תום


אמא הלכה בצעדים מהירים בתוך החניון. היא הציצה על המספרים המבלבלים של החניות — ג3, ד5 — וניסתה לחייג לבחורה שעמדה לפגוש אותנו. היא הרכיבה משקפי שמש כדי שלא יזהו אותה, אפילו שבתוך החניון החשוך היא לא ראתה ככה כלום. השתדלתי ללכת קרוב אליה ולמנוע ממנה לצעוד ישר לתוך מכונית נוסעת.


"אמא, אולי פשוט תעצרי ותתקשרי, ורק אחר כך תלכי?"


היא עשתה מה שאמרתי לה. טפחתי על ראשה ואמרתי, "ילדה טובה."


"אההה! אל תהרוס לי את התסרוקת!" צווחה, כשהטלפון צמוד לאוזנה.


"כאילו מישהו יכול להרוס לך את הקסדה!"


היא כבר התכוונה להשיב באיזו עקיצה שנונה, אבל הבחורה בדיוק ענתה לה. ניצלתי את העצירה כדי לסרוק את המקום. לאחרונה נעשיתי חשדן. לא היה לי חשק להיתקל בילדה קטנה ומצווחת עם טלפון שלוף, אבל האבסורד הוא שהיינו בדרך לפגוש כמה עשרות כאלה.


אסור לנו להיכנס כמו כולם בדלתות הזכוכית הגדולות של הקניון ולעלות במדרגות הנעות. הכניסה שלנו היתה מדלת אחורית שנראית כמו הכלאה בין חדר אשפה לבין שערי הגיהינום. אלה המסדרונות הסודיים של הקניון, איפה שעוברים העובדים והמחסנאים, ומשם אנחנו תמיד באים למפגשים של אמא עם המעריצים. בעיני זה מגוחך, זה לא שאמא שלי היא קים פאקינג קרדשיאן, כמו שהיא קוראת לה. נכון, במקרים שנכנסנו דרך הקהל זה עיכב את האירוע כי מיד חסמו אותנו נשים וילדות עם המצלמות שלהן, ואז לקח לנו יותר זמן לעלות על הבמה. אבל אני חושד שהסיבה העיקרית להיכנס דרך הכניסות האחוריות היא כדי לדפוק כניסה.


רוב האנשים לא יודעים איך נראים אחורי הקלעים של הקניון, הם לא רואים את דלתות פחי האשפה שמובילות למסדרונות מסוידים בקושי, את המחסנים עם הטורים האינסופיים של סחורה, שלא נראית כל כך מפתה כשהיא מונחת ככה בערימות על מדפי מתכת ובתאורה אפלולית. כמעט לכל דבר נוצץ יש את הדלת האחורית הזאת. אני זוכר שהשתתפנו פעם באירוע במלון חמישה כוכבים בים המלח. כל הלובי — הרצפה, הקירות, אפילו התקרה — היה משיש חלק כזה שאפשר לראות בו את ההשתקפות של עצמך (אחרי שאמא מצלמת "סרטון ניקיון", גם הרצפה שלנו נראית ככה). כולנו התבוננו בהשתקפויות ברצפה ונדהמנו מהמראה של הסנטר שלנו. באמצע המלון, מהקומה העליונה עד לתחתונה, נשפך מפל מים לתוך אגם מלאכותי מוקף צמחייה ירוקה. באוויר עמד ריח של מגבות נקיות של בית מלון. היינו שם כל המשפחה, וכולנו התרגשנו, גם אבא והאחים הקטנים שלי. אמא ישר צילמה תמונות לאינסטגרם וגם דירבנה את האחים שלי להגיד כמה הכול יפה פה, כשהיא מחזיקה מולם את הטלפון. בגלל שבאנו לאירוע מעריצים, בתוך כמה רגעים הגיעה איזו בחורה בחולצת כפתורים ועם אוזניית בלוטות' מחוברת לאוזן ולקחה אותנו בצעידה־ריצה במבוך של מסדרונות שחורים מעופשים, שבהם התבטלו טבחים ועובדי ניקיון משועממים. הריח היה נורא והיתה שם אווירה של דיכאון. נדמה לי שאפילו ראיתי חולדה בורחת מאיתנו. פתאום יצאנו בצד השני, ישר לפתח אולם הכנסים של המלון, ושוב הכול היה בנוי משיש בוהק ומואר, אבל כבר לא יכולתי להתרשם מהפאר של המלון. ראיתי את אחורי הקלעים שלו, וזאת היתה קפיצה גדולה מדי מהאחורה לקדימה.


כבר למדתי מזמן שיש פער בין מה שאנשים רואים לבין מה שקורה מאחורי הקלעים. החיים שלי הם מילולית מאחורי הקלעים, כי כל הבית שלנו מתפקד כסט צילומים של ערוץ היוטיוב של אמא. מאחורי הקלעים שלנו אנחנו סתם משפחה רגילה. גם הבית שלי יכול להיות מבולגן לגמרי, וגם האחים הקטנים שלי צורחים כשהם עייפים או סתם כי הם מפונקים. אבל אמא מסדרת את המצלמה ככה שלא יראו את כל זה. בסרטונים שלה המצלמה לא תופסת את הבלגן, ואם אחד האחים שלי מתחיל לבכות, היא פשוט עורכת את זה החוצה. מה שמצחיק זה שמדי פעם היא מודה בפני הצופים שהיא עושה את זה ושהערוץ שלה הוא לא כמו החיים האמיתיים. היא מורידה את המצלמה לרצפה ואומרת, "תראו, גם אצלי מבולגן, גם אני אנושית." זה נחמד מצדה ובעיקר מוסיף לה תגובות נרגשות על כמה שהיא אותנטית ומהממת, אבל רוב הזמן היא מצלמת רק את מה שנקי ומושלם.


לפני שיצאנו לקהל אמא חיבקה אותי וצילמה איתי סלפי לאינסטגרם. מאחורינו כבר התקבצו ילדים שזיהו אותנו מהפתח. הם קיפצצו להם, צווחים ומתלהבים, ואמא אחזה לי ביד והלכה איתי לבמה. פעם חשבתי שהיא עושה את זה כי היא חושבת שאני פוחד, אז אמרתי לה שהיא לא חייבת להחזיק לי את היד. והיא צחקה ואמרה, "זאת אני שפוחדת!" אבל זה לא היה סביר בעיני. לדעתי אין באמא שלי מיליגרם של פחד במה. היא תמיד ממש נהנית ממנה. אני, לעומת זאת, לא מרגיש כלום.


היא חייכה חיוך ענקי ונופפה לקהל. "שלום, חברות! כיף שבאתן!" אמרה למיקרופון. היא תמיד קוראת לכל המעריצות שלה "חברות": על במות כאלה, בתחילת הסרטונים שלה וכשהיא עונה להן בתגובות שהן משאירות לה. סקרתי אותן, מקווה שלא אצטרך לענות על שאלות. היו שם בטח מאה חברות, רובן נשים בנות שלושים עד ארבעים, שהחזיקו תינוקות או ניסו להשתלט על הילדים הקטנים שלהן. ראיתי גם כמה נערות. זה תמיד נראה לי מוזר, שהתוכן של אמא שלי הוא על אמהוּת, ניקיון הבית וטיפוח לנשים, אבל מגיעות למפגשים שלה כמה נערות בגיל שלי שמעריצות אותה בטירוף. הן גם אלה שמוחאות כפיים הכי חזק. "איזו התרגשות לראות אתכן!" היא המשיכה במיקרופון, "בוא'נה, אתן יפות במיוחד מפה!"


האמת שבעינַי כל מי שבקהל נראתה אותו הדבר. קודם כול, כשמביטים בים של פרצופים, בדרך כלל הם נראים דומים. אבל אני בעצם מתכוון שיש מין טיפוסים של אנשים שחוזרים על עצמם, וממבט מלמעלה אני תמיד יכול למפות אותם. יש ילדות עם פרצופים ארוכים ואף נשרי. יש ילדות עם פנים עגולות וחיוכים מתוחים קצת יותר מדי. יש אמהות שלובשות טייץ וטישרט רחבה ונראות כאילו הן לא הסתרקו יומיים. יש אמהות שהחולצה שלהן ישרה בלי קמט ותחובה לתוך מכנס צמוד והאיפור שלהן כבד. יש אמהות שצורחות על הילדים שלהן וגוערות בהן, ויש כאלה שסתם בוהות באוויר. הן בעצם מאוד דומות לאמהות של הילדים בשכבה שלי, והנערות דומות לילדות בכיתה שלי. אני יכול לומר, זאת גרסה של יובל, והנה גרסה של יעל. אני תוהה אם הילדים בקהל יודעים שיש להם כפילים במקומות אחרים בארץ ושהחיים שלהם כנראה דומים לחיים של ילדים אחרים. בטח גם המחשבות שלהם משוכפלות.


"תראו מי פה!" אמא קראה לתוך המיקרופון והחוותה לעברי. גל של כפיים ושריקות ליווה את ההכרזה. הרגשתי שאני עומד שם כמו סתם גולם, השיער הארוך שלי קצת מכסה את הפנים. לבשתי חולצה מכופתרת כחולה שאמא גיהצה, למרות שבדרך כלל אני לובש רק טישרטים בצבע שחור. הידיים שלי היו בכיסים. תהיתי אם להוציא יד אחת ולנופף, אבל היא נשארה בכיס.


"היום החלטתי להביא איתי את המתבגר. תראו איזה דבר צמח לי בבית!" אמא אמרה וחייכה אלי. "לכל האמהות פה, שתדעו, הקטנים האלה" — יד ארוכה מושטת כלפי הקהל — "נהפכים למתבגרים כאלה." אמא אוהבת להתלונן עלי בערוץ היוטיוב שלה, אומרת שאני "מתבגר טיפוסי", שננעל בחדר שעות, לא מדבר עם אף אחד ונוהם. נראה לי שהיא קצת מגזימה בשביל הלייקים. רוב הזמן דווקא מתלוננים עלי שאני יותר מדי לא טיפוסי. פתאום מישהו מההפקה של האירוע דחף גם לי מיקרופון לידיים. לא תיכננתי להגיד שום דבר, אז סתם החזקתי אותו חצי שמוט לצד הגוף. אמא סיפרה כל מיני סיפורים, אותם דברים שכולם כבר הכירו, כמו כמה שנים היא מפעילה את הערוץ, איך היא לא האמינה שזה יגיע לממדי ענק, כמה היא אוהבת את ה"חברות" שלה. בלית ברירה השחלתי מדי פעם מילה כדי לא להיראות כמו איזה אידיוט עם מיקרופון בלי שימוש, למשל, "כן, בטח," ו"את לא נהיית יותר צעירה, אמא." משום מה אני באמת יוצא תמיד המתבגר העוקצני.


אחר כך הגיע שלב הצילומים. הקהל נעמד בתור, ואחת־אחת הן הצטלמו איתנו. רובן דיברו עם אמא שלי, אמרו לה כמה הן אוהבות אותה, איזו השראה היא בשבילן, אמא למופת, חרוצה, נקייה, אנרגטית, חיובית, רכה, משקיענית, אוהבת. לי הן רק אמרו מדי פעם שיש לי מזל גדול שנולדתי לאמא כזאת. אבל תמיד יש לפחות אחת שמעריצה דווקא אותי. זה הכי מוזר, כי אני לא מופיע כל כך הרבה בערוץ של אמא. פעם הופעתי יותר. היא היתה עוקבת אחרַי עם המצלמה בחופשות המשפחתיות או שהיתה נותנת לי לשחק בצעצועים חדשים ומצלמת, ואז שנינו היינו נותנים ביקורת על הצעצוע כדי שהצופים שלה ידעו אם שווה לקנות אותו. עכשיו אני מן הסתם כבר לא משחק בצעצועים, וגם אין לי חשק לקבל ממנה מוצרים "של מתבגרים" כדי לבקר אותם. בכלל, כל מה שנכנס לתוך החדר שלי עם הכותרת הזאת זוכה ממני מיידית לפנטומימה של הקאה.


בגלל כל הדברים האלה רואים אותי בעיקר ברקע של ההתרחשויות בערוץ של אמא, ולא כמשתתף בהן. אני יוצא מהחדר ונכנס, נוהם, כמו שהיא תיארה את זה, ובמקרה הטוב מחייך לרגע חיוך של "עושה טובה". לכן לא כל כך ברור לי מה יש לילדות בנות שתים־עשרה להעריץ אותי. הן מקימות באינסטגרם דפי מעריצות שמוקדשים לי, עם תמונות וסרטונים שלי, ישנים וחדשים. הן מביאות למפגשים בקניונים ציורים שלי שהן ציירו, קריקטורות חמודות שבהן השיער מסתיר לי את הפנים, ואני מוקף בלבבות. לפעמים הן בוכות. בא לי להגיד להן, אני לא עשיתי כלום, למה אתן בוכות?


בסוף המפגש כבר הייתי ממש רעב. רציתי פיצה, אבל מישהו מההפקה של האירוע קנה לנו המבורגרים.


"טוב, אנחנו לא יכולים לתקוע פה המבורגר מול כולם אחרי ההופעה הזאת," אמא אמרה.


"מחר את תראי מאתיים תמונות שלך באינסטגרם ככה," עיוותִּי את פני ודחפתי את כל ההמבורגר הארוז לתוך הפה.


אמא צחקה. היא תהתה איפה נמצא מקום מסתור לאכול. הריח של האוכל שיגע אותנו. היא הלכה בצעדים מהירים הלוך ושוב על פני החנויות המסודרות שיצאה מהן מוזיקה, שאמורה להיות נעימה ועכשיו סתם היתה מלחיצה. אבל לא היה אפילו ספסל לשבת עליו. בסוף חזרנו לאוטו, בקומה מינוס שלוש, והסתכלנו על קיר הבטון בצבע ביוב בזמן שטרפנו את ההמבורגר.


"החיים הזוהרים של כוכבי הרשת," אמרתי בקול של קריין, "מיד אחרי הפרסומות."


"תדע לך שאלה באמת חיים זוהרים," אמרה אמא ושאבה את הטיפות האחרונות של הדיאט קולה שלה דרך הקשית בצליל משיכה ארוך.


לא ידעתי אם עוד מעט יבוא נאום על כך שהיא גדלה בלי המבורגרים כי היא היתה ענייה (ראו את הסרטון: "שרית טיראן — סיפור חיי בתמונות"). לפעמים היא אהבה להזכיר לנו את המזל הטוב שלנו בהשוואה לילדות שלה, שהיתה כולה מחסור וקשיים. אבל לא תמיד היה לה בעצמה כוח להיזכר בכל זה.


"אני לא רוצה להיות מפורסם," אמרתי לה. "כשאני אהיה גדול, אני אשב בשולחנות במתחם האוכל בקניון כמו בן אדם רגיל."


"אני חושבת שאתה דווקא כן תהיה מפורסם כשתהיה גדול," היא אמרה.


"למה?"


"כי יש לך את זה," היא ענתה במסתוריות ולקחה עוד כמה מקלות צ'יפס.


"באמת שלא," אמרתי, כמעט בתחנונים.


היא הרצינה בזמן שניגבה את ידיה במפית ואמרה, "כן, תום, יש לך את זה לגמרי. אתה כריזמטי. אתה מצחיק. יש לך נוכחות. ואתה כמובן חתיך הורס."


"איכס. אל תגידי את זה יותר בחיים."


"וגם..." היא משכה, "אתה אוהב תשומת לב. בדיוק כמוני."


"אוהב תשומת לב?!" השתנקתי, "את שמת לב שאני מכסה את הפנים שלי בשיער כדי שלא יראו אותי?"


"וזה מושך תשומת לב!" גיחכה ונתנה לי מכה קטנה על הראש.


כדרכה היא אספה במומחיות את כל האריזות של האוכל למין כדור סגור, ששום פירור לא נפל ממנו, וזרקה אותו בפח הקטן עם המכסה הסגור שהיה תלוי מהצד האחורי של הכיסא שלי (ראו סרטון: "איך לשמור על אוטו נקי עם שלושה ילדים").


היא התניעה ויצאה לאט מהחניה. אמא לא סובלת חניונים תת־קרקעיים, אז כל הדרך החוצה היה לה פרצוף מתוח. הגבות שלה התקרבו זו אל זו כאילו הן מנסות להתאחד, והיא נשכה את השפה התחתונה. כשיצאנו מהחניון היא השתלבה בתנועה, אבל הגבות שלה בכל זאת נשארו מחוברות, אפילו כשעלינו לכביש המהיר לכיוון הבית.


"תגיד," אמרה פתאום, "אתה באמת הולך ככה עם השיער על הפנים כדי שלא יראו אותך?"


בהיתי בבניינים הגבוהים שחלפנו על פניהם. בניין אחרי בניין אחרי בניין, הכול אותו דבר, משוכפל.


"אבל למה?" שאלה בלי שעניתי, "אתה כל כך יפה."


"אני יודע שאני יפה," אמרתי בצחוק והוספתי, "אני פשוט לא רוצה שידעו מי אני."


הודיה


יש רק סיבה אחת שבגללה אני אוהבת את בית הספר: שם קל לי יותר להתבטל ולא לעשות שום דבר. בבית אני צריכה לעשות כלים וכביסה, לבשל ולשמור על האחיות והאח הקטנים שלי. בעבודה בג'ימבורי אני צריכה להשגיח על פעוטות, להתמודד עם ההורים המוזרים והמשוגעים שלהם, לקחת כסף ולתת עודף ללקוחות, ובסוף המשמרת לסדר את כל הכדורים שהתפזרו בחזרה בבריכת הכדורים ואת כל הצעצועים בחזרה במתקנים. בבית הספר, לעומת זאת, אף אחד לא רוצה ממני כלום. רוב הזמן אני בטלפון מתחת לשולחן, בוהה בתמונות של תום טיראן ומפתחת עליו תיאוריות לפיהן. המורים בכלל לא קולטים את זה כי יש להם ארבעים תלמידים אחרים להתעסק איתם.


בגלל זה, כששיבצו אותי בשיעור הפרטני בקבוצת למידה עם ניצן, המורה שמכריחה אותי ללמוד ושממש מצפה ממני לעבוד, קצת בא לי להרוג אותה.


לא באמת, אין לי אישיות רצחנית. לפחות לא במובן המילולי.


אני פשוט עושה לה את המוות.


לא רק אני, כל התלמידים בשיעור הפרטני עושים לה את המוות. היא מביאה לנו דפי עבודה, תרגולים של חומר שאנחנו לומדים בכיתה, או לפחות אמורים ללמוד, טקסטים בהבנת הנקרא עם מיליון שאלות משעממות, סרטונים חינוכיים ועוד כל מיני דברים. נראה לי שהיא חושבת שהיא עושה משהו ממש נפלא. אבל אנחנו החלטנו, בלי לדבר על זה אף פעם, שאנחנו נעשה לה את המוות. ברגע שהשיעור מתחיל, אנחנו סותמים את הפה ומסרבים לעבוד.


"תוציאו קלמר! תוציאו מחברות!" היא אמרה שבע או שמונה פעמים, בהתחלה בקול רגיל, אחר כך בכעס ואז בתחנונים.


לא התייחסתי אליה. גללתי את הפרופיל של תום, שלא העלה תמונה חדשה כבר תשעה ימים. בתקופות שתום נעלם אני עוד יותר מתחרפנת, ואני יודעת שזה דבר ממש דבילי לבסס עליו את מצב הרוח שלי, אבל לא התחייבתי בשומקום שאני עושה דברים בחיים בצורה חכמה.


אדיר הכה מדי פעם בשולחן בזרועות השריריות שלו ואמר, "לא רוצה! לא רוצה!" ונמרוד, שהוא קטן ורזה ועדיין לא התפתח כמו הבנים האחרים, היה היחיד שהסכים ללמוד. הוא הוציא עט ורכן אל דף העבודה, אבל לא הבין כלום. הוא בקושי יודע לקרוא. כולם יודעים את זה. כל חמש שניות הוא שאל את ניצן שאלה, ורק זה לבדו עשה לה את המוות.


כשגיליתי ששמו אותי בשיעור הפרטני יחד עם תלמידים כמו נמרוד ואדיר, התעצבנתי. הם תלמידים חלשים מאוד, ואמנם ידעתי שהציונים שלי הידרדרו, אבל לא עד כדי כך. ביסודי הייתי תלמידה מצטיינת. קראתי שלושה ספרים בשבוע. לא סביר שאני באותו מקום כמוהם. וחוץ מזה, בכל השיעורים האחרים הייתי עם טלי, החברה הכי טובה שלי, וכאן בקבוצה הייתי פתאום לבד. "תקשיבי לי, הודיה, ותקשיבי לי טוב," אמר לי המחנך יער. "אני יודע שאת אינטליגנטית, באמת. כולנו יודעים שיש לך שכל, אבל כמה קיבלת במבחן האחרון בגיאוגרפיה? כמה קיבלת בלשון? איך נדע שיש לך שכל אם את בכלל לא משקיעה ולא לומדת? בציונים שלך את לא כל כך רחוקה מהחברים שלך לקבוצה, אז אל תתנשאי עליהם, הודיה..." הנאום הזה נמשך ונמשך, מלא תוכחות, וגם חזר על עצמו. ביקשתי מיער לעזוב את השיעורים הפרטניים כבר כמה פעמים, ובכל פעם קיבלתי את נאום הנזיפה הזה, אז הפסקתי לבקש.


"הודיה," שמעתי את ניצן, "שימי את הטלפון בתיק. אסור טלפון בשיעור."


הרמתי את העיניים. גם המחברת של אדיר כבר היתה פתוחה אבל ריקה. היא הצליחה לשבור אותו קצת, אבל לא לגמרי.


"לא בא לי," אמרתי.


"אני אגיד ליער שאת לא משתפת איתי פעולה."


"טוב, טוב, אני שמה את הטלפון בתיק." השחלתי אותו לכיס הקדמי של הילקוט.


"עכשיו תוציאי דף."


"למה?"


"כי אני רוצה שתכתבי חיבור."


"למה?"


"זה הנושא השנתי שלכם בלשון והבעה."


"למה?"


היא הסתכלה עלי רגע ארוך. התפוצצתי מצחוק. אבל היא החליטה להמשיך.


"אני אגיד לך למה זה חשוב ללמוד חיבור. אנחנו בני האדם, ההומו ספיאנס, כן? אנחנו מדברים בשפה. אנחנו מביעים את עצמנו וכותבים במילים, לא כמו חיות. ואם את תתרגלי את היכולת שלך להביע את עצמך במילים, תוכלי לבטא את מי שאת. זה חשוב."


"למה?"


"את לא רוצה ללמוד להביע את עצמך? יש לי דווקא תחושה שכן."


"למה?"


אדיר דפק על השולחן וצרח, "די כבר את עם ה'למה, למה' שלך! אכלת ת'ראש!"


צחקתי ממש. העצבים של אדיר היו ציפוי של קצפת ורודה לכל המצב הזה. ברור שקיוויתי שאולי בסוף ניצן ויער ישתכנעו להוציא אותי מהשיעור הפרטני וככה אני אוכל לחזור לגלוש בטלפון מתחת לשולחן כמו בשאר השיעורים.


"אוקיי," ניצן אמרה, כבר יכולתי לשמוע את הייאוש בקול שלה — אנחנו קרובים לשבור אותה, חייכתי לעצמי — "יש עוד סיבה שבגללה כדאי לך לכתוב חיבור. זה יעזור לך לענות על שאלות במבחנים בבית הספר. בכל המקצועות: מדעים, ספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה. אם תתרגלי כתיבת חיבור, תראי שזה יעזור לך בכל המקצועות. נכון שזה טוב?"


רציתי להגיד שוב למה, אבל פחדתי מאדיר, אז אמרתי, "מה טוב בזה בכלל?"


"יהיו לך ציונים טובים, ואולי יהיה לך קל יותר במבחני הבגרות. וגם אחר כך, באוניברסיטה —"


נחרתי ואז נקרעתי מצחוק. "אוניברסיטה?! בשביל מה ללכת לאוניברסיטה, תגידי לי? כולם הולכים לאוניברסיטה ואחר כך הם עדיין מובטלים, ויש להם חובות. דוד שלי למד באוניברסיטה, והיום יש לו תיק בהוצאה לפועל. אני רצינית איתך. את למדת באוניברסיטה?"


"כן," היא מילמלה.


"והנה, מה יצא לך מזה? את מורה ומרוויחה חרא של כסף, נכון?"


"לא הכול בחיים זה כסף." הקול של ניצן כבר לא היה ידידותי.


"אז מה יוצא לך מזה אם לא כסף? העונג של ללמד אותי? סירייסלי?"


"כן, אם באמת תלמדי משהו, זה יהיה תענוג," היא נאנחה.


"אבל אנחנו לא לומדים פה כלום!" הרמתי ידיים באוויר. ניצחון!


"זה בגלל שאת לא סותמת את הפה שלך!" אמר אדיר וחבט בשולחן פעם שלישית.


"הודיה, אני נשבעת לך שאם תשקיעי את הזמן, הסבלנות והמאמץ ותכתבי את החיבור הזה, את תראי שאת לומדת משהו חשוב. אוקיי?"


"טוב," אמרתי וניסיתי לפתוח את הרוכסן של הילקוט שלי הכי לאט שאני יכולה. הוצאתי את הקלמר הגדול שלי ומרחתי את הזמן בבחירת העט הצבעוני שבו אכתוב היום. יש לי אוסף עטים ענקי, זה יכול לקחת זמן. בינתיים אדיר כתב שתי מילים, לעס את העיפרון, ואז כתב עוד שתיים.


"אז על מה החיבור הזה בכלל?" שאלתי.


"אתם צריכים לכתוב חיבור על אישיות שאתם מעריכים. זה יכול להיות מישהו מפורסם, וזה גם יכול להיות מישהו שאתם מכירים, מהחיים שלכם."


"אין אף אחד כזה," שיקרתי לניצן. האחרים חזרו לדפים שלהם. השכבתי את ידי שלובות על השולחן והשענתי עליהן את הסנטר. כתבתי במרקר הכחול שלי את הכותרת "חיבור" בראש הדף וקישטתי את האותיות מסביב, עוד ועוד, בלי להתחיל לכתוב. אחר כך סתם בהיתי בדף הלבן. איך להתחיל לספר על שרית טיראן? איך אפשר בכלל? זה היה סיפור ארוך כל כך. הוא הקיף חלקים רבים מדי של החיים שלי. הוא נפרט לעשרות שעות שבהן הצטנפתי לכדור קטן, והיה לי קר, או שהייתי עייפה, או שנמאס לי מהכול, והדבר היחיד שעודד אותי היה החיוך והקול המרגיע של שרית טיראן. אני מודה שהיתה תקופה ביסודי שבה רציתי ששרית טיראן תהיה אמא שלי. לא שיש בעיה עם אמא שלי, היא בסדר גמור. אבל שרית טיראן היתה מושלמת. הבית שלה היה גדול, מבריק מניקיון ופשוט... מדויק. מה זאת אומרת מדויק? היה אפשר לראות את הצמריריות של הכריות בספה שלה, את הלובן הבוהק של השיש באי במטבח שלה, את ההיגיון לשים את הפח בתוך מגירה נשלפת מתחת לטוסטר, ככה שכל בוקר אפשר לגרוף בסמרטוט את הפירורים ישר לתוכו בלי להתאמץ. רק מי שמנקה כל היום, ורצה אחרי ילדים שובבים, ומחליפה חיתולים, ומנסה להכין ארוחת ערב בזמן שמושכים לה את המכנסיים, יודעת להעריך את המאמץ שמושקע בבית של שרית טיראן.


המשך העלילה בספר המלא