דווקא כשכבר התייאשה ממציאת בן זוג לחיים, ועברה לגור בדירה קטנה ללא שותפים, גליה הכירה את ירון. כבר בתחילת יחסיהם היא נדהמה ממה שנפל בחלקה וחשבה שלא יכול להיות שקיים בחור כזה, שירצה להביא לה אבנים מהירח ולהושיט לה את פירות גן העדן מבריקים ובשלים בלי לצפות לתמורה. לא ייתכן שכל הטוב הזה הגיע דווקא לפִתְחַה, בדיוק כאשר דלתות נפשה כבר התחילו להיסגר לאיטן בפני הסיכוי לאהבת אמת.
חודש לאחר שהכירו ירון עבר לגור בדירתה, נושא איתו קיטבג ענק עם בגדים. "באתי לתמיד," אמר בחיוך רחב, מחבק את גופה הגבעולי בזרועותיו החסונות.
בבוקר שלמחרת העיר אותה בדגדוג איטי ועדין של נוצה על לחייה. הוא כבר היה רחוץ ומבושם, ריח המנטה של משחת השיניים נרמז מפיו. היא תהתה מאין השיג נוצה אבל לא התעכבה על כך והתמתחה בקולניות. ירון לקח כף רגלה בידו ולחץ לחיצות קטנות ועדינות, שולח גלים של אנרגיה במעלה גופה.
"את מרגישה?"
"כן," היא פלטה אנחה.
"עכשיו הרגל השנייה... זה נעים לך?"
"אההם," הנהנה בעיניים עצומות.
"יופי, אז הכול מוכן."
"מה מוכן?" שאלה בהתפנקות והוא הורה לה לקום, להתרענן ולבוא למטבח.
המשך העלילה בסיפור המלא
