" אנחנו סורקים את ערמת השקיות והוא צוחק. "קנייה ראשונית מכובדת במיוחד."


"עד הפעם הבאה." אני מוציא ערמת שטרות מהכיס ומניח על הדלפק. "תודה רבה, דוד מרדכי. שיהיה יום מבורך."


"זה יותר מדי, אליהו."


"סִפתח." אני לוקח את השטרות ומניח בידו. "בוא, בועז." אני מחלק בינינו את השקיות, משאיר לו את הקלות יותר.


ביום החטיפה בועז חזר מהמוות, תרתי משמע. הוא אושפז חודש שלם ואחר כך עבר לשיקום ממושך. עכשיו הוא חוזר לעצמו לאט ואני מקפיד לשמור לו את העבודות הקלות ביותר וללא סיכון. כל חייל אחר היה משוחרר מתפקידו, אבל הילד הזה הוא כמו אחי הקטן, ונוסף על המטרה שלי לשמור עליו הוא היחיד חוץ מהאחים שלי שאני יכול לסמוך עליו בעיניים עצומות.


"אז עשית קניות למאי?"


"תסתום."


"אתם מדברים בכלל?"


"בערך."


"היא בטח שמחה מאוד לגלות מי השכן המסוקס שלה, אה?" הוא צוחק ואני בועט בישבנו. יש לו מזל שהידיים שלי עמוסות בשקיות כרגע. "איה, מה כבר שאלתי?"


"תתקדם, בועז, ואל תתגרה בגורל."


"התחבאתי אתמול כשדוד יוסי הביא אותה, אבל אתה יודע, אחי, בסופו של דבר הוא יגלה. לא רחוק היום והוא ידע מי גר בדירה שצמודה לדירה של הבת שלו, וגם יגלה על ההיסטוריה שלכם."


"ההיסטוריה הזאת לא קיימת." אני חותם את השיחה ונכנס לבניין, מוותר על המעלית ועולה ברגל לקומה השלישית. הבניין שקט לא רק בגלל השעה המוקדמת אלא בעיקר כי רוב הדיירים כבר התפנו. לפני שעברתי לפה סופית חיכיתי שרובם יתפנו כדי לא לסכן אותם, למקרה שמישהו יחליט לנסות להתנקש בחיי. דברים כאלה קרו ועוד יקרו, ואף אחד לא צריך להיפגע רק כי הוא שכן שלי.


אני נעצר מול דלתה של מאי ומניח את השקיות. השעה כבר רבע לשמונה בבוקר ועדיין לא הנחתי את הראש על הכרית. לעזאזל, נשארו לי פחות מחמש שעות שינה. אני נוקש על הדלת ומסמן לבועז להסתתר בידיעה שהיא מתעוררת 'לוחמת' בבוקר. על מי אני עובד. אין סיכוי שאתן לו לעמוד מול הדלת בלי לדעת מה היא לובשת. מאי מסוגלת לפתוח את הדלת בפיג'מה שבקושי מכסה את הגוף הקטן שלה.


"אלי?" קולה נשמע מאחורי הדלת. היא פותחת את הדלת ומשפשפת את עיניה בגב ידה כמו ילדה קטנה. "מה אתה עושה פה על הבוקר?"


"בדיוק חזרתי מהעבודה וראיתי שמרדכי פתח את המכולת. הבאתי לך כמה דברים עד שתתמקמי."


"כמה דברים? נראה שרוקנת לו את המכולת." היא בוחנת את כל השקיות בחיוך רחב. "תודה, אלי. לא היית צריך."


"שטויות. אם חסר לך משהו, בועז יכול לקחת אותך לסופר." אני מסמן לו להתקרב.


"בוקר טוב, מאי. הבאנו גם משלוח טעים." הוא מגיש לה את הבורקס שלה.


"תודה, חבר'ה. תודה רבה."


"תני לי לעזור לך להכניס הכול." אני מרים את השקיות ונכנס, פונה אל המטבח ומניח הכול על השיש. "אנחנו נזוז. אם את צריכה משהו, את יודעת איפה למצוא אותי."


"אלי," ידה עוצרת אותי בדרך החוצה. בועז ממהר להיעלם מטווח הראייה שלנו. "אני באמת מעריכה את זה. תודה רבה."


"איך עבר הלילה הראשון כאן?" אני מלטף את פניה והיא עוצמת עיניים לרגע, עוצרת נשימה.


"בסדר. לקח לי זמן להירדם ולא אשקר, קצת הפחיד אותי להישאר כאן לבד בידיעה שכמעט אין כאן נפש חיה."


"בקשר לזה..."


"ראיתי. בועז נופף לי לשלום מתחת לחלון והבנתי מייד מי השאיר אותו כאן. תודה. על ארוחת הערב ששלחת לי, על שומר הסף, ועל זה." היא מצביעה על המטבח.


"אני כאן לכל מה שתצטרכי. לא משנה מה קרה בינינו בעבר, את עדיין חשובה לי מיום שאני זוכר את עצמי, וככה זה יישאר."


"אני יודעת, תודה." מאי מחבקת אותי ונדרשת לי שנייה להתאפס ולחבק אותה בחזרה. אני נושם עמוק את ריחה, ונלחם בעצמי לא לנשק את עורה החשוף. היא כבר לא שלך, אלי. היא אשת איש. איש שהוא לא אתה. אני מרחיק אותה ממני באחת והיא מסתכלת עליי במבט שואל.


"תחזרי לישון, סליחה שהערתי אותך." אני ממהר החוצה כשהיא פותחת את פיה. "אני גמור, מאי. עבדתי כל הלילה ועוד מעט אני צריך לצאת שוב. נתראה."


אני נכנס לדירה שלי וביסט רץ אליי מבועז, שכבר הספיק להתמקם על הספה. אני מסתובב אל דירתה ומחייך בניסיון לפייס אותה. היא משלבת זרועות במבט רוגז, נכנסת לדירה שלה וטורקת את הדלת אחריה. כמו כל הזמן בקשר שלנו אנחנו צועדים צעד קדימה, שמונה צעדים אחורה.