"תעשי לי טובה גלי, רק לא זה," אוּרי מתחנן. "אני מוכן לכמה צעדים של סלואו רגיל, לזה אני עוד מסוגל, אבל לא למשהו יותר מסובך. את הרי יודעת שאני לא מתחבר לריקודים משום סוג, בטח שלא ריקודי זוגות..."
"אבל זאת החתונה שלנו," היא משיבה בפסקנות, "אתה לא יכול לפרגן לי ריקוד משותף אחד?"
"כבר סיפרתי לך על הטיפולים לשיפור המוטוריקה שעברתי, נכון? שאמא שלי לקחה אותי אליהם כל שבוע כשהייתי ילד קטן," הוא מנסה לרכך את התנגדותו.
"אז אם ככה אין ברירה, חייבים לקחת שעורים," גלי מפנה אליו מבט משדל ומלטפת את עורפו. "אנחנו הרי לא רוצים להתפדח דווקא כשכולם מחכים לראות אותנו רוקדים, נכון?"
"את מגזימה, אף אחד לא מחכה ולאף אחד זה לא חסר. בבקשה גלי, תרדי מהעניין הזה. כולם כבר יודעים שאנחנו זוג, ומי שלא בטוח יהיה בטוח ביום החתונה. לא צריך להוכיח לאף אחד שום דבר."
"אבל הריקוד הוא בשבילי וחשוב לי-"
"זה נשמע לי כמו עוד תגובה רפלקסיבית שלך לכל מה שקשור לעניין החתונה," אורי פולט בציניות ומיד מתחרט על דבריו.
"אפילו החיות אצלךָ בספארי רוקדות ריקודי זוגות, אז למה לא אנחנו?" היא מגייסת לעזרתה דוגמא מעולמו הקרוב.
הוא נד בראשו לשלילה ומסביר לה שאלה לא ריקודי זוגות אלא ריקודי חיזור.


*המשך העלילה בסיפור המלא*