אני שירלי זהבי.
בילדותי הייתי סרדין. אחר כך נהייתי לוויתן. אחר כך חזרתי והתכווצתי עד ששוב הייתי סרדין, דגיגון קטן שעלה בחכה ונזרק לפרפר מחוץ למים. ומחוץ למים אני חייבת עכשיו להתחיל ללמוד שוב לנשום, להפעיל את הזימים ולמצוא את הדרך בחזרה לים הגדול.
הזיכרון הראשון שלי שתול עמוק בלילה קודר בחדר הילדים בקיבוץ. קר לי ואני מנסה להתעטף בשמיכת הצמר, אבל עדיין הקור דוקר בכל הגוף. ילדים משתעלים לידי. אני שומעת את עצמי קוראת לאמא בואי. מאמי בואי בואי בואי. אלומת אור דקה עולה מהמסדרון. יד קרה מסיטה את השמיכה ומפשיטה אותי. קר לי. יד קרחונית מגביהה את הישבן שלי ומחדירה מדחום קטן וחד. אני בוכה. הראש של האישה שמחובר ליד הקרה אומר לי לא לעשות כזה רעש, אפשר לחשוב. אני לא שומעת עוד שיעולים, אני שומעת רק את הבכי שלי – התייפחות אחרי התייפחות, כאב רודף עלבון. צורב לי בטוסיק וקר לי בגוף, קור מתכתי ומוצק, שמתחיל מבפנים ומתפשט לרגליים ולגב ולצוואר. הגוף של האישה, שמחובר לראש שלה שממנו בוקע הקול, פונה ממני ומנסר בחלל החדר "כולם ראש לקיר!" אחר כך היד מרימה את מכנס הפיג'מה הדק בתנועה אחת וחטופה, ובשנייה מחזירה את השמיכה למקומה, ואז מתרחקת אל אלומת האור.


המשך העלילה בסיפור המלא