מקסי
"סבתא, בבקשה ספְּרי לי שוב את כל הסיפור על מקס."
"יונתן חמוד, בכל פעם שאתה בא לישון אצלנו, לפני השינה אתה תמיד מבקש שאספר לך על מקס. אולי הערב נגוון במשהו אחר? אני בטוחה שאתה כבר יודע אותו בעל פה, ואני מכירה עוד המון סיפורים."
"לא... סבתא... בבקשה... אני רק רוצה על מקסי המתוק שניצח את ה... איך קראת לזה, מַלְעָן?"
"נכון, חמוד. הנה, אתה רואה שאתה זוכר?"
"מלען, איזה שם מוזר זה, סבתא! כששומעים את המילה הזאת, אי אפשר לדעת מה זה.
"האם זה חי? האם זה צומח? האם זה דומם? או... אפילו, מין של חייזר מכוכב אחר," התגלגל יונתן מצחוק והצמיד כל שתי אצבעות לקרניים.
"בבקשה סבתא..." כיוון יונתן את הקרניים אל עבר המגירה הכחולה.
המגירה הכחולה... חייכו העיניים של סבתא. וזהו! יותר מזה יונתן כבר לא היה צריך.
"ישש!! כן! זה ה'כןןן'!! ידעתי!" שאג יונתן.
"עדי, הכול בסדר?" נחפז סבא אלון אל החדר.
"הכול סבבה סבא, מצוין," קרץ יונתן וצלל בחזרה אל המיטה.
כי כשהעיניים של סבתא חייכו, הוא ידע שהסיפור עומד להתחיל.
"הסיפור על המלען קרה לפני הרבה שנים יונתני, כשאבא שלך היה נער צעיר. אבא... מאז שהיה קטן רצה שיהיה לו כלב, כלב משלו, גור כלבים קטן, שיגדל אצלנו ויהפוך לחלק מהמשפחה שלנו. וכך, מאז שלמד לדבר לא פסק אבא מלבקש מסבא וממני להביא אלינו הביתה גור.
"אבל אנחנו לא מיד הסכמנו ולמען האמת, אולי אפילו קצת חששנו."
"אז איך זה כן קרה, סבתא? איך אבא הצליח לשכנע אתכם? כי אבא סיפר לי שכל כך הרבה פעמים הוא ביקש כלב, עד שכמעט התייאש."
"כמעט, רק כמעט, יונְתי. אבא שלך התמיד. אתה יודע מה זאת התמדה?"
"אהה... התמדה זה... אולי כמו... תמיד?" ניחש, וסבתא צחקה וליטפה את המצח החושב שלו.
יונתן אוהב לשמוע את סבתא שלו צוחקת, הצחוק המתגלגל שלה עושה לו נעים בגוף ובלב.
"זה נשמע דומה, יונתני, אבל מעט אחרת. התמדה היא עֲשִׂיָּה ממושכת, לאורך זמן. תכונה שמעידה על נחישות ועִקביות, והכול למען המטרה שמכוונים אליה."
יונתן הביט בסבתו בעיניו הגדולות הירוקות. "אהה, זה כמו... כמו שאני והחברים שלי בונים עכשיו את המחנה שלנו? אנחנו כבר המון ימים אוספים עצים ואבנים, ואפילו השגנו שולחן וכיסאות של אנשים רגילים, ואנחנו מסדרים לנו את המחנה הכי גדול בשכונה... אבל חסרים לנו דברים!"
"בדיוק, מתוק! כמו שאתם מתמידים בעשייה למען הקמת המחנה, ככה אבא אור התמיד במסע השכנועים שלו. וככל שהוא התמיד, הבנו גם אנחנו כמה זה חשוב לו. עד שלבסוף, ובלב של התחלה חדשה, החלטנו שהגיע הזמן להביא גם אלינו גור הביתה. וכך הגיע מקסי."
"יששש..." קָמץ יונתן את אגרופיו והצמיד אותם אל שפתיו.
שְׁששש... ששש...
"רגע, סבתא... חכי!"
"אני זוכרת... זוכרת, יונְתי," קמה סבתא, ובפעם המי יודע כמה ניגשה גם היא, עדיין בלב הולֵם, אל שידת העץ כחולת המגירה.
מגירה שְׁלמה בשביל תמונה אחת! חייכה סבתא ומשכה באצבע זהירה בידית הזנַבְנבִית ושלפה מתוכה דקיקונת את תמונתו של מקס.
"רק שלא תתפורר!" לחשה.
"אל תדאגי, סבתוש, היא תמיד קצת מקומטת וגם פצפונת, קטנטנה, אבל אני הכי אוהב אותה ככה."
יונתן אחז בתמונה בעדינות. "סבתא, תראי איזה גור־גורון. והאוזניים שלו חלקלקות. אני רוצה כבר להריח אותן," הצמיד יונתן את התמונה אל נחיריו.
"מקסי הוא הכי מתוקי, סבתא."
"כן, הוא באמת היה הדבר הכי מתוק שפגשתי, עד שאתה הגעת...!" אמרה סבתא ודגדגה את יונתן בחצי הלחי.
יונתן צחק ודגדג את סבתא בחזרה.
"כשמקס הגיע, הוא מיד הכניס אלינו הביתה שמחה גדולה, כזו שלא הכרנו.
"וכבר מן הימים הראשונים, עם עיניו הנאמנות, הוא למד להכיר אותנו, ואנחנו למדנו להכיר אותו. כמו במשחק פינג פונג - בהדדיות ובאהבה."
"אבל סבתא, איך יכולתם לדעת מה הוא צריך? איך ידעתם מה הוא רוצה? איך הבנתם אותו?"
"אהה... זה משהו שקורה בהדרגה, יונתני. עם כל יום שעבר התבוננו עוד ועוד במקסי וגילינו, שככל שמתבוננים מגלים דברים חשובים."
"כמו מה למשל, סבתא?"
"למשל, כשמקסי היה מתכרבל בתנוחת 'בננת ירח' זה היה סימן שהתעייף. בהמשך, למדנו מתי הוא נמרץ ורוצה לשחק, מתי הוא זקוק לגירוד או מתי הוא רק מחכה לליטוף שלנו. וכשבגר הבנו, שאם הוא נעמד ליד הדלת, זה סימן..."
"שהוא רוצה לצאת!" קרא יונתן ויצא מתחת לשמיכה.
"יונְתי, אלוף! ואם היה נשכב על הגב? אתה זוכר?"
"ברור! שאת תעשי לו את השְׁששש... של הנעים. תעשי גם לי סבתא, בבקשה, זה מרגיע לי את הלב," פרשׂ יונתן את הידיים.
"כל הילדים אוהבים את זה, יונְתי, ובזכות מקס למדנו שהששש... של הנעים, אהוב גם על בעלי החיים. אתה יודע למה זה?"
"בטח, אבא הסביר לי שזה הקול שהיינו שומעים בכלל ברחם, בתוך הבטן של אמא."
יונתן עצם את העיניים והרגיש כיצד הליטוף של סבתא מטייל בין הגבות שלו. "שששש... ששש..."
"שששש... ששש... כשאני שומע את זה אני מרגיש שאני שט, ואני כמו מים! בואי נעשה את זה עוד פעם, סבתא?
"שששש... ששש..."
"ששש..." המשיכו סבתא ויונתן.
"מקסי גדל, יונְתי, ונהפך לחלק מהמשפחה שלנו. והוא כבר היה בא ויוצא כרצונו, ואפילו נהג להזמין אל החצר שלנו את בלוּ ואת מרתָה, החברות שלו, כלבות השכנים. ביחד הם היו משחקים ומתרוצצים, עד שהיה מתעייף. וכשהיה מתעייף, פשוט היה נכנס הביתה, היישֵר אל המיטה האפורה והרכה שמונחת במיוחד בשבילו באמצע הסלון. ואבא שלך היה ניגש ומחבק ומלטף אותו."
"סבתא, גם את וסבא מחבקים אותו ככה וכל מי שראה אותו! אבל הכי... דוֹד יִנון!" נצצו העיניים של יונתן.
"כי מקסי מקס 'חַבְּקוּנִי!' 'חַבְּקוּנִי!'" התרומם יונתן והתחיל כמו לכשכש בזנב ולנענע בכתפיים, עד שרק החיבוק של סבתא עצר אותו.
"חבקוני רכּוּני," צחקה סבתא.
"אני עוד זוכרת שינון כבר היה גדול ולא גר בבית כשמקסי הגיע. גם הוא מההתחלה הרגיש בכל הגוף את הקסם שהביא איתו מקסי."
"סבתא, בכמה שנים ינון יותר גדול מאבא?"
"בשמונה שנים... אבל כשהוא עם מקס! כל השיגועים חוזרים!"
יונתן הביט בתמונה הישנה, "תראי, סבתא, איך שהוא מסתכל עלי! ויש לו עין אחת כחולה ואחת חומה. מקסי, איזה מיוחדי אתה!"
"באותה השנה, יונתני, מקס פתח את הלב של כולנו יותר ויותר."
"סבתא?! איך כלב יכול לפתוח לב?! מה... לב זה דלת? מכסה של קופסה?! אולי את מתבלבלת?"
"יונתני, 'לפתוח את הלב' זוהי צורת ביטוי. כשכלב פותח את הלב שלנו, זה אומר שאנחנו רגישים וקשובים אליו. ניסינו להבין את מקס ולספק את הצרכים שלו. למשל, אם היה מכשכש בזנב בגובה עד שכל הגוף שלו היה נע וזז מצד אל צד? אתה זוכר מה זה אומר?"
"אני יודע, אני יודע, זה סימן שהוא ממש שמח!"
"בדיוק! וכשהחורף הגיע ונשמעו רעמים בשׁמיִם, הבחנו כמה הוא פוחד. לכן התיישבנו לידו וליטפנו את הבטן החמימה שלו. הבנו אותו והרגשנו איתו את מה שהוא מרגיש, וזה הרגיע אותו. כמוך, יונְתי, שאתה ילד רגיש."
"כמוני?"
"בוודאי. לפני כמה ימים שמתי לב שהדר, אחותךָ, לא הפסיקה להסתכל על ארטיק התות שלך, לאחר שאת המנה שלה היא כבר סיימה. אבל אתה היית מספיק רגיש ומיד הצעת לה ביס."
יונתן היה גאה בסבתא שלו שרואה הכול...
"כשאתה עושה מעשה טוב, הטוב יוצא ממך, מחבק את הסביבה וחוזר אליך אפילו יותר שמח."
יונתן זכר שככה סבתא תמיד אומרת, והבין שהיא צודקת.
