פרולוג


גריי


שמעתי שאנשים יכולים להשתנות בן לילה. מעולם לא האמנתי בזה עד הקיץ ההוא.


דלק, שמן, סמרטוטים מלוכלכים, גריז, נוזל תמסורת... הריח התמידי של המוסך. אני כבר לא שם לב לזה. אני לא רואה את השחור מתחת לציפורניים שאף פעם לא מתנקה לחלוטין. אלה החיים שלי, ולא הטלתי בהם ספק עד לאותו היום.


"תעביר לי את מפתח הברגים הזה, ואז תיכנס לקבינה ותתחיל לסובב."


סיגריה משתלשלת מבין שפתיו של הדוד שלי, והחלק העליון של הסרבל שלו קשור סביב מותניו. אני זורק לו את הכלי ומטפס אל תוך הקבינה של ה'שברולט' העתיקה שאנחנו מתקנים. "מוכן?" היד שלי על המפתח שבחריץ ההצתה.


הוא מרים אצבע ומתכופף עוד אל מתחת למכסה המנוע לפני שהוא מתרחק ומסמן לי באצבעו סיבובים באוויר. אני מסובב את המפתח והמנוע נכנס לפעולה מייד ומתייצב על סיבובים שמייצרים זמזום נמוך.


"בבקשה." מאק מחזיר את הסיגריה אל בין שפתיו ומתבונן כמה רגעים בטנדר שהמנוע שלו ממשיך להרעיש. "תכבה, תכבה אותו."


אני מכבה את המנוע ומחליק החוצה. "אני אכתוב הכול. סטרטר, אלטרנטור..."


"רק תחייב על האלטרנטור. הוצאתי את הסטרטר מ'מוסטנג' ישנה. הם לא צריכים לשלם לי עליו."


תוך כדי הליכה למשרד אני קורא מעבר לכתף, "אף פעם לא תתחיל להרוויח אם תמשיך לחלק מתנות."


"אני זקן מדי מכדי להתחיל לדאוג לכסף."


אני מנענע בראשי ונכנס לחדר הקטן בצד המוסך. כל הקיר עשוי חלונות, אז יש לי נוף ברור ליגואר 'אסטון הירו קלאסיק 69' בצבע דובדבן שמתגלגלת פנימה לתוך המוסך.


לעזאזל. אני מקבל זקפה רק מלראות את הדבר הזה. "לעזאזל," אני לוחש לעצמי. אני יודע של מי המכונית הזאת. אני מעריץ גדול של המכונית הזאת מאז הייתי ילד, ואני לא מאמין שהיא ממש פה, במוסך של מאק.


"גרייסון?"


הקול של מאק מוציא אותי מהמצב ההיפנוטי שאליו שקעתי. אני מרים את הלוח שעליו מופיעה ההזמנה של ה'שברולט' ויוצא למקום שבו הדוד שלי עומד, לצד מכונית הספורט הכי סקסית בעולם.


"מה אתה צריך, קארל?" מאק נסוג כשהאיש הלבוש באלגנטיות מגיח מהמכונית הנמוכה. האיש נותן לדוד שלי הנהון קר. מנוול.


"רק כוונון. אני מתכנן לנסוע לאגם בסוף השבוע ואני לא רוצה למצוא את עצמי בצד הדרך."


מאק צוחק. אני לא מתערב. אני נשאר מאחור עד שהוא יקרא לי.


קארל האריס הוא אדם מוזר, שנוא. הזקנות אומרות שהוא מבלה את ימיו בשתיית ויסקי ובבהייה בתמונה של אשתו המתה. אני לא יודע, אף פעם לא הוזמנתי לביתו, אפילו שהוא אביו של החבר הכי טוב שלי, דני.


מדברים על החמור.


"היי, קופיף, יש לך בננות בשבילי?" דני יוצא ממושב הנוסע ועוקף את חזית הרכב בריצה כדי לכרוך את זרועו סביב צווארי ולנעול את ראשי מתחת לבית השחי שלו. "מי ניצח בקנטקי דרבי?" אני גבוה וחזק ממנו, אבל עדיין לוקח לי קצת זמן להשתחרר מהאחיזה שלו. "צ'רלי הורס!" הוא צועק.


אני בורח ברגע האחרון מהמרפק שהוא מנסה להכניס לי בצלעות. "רד ממני, מנוול."


הקול של מר האריס חזק וחד. "דניאל!"


הגרון שלי מתכווץ. לא חשבתי שהוא ישמע אותי מקלל. שיט.


"אתה כזאת חיה, דני."


הקול המתוק הזה מעמיד לי את הזין בפעם השנייה להיום.


אנדריאה 'דרו' האריס הולכת סביב החלק האחורי של ה'יגואר', לבושה במכנסיים לבנים וצמודים שמדגישים את ישבנה הקטן והחמוד, ובחולצה שעוצרת ממש מתחת לשדיה הקטנים והעסיסיים, שנראה כאילו צמחו בן לילה. החולצה הזאת מדגישה את שרירי הבטן החטובים שלה, ואני תוהה מה קרה לילדה הקטנה והצנומה עם הקוקיות החלקות שהתרוצצה בכל מקום והטרידה אותנו בזמן ששתתה בקבוק 'ספרייט'.


היא כמו גרסה סקסית לסרט 'פלישת חוטפי הגופות'. חייזרים לקחו את הילדה הקטנה דרו והחליפו אותה בפצצה הזאת, שעכשיו פולשת לחלומותיי בלילות ומשאירה אותי עם אוהל בתחתונים בכל בוקר.


אני עומד כמו אידיוט ליד דני עם הלשון בחוץ כשהיא ניגשת אלינו מחייכת.


"תסתמי, דרו־פוק!" דני צועק לפני שהוא פורץ בצחוק. שלוש המילים האלה משנות את כל הסצנה.


"אתה כזה אידיוט!" דרו צועקת, מאבדת את קור רוחה. אני מתחיל לצחוק. גם כשהיא כועסת היא מקסימה.


"אנדריאה רבקה האריס."


הקול של אבא שלה הוא עוד פקודה ברורה, אבל זה לא מרתיע את דרו. העיניים שלה בוערות באש. "הייתי בת שלוש!"


"זה לא מנע ממך לחרבן על השטיח שלי."


"הייתי בגמילה מחיתולים."


"דרו־פוק," הוא שר בקול מעצבן.


חתלתולת המין החלומית שלי הופכת לחתול בר. היא חוטפת מפתח ברגים ומתחילה לרדוף אחרי אחיה הגדול מסביב למכוניות מכוסות יריעות פלסטיק.


"תפסיקו עם זה!" הפנים של מר האריס אדומות כסלק והוא נראה כאילו הוא עומד לחטוף התקף לב. "תפסיקו עם זה מייד!"


דני רץ מאחוריי, ואני עושה את הדבר היחיד שאני יכול לעשות ותופס באמות ידיה של דרו, מצמיד אותה אל גופי בעוד היא נאבקת להשתחרר. לעזאזל, ההרגשה טובה כל־כך. היא רכה בכל המקומות הנכונים, ויש לה ריחות של חוף ים ושל פרחים, ושל כל מה שטוב בעולם הזה. אין לה ריחות של בנזין, של שמן ושל סמרטוטים מלוכלכים. אני חייב להתאמץ להישאר ממוקד כדי שהגוף שלי לא יסגיר כמה אני בעניין שלה.


"עזוב אותי, גרייסון!"


"את לא יכולה להניף כלים במוסך ככה," אני מזהיר ומנענע אותה. "שחררי את זה."


היא נאבקת עוד רגע לפני שהיא מוותרת ומפתח הברגים הגדול פוגע ברצפת הבטון ברעש. היא מתפתלת בזרועותיי ומביטה בי, ולרגע אני אבוד בתוך העיניים הכחולות שלה. אני זוכר כשהיא הייתה בת ארבע ונחש הפחיד אותה בשיחים שמאחורי הבית שלה. היא בכתה, ונשאתי אותה בזרועותיי אל אימא שלה.


אני זוכר שניחמתי אותה שמונה שנים מאוחר יותר, אחרי שהגברת היפה הזאת מתה. אימא שלי מתה כשהייתי אפילו צעיר יותר ממנה, זה מה שהביא אותי לעיירה הזאת, לגור עם הדוד שלי מעל מוסך. בעיירה הזאת, שבה אנשים מתייחסים אלינו כמו אל לכלוך.


אני מחזיק אותה עכשיו, מסתכל לתוך העיניים שלה, וכשהיא מביטה בי בחזרה אני מופתע מכמה המצב השתנה בינינו.


"בחור!" מר האריס צועד למקום שבו אני עומד עם הבת שלו בין זרועותיי. "שחרר אותה."


הטון שלו שובר את הכישוף ומעיף אותי כל הדרך בחזרה למקום שאליו אני שייך, אל מחוץ לעולמו הנקי והמסודר, הרחק מבתו הנסיכה.


הידיים שלי מתרפות ודרו מתרחקת ממני. היא עדיין מסתכלת עליי, אבל אני חייב להתעלם מזה. "הם רבו," אני מנסה להסביר, הקול שלי גווע לנוכח הזלזול הקר בעיניים של אבא שלה.


"בן כמה אתה?" דבריו נוטפים רשעות.


"שבע־עשרה. עוד מעט שמונה־עשרה."


"אתה נוסע ללמוד בקולג' בסתיו?"


הדוד שלי נעמד לידי. "גרייסון התקבל לאוניברסיטה וגם למכללה הצבאית." הקול שלו ידידותי, אני בטוח שהוא עושה כמיטב יכולתו כדי להפיג את המתח. זה לא עובד.


האבא הדפוק של דרו מתקרב אליי עד שאני מרגיש את הבל הפה החם שלו על לחיי. "אל תיגע בבת שלי שוב לעולם."


איום נמוך ומתועב. מעולם לא איימו עליי, אבל אני יודע לזהות איום כשאני שומע כזה. לאיש הזה אין דבר חשוב יותר מהמורשת שלו, והוא לא מתכוון לתת לי לשים את ידיי המוכתמות בגריז על שום דבר שאפילו מתקרב אליה.


"אני חושב שגריי לא התכוון להתנהג בחוסר כבוד." הדוד שלי מניח את ידו על כתפי ולוחץ, מרכין מעט את ראשו. זו תגובה כנועה, מתכווצת בנוכחות האריה הזקן הזה. אריה זקן עם כתר חסר תועלת. מלך של יער שלא קיים יותר.


"אולי כדאי שתלמד אותו לא לגעת במה שהוא לא יכול לקבל."


הוא מדבר עם מאק, אבל מביט בי.


"נו באמת, קארל." הקול של מאק מרגיע. "אתה יודע שזה לא היה ככה."


הוא מרים יד רועדת, ואגלי זיעה מופיעים על מצחו. אני לא יודע על מה הם מדברים, אבל הוא נראה כאילו הוא צריך משקה. לא משנה מה יקרה בחיי, לא אשתחווה לקארל האריס.


קארל חוזר למכונית שלו ומסמן באצבעו לילדים שלו להיכנס לרכב.


"אתה לא רוצה את הכוונון בסוף?" מאק קורא אחריו.


"שיניתי את דעתי. אנחנו לא הולכים לשום מקום."


מה שבטוח־בטוח. אני לא זז בזמן שהוא נוגע במפתח שבחריץ ההצתה כדי להתניע את הרכב. כאילו מתוך משיכה מגנטית כלשהי, העיניים שלי נעות אל עיניה הכחולות והצלולות, שמתבוננות בי מהמושב האחורי בהבעה משונה מאוד.


דרו מחייכת, וחום ממלא את פלג הגוף התחתון שלי. אני מחייך בחזרה ומסתכל עליה בזמן שהיא נוסעת מהמקום.


"תסיים את ההזמנה הזאת." הדוד שלי הולך לעבר ה'פורד' שמחכה מתחת לכיסוי פלסטיק. "ואל תחפש לעצמך עוד צרות."


אני תולש את עיניי מהבלונדינית היפה במכונית הספורט הסקסית כי אני יודע שהוא צודק, אני צריך להתרחק מדרו האריס, שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.


חבל שאני לא ממש טוב בלעשות את מה שאני צריך לעשות.


1


דרו


העיניים של גרייסון קול יעצרו לך את הלב, אבל השפתיים שלו יגרמו לו לפעום שוב.


כעבור ארבע שנים


אחי שוחט את ה'רייצ'ס ברדרס' כשאנחנו נכנסות מבעד לדלת של בית האגם של סבי וסבתי ושר, "את כבר לא עוצמת את העיניים בכל פעם שאני מנשק את שפתייך!"


"אלוהים, דני כזה אידיוט." רובי מקמטת את אפה. "ארבע שנים והוא עדיין משחק אותה כאילו הוא משתתף בסרט 'אהבה בשחקים'?"


היא מעבירה קווצה משערה השחור, המבריק והחלק כמו מקלות אל מעבר לאוזן שלה. היא דומה מאוד לשחקנית הקוריאנית קונסטנס וו, והיא החברה הכי טובה שלי. "הוא אוהב את השיר הזה."


שאגת הקולות בולעת את תשובתי. אני שונאת מסיבות כאלה. אני מעדיפה להיות בבית ולראות 'דברים מוזרים' בנטפליקס בעודי לבושה בפיג'מה. יש רק אדם אחד שיכול היה לגרום לי לבוא לכאן, או שאולי זה העצב שייגרם לי אם אי פעם איפרד מהאדם הזה.


"אחיך צריך למצוא לעצמו חיים!" היא צועקת ומובילה את הדרך.


אני לא יכולה להתווכח. דני חוזר על הרוטינה הזאת מאז החליט להצטרף לחיל הים כשהיה בתיכון. עכשיו, ארבע שנים מאוחר יותר, הוא חייל במארינס, ואנחנו ערב עזיבתו אלוהים יודע לאן, עם החבר הטוב שלו, גרייסון קול.


גריי, שבגללו כל קצות העצבים בגוף שלי מזמזמים בציפייה.


בית האגם שייך טכנית לאבא שלי עכשיו, מאז מותם של הסבים שלי, אבל הוא אף פעם לא בא לכאן. מאז מותה של אימי לפני עשר שנים הוא כמעט לא יוצא מהבית הגדול שלנו באוקוויל. דני ואני היחידים שמגיעים לכאן. זו בריחת הקיץ שלנו, מחבוא החורף שלנו, וכמובן, מטה המסיבות.


"זה עצוב, באמת." רובי מתחמקת מבחור שנדחף מהמטבח, אוחז בכוס אדומה.


אני מאמצת את עיניי בחיפוש אחר גריי כשאני עונה, "מאיזו בחינה?"


"ובכן... דני אף פעם לא מוריד את העיניים מלסלי, ולסלי אף פעם לא מסירה את העיניים שלה מגריי."


"דני אף פעם לא מוריד את העיניים מהשדיים של לסלי," אני מדייקת אותה, רוגז אמיתי בקולי. גריי לא מסתכל עליה, הוא מסתכל עליי. אני רוצה להגיד את זה, אבל אני יודעת שלא כדאי שאעשה את זה. זה לא שווה את הדיון שזה יגרור, ואני גם ככה לחוצה.


אנחנו פוסעות לעבר הדלת המובילה לסלון הפתוח, וככל שאנחנו מתקרבות הלב שלי פועם מהר יותר ונשימותיי רדודות יותר.


אני עומדת לראות אותו שוב, לראשונה מאז הקיץ שעבר, הקיץ הגורלי, הבלתי נשכח והחם בטירוף שהיה, ויש רק יומיים לפני שהוא יעזוב שוב.


האם הוא בכלל זוכר את מה שהיה בשנה שעברה?


האם הוא השתנה?


האם בכלל אכפת לו?


אני בולעת את הגוש שבגרוני ומשחקת בעצבנות בשולי שמלתי האדומה. היא מגיעה רק עד לאמצע ירכיי ויש לה רצועות ספגטי דקות, מה שאומר שאני לא לובשת חזייה. שערי הבלונדיני והארוך נופל בגלים על גבי בדיוק כמו שהוא תמיד אהב, והתחתונים שלי תחובים עמוק בתוך תיקי הקטן.


מוטיב ההפתעה. זה חייב לעבוד.


קולו המוכר נישא בחלל, ואני עוצרת על מקומי. הוא אמר שהוא שונא את השיר הזה. אני יודעת שהוא שונא אותו, אך אחי מתעלם ממנו, כרגיל. אני פוסעת אל מעבר לפינה, והנה הוא.


"איבדת את תחושת האהבה הזאת..." זרועו השרירית של דני כרוכה סביב הצוואר של גריי, ופניי מתחממות. אהבה מוחצת לי את החזה כמו זיכרון של שריר. אצבעותיי מתפתלות ברצון לגעת בו ושפתיי חמות כי אני מתה לנשק אותו.


הגבעה שבין ירכיי מזמזמת מרוב שאני זקוקה לו. הקיץ האחרון נראה לי כל־כך רחוק, אבל אני זוכרת הכול.


כצפוי, דני לוקח את ידה של לסלי בניסיון לחזר אחריה. לסלי, המבוגרת ממני בשנה, לובשת שמלה ירוקה וצמודה שמדגישה את חמוקי המרילין מונרו שלה. עיניה נעוצות בגריי, שצוחק ומצביע על מישהו בקהל.


שיניו ישרות ולבנות וגומה עמוקה מפלחת את לחיו. הוא מהנהן, שפתיו נסגרות ושריר בלסת המרובעת שלו נע. הוא מושיט יד כדי לשתות את הבירה שלו והשריר הדו־ראשי שלו מתכווץ. אחי תופס בצווארו שוב והחולצה שלו מתרוממת מעט, חושפת את השרירים שיוצרים 'וי' עמוק אל תוך מכנסי הג'ינס הנמוכים והדהויים שלו.


אלוהים, הוא כזה חתיך.


"תסגרו לו את המיקרופון!" רובי צועקת. "תהיה קצת גבר, גבר!"


הקול שלה מושך את תשומת ליבו של גריי אל המקום שבו אנחנו עומדות. העיניים שלנו ננעלות והרגש חודר אליי כמו חשמל, מתחיל בבטני התחתונה ומסתנן דרך הגפיים. עיניו הסוערות מתכהות, ובמבט האחד הזה, אני יודעת שהוא זוכר.


לסלי מסתכלת עלינו בעיני נץ. נץ ממש עצבני וירוק עיניים.


החברה הכי טובה שלי קוטעת את הרגע כשהיא לוחשת באוזני, "איך את מתכוונת למצוא רגע לבד איתו כשאחיך תלוי לו על הצוואר ונקבת הנץ הזאת חגה מעלייך?"


רובי ואני בלתי נפרדות, היא יודעת כמוני שדני היה מת על המקום וגם הורג אותי אם הוא היה יודע כמה רחוק גריי ואני הלכנו לפני שהוא והחבר'ה חזרו לקולג' בסתיו שעבר, וכמה פעמים.


נאחזתי בזיכרונות האלה בציפורניים, אפילו אחרי שגריי אמר לי שאני צריכה לצאת עם אחרים.


"אבא שלך צודק," הוא אמר והביט בי בעיניים כחולות ומעונות שסתרו כל מילה שלו, "את צעירה מאוד, את לא יודעת מה את רוצה."


נישקתי אותו שוב, התיישבתי שוב על ברכיו, הנחתי את הידיים שלו עליי והשכחתי מאיתנו את ההסתייגויות של אבא שלי, ואת אחי שמגונן עליי יותר מדי. אף אחד מהם לא היה שם בשבילי כמו גרייסון.


"אני יודעת מה אני רוצה."


"אנדריאה האריס?" קול מוכר הורג לי את רגעי הזיכרון. רובי מסתובבת כדי לחסום אותי מזווית הראייה שלו ולוחשת, "צפי פגיעה בקרוב!"


מאוחר מדי. בחור צנום בגילנו, במכנסיים קצרים ומשובצים ובחולצה בצבע חרדל, עוקף אותה ומתקרב אליי.


"היי! חיפשתי אותך בכל מקום."


"אני בטוחה," אומרת רובי בציניות ומתרחקת מהמקום.


"ראלף." אני מאלצת את עצמי לחייך. ראלף סטרן רודף אחריי שאצא איתו מאז חטיבת הביניים. חבל שהוא שילוב של שלדון קופר1 ודווייט שרוט2... שלא לדבר על זה שהלב שלי כבר נחטף מזמן.


"לא ראיתי אותך היום כשקפצתי למקלט." ראלף מחייך, חושף את הגשר שעל שיניו. "תפסת טרמפ עם דניאל ועם גרייסון?"


ראלף הוא היחיד מבין כל החברים שקורא לנו בשמותינו המלאים, כאילו הוא חלק מקבוצת ההורים. "יצאתי מוקדם יותר כדי להתקלח." אני אוהבת את העבודה שלי במקלט לבעלי החיים, אבל לא רציתי להריח כמו ארגז חול לחתולים הלילה. "גריי הגיע היישר משדה התעופה. דני נמצא כאן מיום שלישי."


הסרנדה מסתיימת ואורחים מייד מתקהלים סביב אחי והחבר הכי הטוב שלו. ראשו של גריי מתנשא מעל הקהל. הוא מחייך ונראה כולו מקסים, אבל מדי כמה שניות עיניו מוצאות את עיניי, מלאות בגל רוחש של הבטחה. הוא מסתכל על מה שאני לובשת, עיניו הסוערות חולפות על העור שלי ומשאירות חום בעקבותיהן. אני מחכה שיתרחק לכיוון המסדרון החשוך, בחלק האחורי של החדר.


"שמעת אותי?"


אני מכריחה את עצמי להעביר לראלף את תשומת הלב שלי. "סליחה?"


"אימי אמרה שקבוצת הנשים שלה עורכת ארוחת צהריים מיוחדת לכבוד דניאל אחרי הכנסייה ביום ראשון. אני אמור להזמין אותך." עיניו החומות פוזלות הצידה. "היא אמרה לי לומר לך להביא את אבא שלך, אבל חשבתי ש — "


"דני עוזב כבר ביום ראשון אחר הצהריים." ברגע שאני אומרת את המילים האלה הלב שלי נקרע כי גריי אמור לעזוב איתו.


"הארוחה תתקיים מייד אחרי התפילה, במתנ"ס הצמוד. זה כדי להיפרד יפה. היא אמרה שזה מה שסבתא שלך הייתה רוצה."


"אני אגיד לו." כולם בסנט סטפן עושים דברים בשם הסבים שלי, משפחת אוקוויל־האריס. אפשר לחשוב שאנחנו בני מלוכה או משהו. אלא שההון של האריס נעלם מזמן, עוד כשהייתי ילדה. אבא שלי לא עובד, והוא שותה כל הזמן, מה שאומר שאנחנו מרוששים. כמעט כל מה שנותר לנו זה שם משפחה ותיק, בית האגם הזה, הבית הישן בעיירה, וכמה עתיקות ש'לא יסולאו בפז'.


"עוד חדשות טובות." ראלף מזדקף ומסדר את חגורתו. "אני מתחיל לעבוד כמדביר מטעם העירייה, אז אבקר במקלט באופן קבוע. אולי נוכל לצאת לארוחת צהריים מתישהו."


אני רואה את גריי עובר אל החדר האחורי. הבטן שלי מתוחה כשאני מחשבת את הזמן שייקח לי להגיע אליו בלי למשוך תשומת לב לא רצויה.


"רגע, אתה מדביר מזיקים?" נשמע קולה הרם של רובי, "כמה אירוני."


"בעיקר דביבונים, אבל בשבוע שעבר שתי נשים התקשרו אליי לגבי נחשים בבריכות שלהן."


"מבחינה מטפורית?" היא מתגרה, אבל דעתי מוסחת מכדי לשתף פעולה.


"לא הבנתי." ראלף מקמט את מצחו. "הם היו נחשי מים מסוג מוקסין."


אני לוחצת את אמת ידה של רובי. "אני חייבת להתפנות."


"אני אהיה כאן!" ראלף קורא אחריי.


"אני אהיה ליד חבית הבירה," אומרת רובי ופונה למטבח. אני צוללת לתוך קהל הפרצופים המוכרים, עוקבת אחריו כמו חתלתולה רעבה. אני מחייכת ואומרת שלום לאנשים שהכרתי כל חיי, ולוקח לי נצח לברור את צעדיי בלי להיראות חשודה, ובזכות סיפור נחשי המים של ראלף מחשבותיי עוברות לפעם הראשונה שראיתי את גרייסון קול. זה לא זיכרון ברור במיוחד, מלא בצללים וברגשות.


הייתי בת ארבע, ועמדתי יחפה על השביל שמאחורי השכונה הישנה שלנו. עשבים חומים, גבוהים יותר מהראש שלי, הפרידו בינו לבין התעלה הרחבה כמו נהר שזרמה עד לאגם מרי. נחש שחור ומבריק עם כתמים צהובים עבר מעל רגליי, גופו עבה, חלק, מהיר וארוך. צרחתי הכי חזק שיכולתי ולא הפסקתי עד שגרייסון הופיע.


"מה זה היה? נחש?"


הנהנתי במהירות. הוא רכן מטה ובחן את כפות רגליי הקטנות ואת רגליי. הוא היה רק בן שמונה, אבל נראה כמו מבוגר כשהיה נחוש לוודא שלא נפצעתי. הזוחל נעלם מזמן ואני פשוט עמדתי שם, בוכה באוברול הצהוב־משבצות שלי, שערי הבלונדיני קלוע לשתי צמות.


גריי היסס רק רגע לפני שכרך את זרועותיו סביב מותניי והרים אותי מהקרקע. הוא נשא אותי במעלה השביל אל עבר הפתח שבגדר, שהיה חבוי מאחורי שיח גדול בחלק האחורי של החצר של מר האלי.


קיפצתי בין זרועותיו והחזקתי חזק בכתפיו הצנומות עד ששמעתי את בכייה המבוהל של אימא.


"אנדריאה!" הקול ההיסטרי שלה גרם לי לבכות חזק יותר.


"היא לא נפצעה, גברתי." גריי העמיד אותי על רגליי ועפתי לזרועותיה של אימי. "זה היה רק נחש."


התעוררה בהלה נוספת, ואני נלקחתי ישירות לתוך הבית וקיבלתי מנה על כך שעזבתי את החצר ושוטטתי לבד. כולם שכחו את המושיע שלי.


כולם, חוץ ממני.


שמונה שנים חלפו עד שהוא הציל אותי שוב. סרטן השחלות לקח את חייה של אימי ואני חמקתי מההלוויה שלה בניסיון להתגבר על הכאב. רצתי ורצתי עד שנפלתי על ידיי ועל ברכיי בדיוק באותו מקום על שביל העפר. כתמי דשא הרסו את השמלה היפה שלבשתי בדרך כלל לכנסייה. חפרתי בציפורניי באדמה הלחה וצרחתי. הפעם הצרחות שלי היו צרחות אובדן. צלעותיי התכווצו ולחצו חזק על הריאות שלי. הגוף שלי התכווץ כולו בגלל היבבות העמוקות שלי, ואני נאחזתי באדמה חזק, משוכנעת שלעולם לא אפסיק לצרוח, עד שגוף חם הופיע לידי.


אותן זרועות נכרכו סביבי והוא הושיב אותי על ברכיו, נדנד אותי, שפשף את גבי ואמר מילות נחמה שקטות. אני לא זוכרת מה בדיוק הוא אמר, אני רק זוכרת שחיבקתי אותו חזק כשהאבל קרע אותי לגזרים, ועיניו הסוערות שיקפו את הייסורים שלי.


גריי הגיע לעיירה כדי לגור עם הדוד שלו לאחר מותה של אימו. הוא הכיר את הכאב שלי.


לא אמרנו הרבה אחר כך. הוא חזר להיות החבר הכי טוב של דני ואני חזרתי להיות אחותו הקטנה. מדי פעם תפסתי אותו מביט בי, מה שאומר שגם אני הבטתי בו, אבל רק בקיץ שעבר מערכת היחסים שלנו השתנתה בצורה משמעותית. דני וגריי חזרו לחופשה מהלימודים, וכולנו היינו כאן, בבית האגם, ובילינו יחד.


רובי ואני ירדנו אל המזח. הבנים השפריצו והטביעו זה את זה במים החומים. הורדתי את השמלה הלבנה שלי כדי לחשוף ביקיני תואם בצבעו. הגוף שלי השתנה מאוד בתקופה שבאה לפני כן, וכשפגשתי בעיניו של גריי, הן לא היו מפוחדות או עצובות, הן היו מלאות אש ותשוקה. בתגובה, כל חלק בגוף שלי נדלק.


הוא שחה הרחק מהחבר'ה למקום שבו ישבנו, וכשהוא מתח את ידיו על המזח וטיפס מהמים, הכרתי סוג חדש של רעב. הכתפיים שהיו פעם כחושות, היו עכשיו רחבות וחזקות. שרירים הגדירו את פלג גופו העליון, והבטן שלו הייתה משורגת בשרירים כשנע. המבט שלו היה רכושני, והגוף שלי ענה ברגשות שמעולם לא היו לי. כשהייתי צעירה יותר, הוא הציל אותי מסכנות שאותן הצלחתי להבין, עכשיו זה היה דבר חדש ומשכר.


נמשכתי אליו כמו מי האוקיינוס אל הירח בעת הגאות.


המשך הפרק בספר המלא