1
מכונית השברולט הכסופה עצרה בשפת הכביש שמול מגדל האופרה. מגדל דירות זה, שנבנה על הריסות בית האופרה הראשון של תל אביב, נחשב בעבר אקסקלוסיבי ואיבד מיוקרתו לטובת פרויקטים חדשים שצמחו ברחבי העיר, אבל עדיין הייתה בו מכובדות שהבדילה את הדירות שבו, שלא לדבר על המיקום הנפלא בקו ראשון לים, מול הטיילת.
הנהג עצר במקום האסור לעצירה והפעיל אורות חניה מהבהבים בלי לכבות את המנוע, כבא להדגיש שזו רק עצירה חטופה למקרה ששוטר יזדמן לסביבה. הוא הסתכל בחשש סביב לוודא שאין בקרבתו שוטר או ניידת, למרות שאפילו כזו הייתה מזדמנת לשם, ספק אם השוטר היה טורח לצאת בחום הזה מהמיזוג בשביל לרשום דוח שולי כל כך, אבל אין לדעת. למרות שהשעה הייתה אחרי שש בערב, הטמפרטורה בחוץ עמדה על ארבעים ושלוש מעלות צלזיוס. המזגן המכוון לתפוקת קור מרבית בקושי הוריד את הטמפרטורה במכונית למצב נסבל, אבל התמודד היטב עם הלחות הגבוהה. גל חום קיצוני זה נמשך כבר חמישה ימים, והתחזית לא צפתה הקלה בשלושת הימים הקרובים לפחות.
הנהג הביט לעבר הכניסה בתקווה לראות את הנוסע שלו מגיח ממנה. לפני דקות אחדות התקשר אליו מהדרך והתריע שהוא מגיע וזה הבטיח לחכות לו למטה על שפת הכביש, מה שלא קרה. זה הרגיז, אבל לא הפתיע, מפני שלחברו היה מוניטין של מאחר סדרתי.
בשל הלחות הכבדה שבחוץ התעבו אדים על החלונות, והוא הפעיל את המגבים כדי להסירם מהזגוגית הקדמית. הטיילת, שבימים כתיקונם עמוסה ברצים ובמטיילים, הייתה כמעט ריקה, ורק קומץ של משוגעים לדבר התעקשו לרוץ בלאות כשהם נוטפי זיעה. הוא תהה אם זאת התמכרות לאנדורפינים שהניעה אותם לרוץ גם בחום קיצוני שסיכן את חייהם, אבל הניח לזה ומחשבתו חזרה לחברו המתעכב.
מזלו של זה שיחק לו עם הדירה. זו הייתה דירת קייט של מיליונר אמריקאי ששהה בה בחופשותיו בארץ, ולאחר מותו נפתח מאבק מר בין יורשיו שגררו את הוויכוח על עיזבונו בבתי משפט מבלי להגיע להסכמה. משרד עורכי הדין שטיפל בחלק העיזבון שבארץ השכיר לו את הדירה על כל תכולתה במחיר מציאה, לחמש שנים עם אופציה להארכה, אם גם אז היורשים לא יגיעו להסכמה. למרות שעלות השכירות הייתה נמוכה יחסית לערכה האמיתי עדיין הייתה זאת דירה יקרה, ואליה נלוו גם דמי ניהול גבוהים, אך חברו לא היסס להוציא כסף על דברים שהקרינו מראית עין של עושר. הוא היה מנוי על חדר הכושר היוקרתי ביותר, הקפיד ללבוש בגדי מותגים יקרים שמוכרים ליודעי דבר ובחר בהתאם אביזרים כמו טלפון סלולרי, שעון, תיק, נעליים, ואפילו אפטר־שייב ודאודורנט. הוא לא נולד עם כפית זהב בפה ולא הורגל לכל אלה מבית הוריו, ממש לא. כמוהו, גם חברו גדל במשפחה מהמעמד הבינוני הנמוך, אלא שהוא היה נחוש להתעשר מהר, והוא התייחס להוצאות אלה כהשקעה בדרך אל העושר. עוד כנער הוא הכריז שיתחתן רק עם אישה עשירה, ומכיוון שבחורות עשירות לא הסתובבו היכן ששניהם גדלו היה עליו להגיע למקומות בהם הן מבלות, וכדי להתקבל שם היה זה חיוני ליצור מראית עין מתאימה, או כמו שניסח זאת: "אתה צריך ללבוש את התחפושת הנכונה אם אתה רוצה להשתתף במחזה."
הנהג התמתח במושב. הוא הציץ בשעון שבלוח המחוונים והתנשף בקוצר רוח גובר. בניגוד לחברו הוא שנא לאחר. הם היו אמורים להגיע לבית משרדים סמוך בו יתחיל בעוד כארבעים וחמש דקות טקס חלוקת הפרסים של חברת מחשבים, בו חברתם עמדה לקבל פרס על הצטיינות במכירות. היא הייתה הצלע השלישית במשולש ידידות הדוקה שהחל בילדותם, בשכונת שיכונים בגבול בת ים. אמש היא התקשרה לכל אחד מהם והתחננה שיקדימו להגיע, כדי שיוכלו להיות איתה בקבלת הפנים שלפני הטקס. הוא לא רצה לאכזב אותה, וגם חברו לא, אז איפה הוא לעזאזל...
הוא עמד להתקשר אליו פעם נוספת כשראה אותו מגיח לרחוב.
***
קבלת הפנים והטקס נערכו בלובי המרווח של משרדי החברה.
נעמי גדות הנסערת הייתה על קוצים. מהרגע שהגיעה היא פזלה לעבר הכניסה בציפייה ונשמה לרווחה רק כשהבחינה בהם. שניים אלה היו האנשים המשמעותיים ביותר עבורה באותו ערב והיחידים שהזמינה לטקס. כשהסתכלה בהם קרבים היא התפעלה, כמו אין־ספור פעמים בעבר, מכמה שהשניים היו שונים זה מזה.
דניאל ברקוביץ הקדים בצעד או שניים את עמיתו. כשהיה בן שש־עשרה, ברגע הראשון שזה התאפשר מבחינה חוקית, הוא שינה את שמו לדניאל בר, אבל בשבילה הוא נשאר דניאל ברקוביץ. דניאל התמיר היה יפה תואר, כריזמטי, ספורטאי מצטיין שהתלבש תמיד לעילא ולעילא. הפעם היו אלה מכנסיים שחורים, חולצת גולף לבנה ונעלי ספורט שחורות בעלות סוליות לבנות. הוא נראה קז'ואלי ובו־בזמן גם אלגנטי, ואי אפשר היה להתעלם מהביטחון העצמי שהקרין.
שבתאי משעל שלצידו, אותו כינתה בחיבה "הפרופסור", היה האיש החכם והטוב ביותר שהכירה. הוא היה מופנם ולא התהדר בשום דבר, לא בהופעתו ולא בהישגיו, למרות שהיה לו הרבה במה להתגאות בשני התחומים. חזותו כמו ניסתה להתאים את עצמה למופנמותו. למרות שהיה בגובה של דניאל, הוא היה כה רזה עד שנראה גבוה משהיה באמת, ודומה שכל קווי דמותו היו אנכיים. אפילו פניו היו דקים וארוכים. למרות זאת הוא היה נאה מאוד, ובהיותו מהגברים שוויתרו על עשיית רושם היה בו קסם מיוחד. עיניו הירוקות והנבונות הבחינו תמיד בפרטים שאיש מלבדו לא ראה, הוא היה מאזין מעולה שבאמת ידע להקשיב והוא לא הרבה ליזום שיחות או לדבר בכלל. בניגוד לסטייליסט המושקע שאיתו הגיע, שבתאי לבש חולצת כפתורים שחורה, צנועה, ומכנסי ג'ינס שחורים. שניהם נראו חדשים. הוא תמיד לבש שחור, טען שכך הוא חוסך מעצמו את הטרדה של התאמת צבעים. הופעתו החיצונית הייתה הדבר האחרון שהעסיק אותו אבל ניכר שהיום הוא השתדל במיוחד למענה, והיא העריכה זאת.
גם בהתנהלותם הם היו הפכים גמורים. דניאל תמיד עמד במרכז החבורה וסחף את כולם בצחוקו המתגלגל ובפטפוטיו הקלילים. הוא אהב חברת אנשים והרבה לארח בדירתו, ולמסיבות שערך הגיעו לא מעט מפורסמים ומפורסמות. לעומתו, שבתאי נטה להתבודד ותיעב מסיבות ורעש. הוא תמיד הוזמן למסיבות של דניאל אך פעמים רבות התחמק בתירוצים שונים, וגם כשהגיע בדרך כלל עזב מוקדם. למרות הבדלי המזג שלהם נבנתה בין השניים חברות הדוקה שנמשכה מרבית חייהם, והיא הייתה גאה שהיה לה חלק חשוב במערכת יחסים זאת.
דניאל הקדים כמובן את שבתאי. הוא נשק לה בידידות על הלחיים והחליף איתה כמה מילים.
שבתאי ניצל זאת כדי להסתכל עליה.
נעמי הייתה אישה יפה לכל הדעות. שערה השחור, שבאותו יום היה אסוף בצמה מגולגלת וצמודה לראש, הדגיש את צווארה הארוך, את צדודיתה היפה ואת התווים הנקיים של פניה המאופרים בעדינות. מעל חולצת משי לבנה היא לבשה חליפה נשית מחויטת שהדגישה את גזרתה ואת מותניה הצרים, וצבעה הכחול עמוק התאים לצבע עיניה. היא הייתה מודעת להשפעה שיש לה על גברים, השפעה שצמחה הרבה לפני שהייתה לאישה ומחזריה לגברים. עוד בילדותם הבנים כרכרו סביבה ועשו הרבה שטויות במטרה לזכות בתשומת ליבה, והוא היה גאה מאוד לקבל מנות גדושות ממנה ללא מאמץ מיוחד. הוא ידע שזכה לכך בעיקר בזכות ידידותו ההדוקה עם דניאל, אליו היא נמשכה, ולא בזכות הקסם הגברי שלו. זה ציער אותו לפרקים, אבל לפחות הוא נהנה מקרבתה ומקנאתם של כל האחרים, במיוחד כאשר הקשר המשולש התמסד. נעמי לא הייתה מבריקה, אבל הייתה הישגית ושקדנית מאוד, ובבית הספר התברגה תמיד בין חמשת הטובים ביותר. תכונות אלה ליוו אותה גם בבגרותה. זכייתה הנוכחית בפרס לא הפתיעה אותו. היא הצטיינה בכל תחום שבו עסקה: בתנועת הנוער, בצבא כקצינה, באוניברסיטה ואחר כך גם בכל עבודה שבה עבדה. לחברות שלה עם דניאל ואיתו היו רבדים רבים, והיא הייתה יקרה לשניהם.
נעמי הדפה קלות את דניאל וניגשה לשבתאי, שהתכופף כדי לנשק אותה.
"את יפהפייה," אמר.
"תודה. אני ממש שמחה שבאתם מוקדם כמו שביקשתי. איך זה שהגעתם יחד?"
"אני אספתי אותו מהדירה."
"בטח הוא נתן לך לחכות לו הרבה זמן למטה, מה?" היא חייכה והסתכלה בדניאל בחיבה.
"חיכיתי מספיק," ענה שבתאי.
אט־אט התמלא המקום.
שבתאי ודניאל התכבדו במתאבנים ויין שהגישו מלצרים שעברו בין הנוכחים. נעמי התהלכה בין קבוצות האורחים והמברכים ומדי פעם חזרה אליהם. באחת הפעמים היא קלטה שדניאל הציץ בדאגה בשעונו, ולשאלתה הסביר שהם קנו כרטיסים להקרנה של שעה עשר, סרט מדע בדיוני חדש. היא התרעמה לרגע, משום ששלושתם היו חובבי הז'אנר, וכשהסרט יצא לאקרנים הם החליטו לראות אותו יחד, אבל נרגעה כששמעה שקנו גם לה כרטיס בהנחה שהכול יגמר הרבה לפני השעה המיועדת. היא הספיקה להגיד להם שהיא תהיה מוכרחה לעבור בבית כדי להשאיר את המכונית ולהחליף לג'ינס וסניקרס לפני שקראו לה. הטקס עמד להתחיל.
***
הם הגיעו למתחם הקולנוע כשלושים דקות לפני הסרט, מה שאפשר להם להירגע על כוס קפה.
"אני שמחה שהטקס מאחורי," אמרה נעמי. "כיף לקבל הכרה וכזה, אבל נורא מביך אותי לקבל שבחים בפרהסיה. לפחות הם לא הגזימו והאירוע היה בסדר."
"זה בסדר? לדעתי הם התקמצנו בפרס הכספי," אמר דניאל.
"אל תדאג לי, את הפרס האמיתי אני אקבל בבונוס השנתי," צחקה נעמי. "הטקס היום נועד ללבות תחרות בין אנשי המכירות, זה הכול, ואני מרוצה מהפרס. עשרת אלפים שקלים יכסו יפה את מחיר החופשה ביוון."
"את נוסעת ליוון? עם מי? מתי?" שאל דניאל.
"עם ציפי ערמוני, ביום חמישי עוד שבועיים."
"איזה כיף לך, אני מקנא," אמר שבתאי.
"בצדק. אגב, איפה בנות הזוג שלכם?" שאלה.
"לדגנית היה יום קשה בעבודה," אמר דניאל, "ומדע בדיוני זה לא בדיוק מה שיכול לפתות אותה להתאמץ."
"גם לקרן לא התחשק," אמר שבתאי, "היא דווקא רצתה לראות את הסרט הזה אבל היום זה לא התאים לה. בכלל, היחסים בינינו לא משהו בזמן האחרון," הוא הוסיף בשקט והסווה את מצוקתו בסידור שקיות הסוכר והממתיק בקערית שעל השולחן.
"שלא תטעו," מיהרה נעמי לחלץ אותו, "אני לא מתלוננת. אני הכי נהנית מבילוי בסרט רק עם שניכם."
"זה כיף גם לנו," אמר שבתאי.
"אז מה, דניאל, מה נשמע ב'ספיר מערכות'?" שאלה נעמי.
"אני שמח ששאלת, יש לי חדשות טובות," ענה דניאל. "טוב, זה לא בדיוק ב'ספיר מערכות' כי ברנע הציע לי תפקיד בכיר בחברה אחרת שלו, והוא הבטיח שזה יתבטא גם בשיפור משמעותי במשכורת. עוד אין לי פרטים אבל זה נשמע טוב, לא?"
"וואו, בטח! זה נשמע מרשים," אמרה נעמי. "אבל תגיד, החברה נסחרת בבורסה וברנע הוא אחד מהמנהלים ובעלי המניות הגדולים, נכון?"
"נכון."
"אז איך הוא עושה קניבליזם וצייד ראשים בתוך החברה שלו? יש פה ניגוד עניינים, לא?"
"לא יודע וזה לא מעניין אותי. אנחנו ניפגש בשבוע הבא ואם ההצעה תהיה טובה, אני לא רואה סיבה לוותר עליה."
"ואתה, איזה חדשות טובות יש לך?" שאלה נעמי את שבתאי, שהיה שקט מהרגיל.
"שום דבר מיוחד, ניסיונות המעבדה מתקדמים יפה ואפילו יש כמה התפתחויות שהיו מעניינות מיקולוגים, אבל מכיוון שאני המיקולוג היחיד פה אחסוך מכם את הפרטים. תצטרכו להסתפק רק בכותרת."
"מיקולוג? מה זה מיקולוג?" שאל דניאל.
"תתבייש לך," נזפה בו נעמי, "מיקולוג זה מדען שחוקר פטריות. אתה אמור לדעת שהפרופסור שלנו עושה את הדוקטורט שלו במיקולוגיה. ושבתאי, אתה לא תתחמק ככה, אנחנו רוצים לשמוע על התפתחויות האלה."
"את חמודה כרגיל, אבל בלאו הכי כבר אין זמן לזה. עכשיו חשוב יותר לדאוג לפופקורן. אתם יכולים להיכנס לאולם ואני אלך לקנות. כרגיל? דלי גדול יספיק לשלושתנו, נכון?"
"כן, ותביא גם קולה זירו," קרא דניאל.
"גם לי," הוסיפה נעמי.
***
שבתאי הדליק את האייפון ובדק אם הודעה חדשה נכנסה, למרות שידע שזה טיפשי. על כל דבר חדש הוא היה שומע התראה, אבל זה היה חזק ממנו.
הבוקר הוא התעורר אפוף בתחושה קשה, מצפונו העיק עליו בגלל קרן. עבודתה במשרד עורכי הדין תבעה ממנה שעות רבות ולאחרונה, מאז שקיבלה את ההובלה בטיפול בתיק גדול, היא התעכבה במשרד כמעט כל יום הרבה מעבר לשעות העבודה המקובלות. אלא שבאותו יום התפנה לה הערב, והיא הציעה שיעשו משהו ביחד, אבל זה היה ערב הטקס של נעמי. כשקרן התקשרה הוא סיפר לה על האירוע והסרט המתוכנן לאחריו, והוא ניסה לשכנע אותה להצטרף, אבל היא קטעה אותו בכעס ואמרה שעדיף לה לפגוש חברות מלבזבז ערב פנוי בטקס של נעמי, ואז ניתקה.
התגובה החריפה הפתיעה אותו. הוא ניסה כמה פעמים לחייג אליה בחזרה אבל היא לא ענתה. ברגע הראשון הוא התבלבל, ולצד המצוקה הוא חש שמץ של הקלה. דניאל כבר קנה שלושה כרטיסים לסרט, וספק אם היה משיג כרטיס נוסף ברגע האחרון, אלא שהתחושה הקשה מחקה מייד את ההקלה המטופשת. התפרצותה של קרן הדאיגה אותו. בזמן האחרון היו להם הרבה עימותים כאלה והיא התלקחה בקלות על שטויות. כמו למשל כשישן אצלה והיא התרגזה על הדרך שבה השליך בגדיו על הרצפה, או שלא החזיר כוסות קפה למטבח, או ששכח להרים את מכסה האסלה בשירותים, דברים קטנים. הוא השתדל להימנע מלעשות מה שהרגיז אותה אבל שבתאי היה מפוזר מטבעו והדברים חזרו על עצמם. לדירתו היא בכלל הפסיקה להגיע, בטענה שהיא לא יכלה לסבול את הבלגן שבה, שלא לדבר על הניקיון. בתוך תוכו הוא הבין אותה. היא לא הייתה היחידה שהגיבה כך על אי־הסדר שבדירה, אבל הוא חלק עליה בעניין הניקיון. זה לא הפריע לו ולא היה לו אכפת להגיע תמיד אליה, אבל נדמה שגם השכיחות של זה פחתה. האהבה העזה והמוחלטת שלו אליה התקשתה להתמודד עם החשש שהקשר שלהם מתערער, מה שהתבטא לא פעם בהכחשה או בהדחקה של עימותים.
כשחזר מהסרט כבר היה מאוחר מדי להתקשר, והוא כתב לה במסרון שהאירוע של נעמי היה מקסים, שהסרט היה שווה ושהוא ישמח לראות אותו פעם נוספת איתה. הוא אפילו זכר לשאול איך היה הערב שלה עם החברות.
קרן ראתה את המסרון ולא הגיבה.
הוא התלבט והחליט לחייג אליה שוב.
אחרי כמה צלצולים, כשהשיחה עברה לתיבה קולית, הוא ניתק בתסכול.
