אני דוברת עברית כשפת־אם לכן, בעיני רוחי, אני מתפתחת מימין לשמאל. אין בכך כל אמירה פוליטית: כאילו השמאל הוא המפותח יותר. המדובר בעניין קוגניטיבי טהור: לו הייתי דוברת מנדרינית כשפת־אם, והייתי מתבקשת לספר על עצמי, הייתי מדמה את עצמי תינוקת בראש הדף, ואישה זקנה בתחתיתו.


מה שאני מנסה לומר הוא, שהזמן שלי כרוך בלשוני, ולהפך - לשוני קשורה בזמני.


ניקח, כדוגמה לכרוניקה כתובה, את אתמול (אפשר יהיה לראות שהכתוב אינו מתיר לצאת מן הקווים).


התעוררתי לצליל השעון המעורר ברבע לשבע, ונשארתי עד השעה שבע ועשרים במיטה. מזה מספר חודשים שעניין היקיצה הממושכת הוא דבר של יום ביומו.


המשך העלילה בסיפור המלא