יום ראשון 5.2.2023


שבעה עשר ימים לפני משאל "השיבה הביתה", המתקיים באיחוד האירופי


1
חדר המבצעים של תחנת המשטרה האזורית בעיירה 'קייזרשטאט'. בוואריה. גרמניה


זהו יום קפוא, הוא מתרשם, גם ביחס לאותם ימים ערפיליים של חורף אלפיני בגובה, 1193 מטרים. בעוד שעה ארבעים ואחת דקות הוא אמור לסיים את המשמרת שלו.


הוא סורק במבט מהיר את שמונת המסכים הנפרדים, שקובצו לכלל תמונה אחת, על פני מסך בגודל 110 אינטש. שמונה מסכים סימטריים, מנוקדים בנורה בוהקת בצבעים שונים. מלאכת מחשבת, ללא ספק. הוא דואג לכייל את המכשיר בתחילת כל המשמרת כמובן. במובדל ממרבית התורנים לפניו. זה מרגיע אותו. ומוציא את עמיתיו מדעתם. הם טוענים שמדובר בתבנית טקסית, מעין ריטואל קבוע, חסר שליטה להבנתם. מתבכיינים, כמי שחוששים שיהיה בזה משהו מדבק. כאילו מדובר במגיפה או בצרעת. והוא לא טרח להכחיש. אז מה? הרי לא מדובר בנטייה הרסנית חלילה. מה קרה? מפקד התחנה שלו יוצא למסעות צייד בלתי חוקי. שיכור, במרבית המקרים. ברכב מבצעי השייך לתחנה. נו, וזה יותר טוב? הוא אוהב סדר. זה נוסך בו שלווה. גורם למציאות הניבטת מבעד לעדשת שמונה המצלמות להיראות יציבה. כאילו מדובר בצילום סטילס או ציור שמן. ובכל מקרה, הרבה ממילא לא מתרחש בעיירה הציורית שלו בשנים האחרונות.


הוא מגלה עכשיו, בדומה לפעמים קודמות במשמרת, שמרבית החזירים במשחטה המקומית, הצמודה לכנסייה הגדולה בעיירה — בסמיכות שעוררה בו כעס וסקרנות ולעיתים בחילה — מגיבים באופן דומה בדרך למכת החשמל. מבטם אטום. נעדר רגש. כמי שיודעים מלכתחילה, מלידתם אולי, שסופם לשמש כנקניק דם. או כתוספת פריכה לביצים מקושקשות המוגשות בפנסיוניים המקומיים. והיו גם אחרים. יוצאי דופן. הוא מבחין בהם כעת, באמצעות המצלמה הממוקמת במקום. ונראה שהם מודעים היטב לכך שזו דרכם האחרונה, כך על כל פנים נדמה לו. משהו בארשת פניהם. הפלבול בעיניהם הקטנות. כמו גם צניפות הזנב הקטנטן ורקיעת הרגליים העצבנית, מבהירים להם וגם לו, כי בעלי האף הפחוס, חשים בקץ המתקרב. במכת החשמל הגואלת. בהקזת הדם שתבוא לאחריה. לחריכת גופם ולריח האמוניה, שצורב את אפו, כאן בחדר המצב בתחנה, על אף שהיא מרוחקת למעלה מאלף שלושים ושלושה מטרים מהמשחטה עצמה. והוא דווקא אוהב חזירים — שפק בחרדל ובמיונז. קדלים ברוטב ברביקיו, ונקניקיות של 'אוקטובר פסט', עם כרוב כבוש. אבל היום במשמרת, הם יוצאים לו מהאף ומכל החורים. ובכל זאת הוא מרותק אליהם. נמשך ונדחה בו זמנית. לא מרחם. מסרב ומצליח שלא להכניס את עצמו לסמטה הזו. לא בגילו. ובכל מקרה אביו עליו השלום, גרס שרגשות מגונים מעין זה, הם בבחינת מותרות בעולמינו. והוא היה ילד צייתן. ולכן הוא מתייחס למראות, כמי שצופה בתוכנית של נשיונל ג'אוגרפיק, המופקת אי שם בסין או בסידני, ולא אצלם בחצר האחורית.


והיו עוד שבעה מוקדים שבהם מוקמו מצלמות האבטחה שרישתו את קייזרשטאט. וכל זאת על פי מפתח בלתי מפוענח — לפחות לשיטתו — הנשען על מארג גמיש של בעלי כוח, ואינטרס וממון בעיירה: הכנסייה הסמוכה הנושקת למשחטה עצמה, בית הקברות, בניין העירייה, בית החולים האזורי, בית האבות, רצועת בתי המרזח, הפאבים והחנויות ומוקדי הבילוי, שאכלסה את מרכז קייזרשטאט. וראשיתה באנדרטת הנופלים בתחילת המדרחוב, וסופה בעיקול הנהר. וכמובן מצלמה שמינית, שהוצבה בחזית תחנת המשטרה המקומית, מול עמדת היומנאי.


במובדל מחבריו לתורנויות בחדר המבצעים, הששים להתייצב במקום על־מנת לגרוף תשלום כפול עבור משמרת מהסוג הזה. וגם כדי לברוח מהאישה ולצפות בכדורגל, הוא נוהג להיעזר מידי פעם בכפתור השמע. ולכן בעוד הם מעדיפים סרט אילם, הוא מתמכר לקולות דווקא. כמו לריחות. תר אחר התמונה השלמה. נוהג כמו חמור אולי, כדבריהם, אולם פועל בדיוק כפי שמופיע בפקודות ההפעלה של התחנה, וכשם שנדרשו בשבוע ההכשרה שעברו במטה במינכן.


עכשיו הוא מאזין, נינוח, לצלילי העוגב וקולות הכנסייה. בוחן את תנועות ידיו של הכומר הרחום, יוזף שאל, המנצח על המקהלה בניסיון לזכות בתשומת ליבו, באותה תחרות סמויה המתקיימת על המסך. במעין ניסיון נואש משהו, להאפיל על המייה קולנית הבוקעת מפיהם של מאות רבות של חזירים, התקועים בטור עורפי בלתי נגמר. וברקע נשפכת לאיטה, מארבעה רמקולים הממוקמים בפינות חדר המבצעים, קלאסיקה במיטבה. הסימפוניה הרביעית של ברוקנר. בחירה שלו. טעמו. הגם שהוא אוהב גם ג'אז ובלוז. והצלילים נמסכים אלה באלה, לכלל קקופוניה מושלמת. אולם הדבר אינו מפריע לו. נהפוך הוא. הוא מתענג פעם ועוד פעם, על יכולתו המוכחת לדלג ממקור אחד לשני ושלישי, מבלי להחמיץ תו בודד. אפילו שהוא רחוק מלהתלהב מתורנויות בחדר המבצעים, המוטלות גם עליו, כקצין וכחוקר וותיק, בשל מחסור כרוני בכוח אדם.


לפתע החדר הופך צהוב. זהוב. וכתום. והוא בוהה במצלמה המכוונת לעבר בית האבות. הוא מגיב מוכנית, לוחץ על מתג אדום, המאפשר למראות המגיעים ישירות מבית האבות, להשתלט על המסך כולו. הוא מעיף מבט לעבר השעון — שש וארבע דקות בערב.


המקום בוער. להבות מלחכות את המבנה. הגג המשופע אפוף עשן שחור. מפלצות כתומות עושות שמות בקורות העץ התומכות את הבית. קולות הפיצוח מהדהדים באוזניו. אנשים מנסים להימלט מבעד לדלת הכניסה. בריצה או בצליעה וזחילה. מנסים לכבות את גופם בשלג מוכתם בפיח, שמכסה את הקרקע כשמיכת טלאים. הוא נוקט בכל הפעולות הנדרשות ממנו. מזעיק את כוחות ההצלה והכיבוי, ופתאום נדמה לו שריח של אפר ובשר חרוך משתלטים על חדר המבצעים.


ואז הכול מתחיל להסתובב סביבו בהילוך איטי. קליידוסקופ של צבעים. כמו בסרט טבע, המציג לביאה טורפת זברה, או הילוך חוזר במשחק כדורגל. המפלצות הכתומות שעוטפות את בית האבות, רוקדות בצוותא עם החזירים ומקהלת הכנסייה. וגם בית קברות מצטרף. והקולות משונים. עמומים. מעוותים. כאילו נשמעים מרחוק. בליל קקופוני של געיות חזירים ומזמורי תהילים. קרוסלה פסיכודלית של תמונות וצלילים חגה סביבו במהירות הולכת וגוברת, כמו גלגל ענק של פארק שעשועים. הוא מסוחרר, ומכריח את עצמו להתיישב. הוא מגרש בידו את העשן שמאיים לחדור לעיניו. ושואל את עצמו, כחובב מושבע של קולנוע, האם מדובר בסרט אסונות דביק נוסח הוליווד שפרץ את המסך? או בדמיונו הפורה מדי? שכן היה מופתע פחות לו היה פוגש חייזר מכוכב אחר אצלו בבית, מאשר שריפת־ענק כאן בקייזרשטאט המשעממת את עצמה לדעת.


דקה.


ועוד דקה אחת.


העולם מתחיל להיעצר.


עיניו נפתחות.


דממה.


הוא מתייצב על שתי רגליו ונשען על הקיר.


בעוד רגעים מועטים חדר המבצעים יתמלא בשוטרים, הוא חושב, ונזכר בבהלה במסך נוסף על הקיר מימינו. לוחץ על שלט ונפרד ממשחקה של קבוצת הכדורגל של 'באיירן מינכן', המשוחק ומשודר ברגעים אלה ממש. הוא לא חובב מושבע כדורגל, וממעט לצפות בתענוג המפוקפק הזה, אולם יש גבול עד כמה הוא יכול להרשות לעצמו להתבדל מהקולגות שלו.


הוא חוזר ומפצל את המסך. בכנסייה ממשיכים להתפלל ולזמר. החזירים נשחטים. ובבית הקברות דממה. בשבעה מוקדים החיים נמשכים כסדרם, ואילו באחד מהם הם מתאדים באוויר. קשישים אומללים מקדימים להיפגש עם בוראם. ואולי יש מי שיראו בכך דווקא אקט אחרון של חסד. אבל הוא ,קרל יגר, לא משחק את אלוהים, והוא מאמין קטן אם בכלל. ובינתיים שוטרים נוספים זורמים לחדר המבצעים. והוא מנצל את הזמן ושוטף את ידיו, לאורך רגעים ארוכים, במים רותחים וסבון. ושואל את עצמו מה בדיוק הוא חש? רחמים? על מי? על יושבי בית האבות או על עצמו? או כעס ותיעוב? ובחילה. כן, כעס בעיקר, מישהו הורס לו את הסדר. כך לא אמור להתנהל יום ראשון בקייזרשטאט.


יום שני 13.2.2023


שמונה ימים לאחר מכן. תשעה ימים למשאל


2
ברלין. תדרוך עיתונאים בלשכתו של שר הפנים של הממשלה הפדראלית


"אני מציעה," אומרת דוברת נלהבת מדי, "ששר הפנים דוקטור מנפרד באהם, יפתח בהצהרה קצרה משלו ולאחר מכן יינתן לתקשורת זמן לשאלות."


רחשים ומלמולים. האולם עולה על גדותיו. הבהובי המצלמות מזכירים את סערת הברקים המתחוללת בחוץ.


משתרר שקט.


"אזרחי גרמניה היקרים, אזרחי האיחוד, גבירותי ורבותי העיתונאים, ערב טוב. תודה, כן. כמובן. אני מרשה לעצמי להזכיר לכם, כי בשעה זו ממש, סימולטנית, מתקיימים תדרוכים דומים בכל אחת ממדינות האיחוד האירופי, תשעה ימים קודם למשאל ההיסטורי, הנוגע לאימוץ הלכה למעשה של תוכנית הרפטריאציה. זו הכרוכה בהשבת מיליוני מהגרים השוהים באירופה אל חיקה החמים של מולדתם," מסיים המיניסטר בחיוך מרוחק.


רעש עובר בקהל.


תלמים ראשונים של זקנה חורצים את פניו של שר הפנים. הוא משתתק. סורק את הקהל במיומנות ומתמקד במצלמה האחת, המשדרת ישירות הביתה בשביל כלל הרשתות בגרמניה.


פקד קרל יגר מתיק את עיניו מהמסך. הוא מנצל את הרגעים הספורים האלה העומדים לרשותו, ומנתר מהספה אל פינת האוכל, ומוזג לעצמו קפה נטול קופאין, ופורס נתח דקיק מעוגת הגזר על השיש במטבח. אחר כך הוא מיישר את המפית שעל השולחן, שוטף את הסכין ומניח אותו במתקן הייבוש המיועד לכך. ואז חוזר ומתיישב על הספה מול המסך. ואוסף את הפירורים שנותרו על שולחן הקפה, באמצעות יאה קטנטן ומברשת. וחוזר לצפות במתרחש על המסך.


המהומה שוככת.


"ברשותכם גבירותיי ורבותיי, אחסוך מכם את הצגת פרטי התוכנית העומדת להצבעה, בפעם המי יודע כמה. כן נכון הר פכמן, של המדינות החברות באיחוד, נו טוב, זה ברור. וזאת משום שכל אחד מאיתנו התוודע ללא ספק, בחודשים האחרונים, לרציונל העומד מאחורי הדברים. להומניות אותה אנו מגלמים במעשינו, ולאופן בו יקרו הדברים הלכה למעשה. והכל כאמור, בכפוף לאישור התהליך ברוב מיוחס של 55% לפחות מכלל המצביעים, אזרחי האיחוד. ומעלה. כן אני מקשיב, ומעלה כמובן. ואי לכך מכובדי, אני מותיר כעת את הבמה לרשותכם ולשאלותיכם המלומדות, בתקווה שבכל זאת אצליח לספק את תאבונכם."


קרל יגר מופתע מהשתלשלות הדברים, הגם שהדוקטור מוכר כאיש חסר מעצורים. הרחש בקהל מלמד שאינו היחיד. שר הפנים, נשען על גבי דוכן הנואמים, מניח לדוברת שלו לנהל את הבזאר.


"אדוני השר, דוקטור באהם, מה יקרה באם באחת ממדינות האיחוד לא יושג הרוב הדרוש, בעוד בחישוב הכללי נעבור את מחסום חמישים וחמש האחוזים?"


השר מקמט את מצחו. "נו כן פראו מצגר, זה בהחלט יכול לקרות. ותתפלאו, אפילו חשבנו על כך... במקרה כזה, היפותטי לדעתי, אמורה כל מדינה לכבד את ההכרעה הדמוקרטית של מרבית אזרחי האיחוד, ולהירתם ליישום התוכנית יחד עם שאר המדינות. ואני מקווה, פראו מצגר, שבכך עניתי על שאלתך."


"ובמקרה הפוך, אדוני?"


השר סורק את הקהל במבט קשוב, ומעביר את כף ידו השמאלית על פני סנטרו. "בואו נניח לדוגמא שבאחת מהמדינות יושג הרוב הדרוש, אולי גם באופן מכריע, בעוד ביתר האיחוד לא. ובכן, אני סבור שיהיה קשה מאוד למנוע מאותה מדינה לממש את התהליך, הרי זהו — "


"גרמניה למשל, הר דוקטור?"


"לא הייתי רוצה להיכנס לרזולוציה כזו או אחרת, פראו פכמן, למה לנו. זה לא המקום, ובואו נקווה כולנו שסוגייה מעין זו כלל לא תעמוד על הפרק."


"לינדה זונן, 'פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג'."


השר לוגם מכוס מים המונחת על הדוכן.


"אדוני השר, לפי המתכונת המוצעת בתוכנית, מדובר במיליונים רבים של בני אדם שיאולצו להיעקר ממדינות רבות באיחוד. מרביתם בניגוד מובהק לרצונם. ואגב, חלק גדול מאותו ציבור אפילו נולד כאן, כאן ביבשת?"


"והשאלה פראו זונן הנכבדה?"


"פשוט מאוד, מה יקרה אז, כשאנשים יתנגדו? גירוש בכוח אולי?"


שר הפנים מרצין ואז מרפה את השרירים בפניו. "למה שזה יקרה בשם אלוהים. אנחנו מחזירים אנשים למולדתם. אל חיק משפחתם. אל תרבותם. נוף ילדותם. וכל זאת כשבאמתחתם אמצעי מחייה משופרים יותר, והם בעלי יכולת כלכלית עודפת בהשוואה לאחיהם בבית, הייתי אומר. והכל על פי קריטריונים מובחנים, המתבססים בראש ובראשונה על טובתה של אוכלוסייה זו, היקרה ללב כולנו."


"אז מה, הר דוקטור באהם, נחזור להעמיס בני אדם על רכבות? בכוח? כמו אז — "


"נה, נה רודי יקירי, אם תרשה לי לחרוג רגע מתקינות לשונית כן, לנוכח הכרותינו רבת השנים. אני מסרב להאמין שאתה מרמז או מכוון לכיוון ההוא. לשנים האפלות ההן. ואולי אני טועה, מה? התחלנו את דרכנו המשותפת בפרקליטות, כאן בברלין, הר מנביץ. למרות שאין לי הילה של קדוש סביב ראשי המקריח, אתה יודע היטב שאני לא אתן את ידי אפילו למחשבות מהסוג הזה. הכול ייעשה לפי הספר וביעילות מופתית, לטובתם של הצדדים כולם."


פקד קרל יגר עובר לשבת מהספה לכורסא, לא לפני שהוא מחליק את הקפלים שהותיר גופו על פני המזרון. אט אט חודרת לשולי תודעתו העובדה, לפיה השריפה בה חזה בשידור ישיר לפני ימים אחדים, עומדת להפוך לנושא בעל משקל בשיח המתקיים בימים האלה סביב המשאל באיחוד. והוא היה הראשון — מעבר לקורבנות האומללים — לצפות במחזה האימים. נו כן, כבוד מפוקפק למדי. נקודת ציון, אותה יוכל לציין בפני הנכדים שלא יהיו לא מעולם... הוא בוחן את פניו של דוקטור באהם במבט מסויג.


"יופ מילר, ה'טלוויזיה הגרמנית', ה'ערוץ הראשון'. ברשותך אדוני השר, האם יש התקדמות בחקירת המשטרה אשר לשריפה, ואני מתקן את עצמי ואומר, הצתה, כך במפורש, שכילתה לפני שבוע את בית האבות בעיירה קייזרשטאט. ואני מזכיר למי ששכח, שהמקום אכלס עובדים זרים, קשישות וקשישים, שמקורם במדינות אסיה, אפריקה ו... וכן אדוני, האם ההצתה אינה תולדה ישירה של המשאל העומד להתקיים בקרוב מאוד?"


יגר מעביר את לשונו על פני שפתיו שהפכו יבשות. המפלצות הכתומות שבות לחולל לנגד עיניו את ריקוד המוות. "איש רגיש," מגדה מכנה אותו. הוא עוצם את עיניו הכחולות. וחוזר ולוטש את מבטו בדמות "הדוד החביב", אותה מגלם כבוד שר הפנים, בהצלחה לא מבוטלת.


השר עוטה על פניו מבט מדכדך במיוחד. "אני מודה לך על השאלה הר מילר, ומבקש בהזדמנות זו לחזור ולהביע את צערי וצער חברי הבונדסטאג כולם, על אובדן החיים והטרגדיה שפקדה את תושבי קייזרשטאט. ואולם, אני מבקש להדגיש שהחקירה בעיצומה. וכי מיטב אנשי המקצוע של המשטרה הפדראלית והמקומית, עסוקים ברגעים אלה ממש בחקירת נסיבות האירוע. ועדיין איננו יודעים בוודאות מוחלטת, האם מדובר בטעות אנוש? בתקלה כתוצאה מכשל טכני? או חלילה במעשה של הצתה מכוונת? וייתכן, כך אומרים לנו קצינים בכירים במשטרה, שלא מן הנמנע שמדובר בפרובוקציה. בעיקר בהקשר של המתחולל בחודשים האחרונים כאן בגרמניה, כמו ביתר חברות האיחוד. אנא, בואו נמתין כולנו בסבלנות הראויה עד למיצוי מוחלט של החקירה."


"לא ענית לי אדוני, לגבי הקשר האפשרי — "


"לא שכחתי, הר מילר. אל דאגה. אני עדיין במיטבי, לצערם של רבים מדי... נו, כן, אני כאמור דוקטור למשפטים ואיני חוקר הצתות מדופלם, ואולי חבל שכך, אולם איני חושב שיש קשר בין הדברים. ומדוע בעצם שיהיה כזה? ובל נשכח שבין ההרוגים מצאו את מותם שלושה גם מאזרחי העיירה, שנקלעו למקום בתוקף תפקידם. לא תושבים זרים, כפי שהם מוגדרים על ידכם בתקשורת. אגב, הר מילר, אין גם קשר לקביעת מועד המשאל, לפני כשנה, לבין ההחמרה הצפויה במזג האוויר לקראת השבוע הבא. אני מודה שלא חזינו את עוצמת השקע הארקטי שעושה את דרכו לכיוון מערב אירופה... אתה יודע, יש גבול גם ליכולת שלנו, אדוני."


"יוכן קויצ'ינסקי, ה'אר. טה. אל'. אדוני השר, ברשותך נעבור למישור אחר, אם כי קשור לזה הקודם — "


"היום הכול קשור להכל , הר קוצ'ינסקי. והיום הכול קשור אלי, נו כן. אם כי אני מתרשם שאתה שרוי במצב רוח סנטימנטלי במיוחד, אדוני העיתונאי."


פניו של השואל נותרו חמורות ודומה כי צליל של כעס פולש לקולו. "האם אתה רואה, דוקטור באהם, סכנה למשטר הדמוקרטי בגרמניה, לנוכח העלייה הדרמטית בכוחה של מפלגת גרמניה החדשה?"


"לא."


"ובכל זאת בשתי מילים או שלוש?"


השר העמיד פנים כמי שמתרצה: "למרות שמפלגת גרמניה החדשה אינה בדיוק כוס התה שלי, אני חייב להתוודות. הרי שמדובר במפלגה הלוקחת חלק במשחק הדמוקרטי. שומרת, לפחות עד כה, על הכללים ואכן זוכה לשיעור הולך וגובר של תומכים. ומה אתה מציע הר קויצינסקי?" הוא שואל ונימה דקיקה של רטינה וקוצר רוח משתרבבת לקולו.


הקהל מצחקק.


העיתונאי אדום השיער נועץ במיניסטר מבט עוין. מסרב להרפות, במובדל מחבריו שכבר הפנימו את כללי המשחק, ואז מתיר לעצמו חיוך מריר ושואל: "אדוני השר, האם המשאל האמור להתקיים בימים הקרובים בכל מדינות האיחוד, אינו למעשה רקוויאם לאירופה? תפילת אשכבה לאירופה הנוצרית? לציוויליזציה, כפי שהכרנו לאורך מאות השנים האחרונות? נו אז נגרש בכוח כמה מיליונים. נניח שזה יעבוד לשנה שנתיים, ואני בספק. הרי מיליוני פליטים. עשרות מיליונים, לכל הפחות, מתדפקים על שערי היבשת. סוגרים עליינו מכל הכיוונים. שלא לדבר על אלה שכבר מצויים כאן. האם המשאל המתוכנן שלכם, אדוני השר, אינו בבחינת 'כיסוי תחת', אם תסלח על הביטוי. האם החלטתם לסגור את הדלת מאוחר מדי. לאחר שכל הסוסים נכנסו לאורווה, ואני אומר את הדברים בהשאלה כמובן?"


הקהל השתתק.


דוקטור באהם, דק ההבנה, ערמומי ושנון, הרצין באחת. פכר את ידיו ודאג לסלק מפניו שיירים של זחיחות. "ייתכן ואתה צודק הר קויצינסקי, הגם שאני חלוק עליך. האיחוד האירופי, היבשת בכללותה, אם תרצה, מצויה על פרשת דרכים. נכון. זה לא יהיה קל. לא מדובר במשחק ילדים. זה יהיה קשה. ויהיה כואב. לכולנו. אולם איזו ברירה אחרת עומדת בפנינו היום?" באהם אומר בקול סדוק משהו, המזכיר לקרל רב חובל המודיע לנוסעיו שאין על סיפון האונייה הטובעת די סירות הצלה. ואז לגם מכוס מים המונחת על גבי הדוכן והמשיך לחבק את הכתב כמאהב מנוסה. "ויחד עם זאת אני סבור שאתה מודאג יתר על המידה, אדוני. ולמרות שאיני מומחה גדול במוזיקה קלאסית, הר קויצינסקי, במובדל ממך ככול הנראה. לא הייתי אומר שמדובר ברקוויאם אירופאי, עדיין לא, על כל פנים. אלא בניסיון, אחרון אולי, להיחלץ מהמייצר אליו נקלענו. במוזיקה רצינית הנושאת בחובה תקווה להתחדשות. ולכן גברותי ורבותי," השר סוקר את השורות לפניו, מהנהן בראשו בכובד ראש ומקבע את מבטו במצלמה. "אנחנו, בגרמניה, כמו בכל מדינות באיחוד, מייחסים חשיבות כה רבה לתוצאות המשאל. ולתחילתו של התהליך שישיב את אחינו המהגרים לביתם. ובכל מקרה הר קויצינסקי, אני מציע לאפסן את ההספדים ואת תפילות האשכבה במגירה, ותחת זאת לנהוג באחריות המתחייבת מחומרת המצב בו אנו נתונים."


עיניו של יגר חושבות להיעצם. באהם הממזר משתעשע בתקשורת כמו בגורי חתולים. עובדה ההופכת את ההצגה המשודרת ישירות מברלין לקרקס של איש אחד. למחזה משעמם במיוחד. הוא מונה לאיש הקשר בין החוקרים הפדראליים שהגיעו מברלין, לבין אלה המקומיים. הוא ישן מעט. אוכל עוד פחות. הוא עייף והוא בו חמישים ושמונה. ומעדיף מחשבות אודות שייט באגם 'שטרנברג', על פני גופות חרוכות השוכבות בחדר הקירור של המכון הפתולוגי במינכן. הוא נרדם, ומחמיץ את השאלה הנוגעת להשלכה אפשרית נוספת של מימוש התוכנית — העובדה שבתוקף הנסיבות החדשות, עלולה נבחרת הכדורגל הגרמנית, ה'מאנשפט', לאבד חלק משחקניה לטובת נבחרות אחרות ברחבי הגלובוס?


"ראה, הר דיטר קוך, נציג ה'דר שפיגל', נכון? כן, אני זוכר נכון, למרות שלא הצגת את עצמך. אגב, שבועון רציני בהחלט. מהמעמיקים שבהם. ובכן, אם להודות על האמת, אני חסיד קטן מאוד של משחק הכדורגל, הגם שהצלחת ה'מאנשפט' עומדת תמיד לנגד עיני. כן, כמו כל פטריוט גרמני. אני אגב, באופן אישי, מעדיף סייף ואולי טניס. אולם במקרה שכזה — מבלי לגרוע כהוא זה מיכולתם של השחקנים הזרים — אין ספק שהנבחרת שלנו תהיה פחות אקזוטית. פחות צבעונית, אם יורשה לי... כן. אולם נהיה הומוגניים יותר וללא ספק ממושמעים יותר. ואני מאמין בכל ליבי שעד לאליפות אירופה בקיץ הקרוב, נשכיל להעמיד נבחרת ראויה מכל הבחינות כולן."


קרל יגר מצוי כעת עמוק בשלב בו אפשר להתחיל ולחלום. נאבק בשדים כתומים שממשיכים לצור על מוחו.