הקדמה
במלחמת סיני הפעיל צה"ל לראשונה מסגרות כוח ברמת האוגדה ככוחות משימתיים. לאחר המלחמה נוצר הרושם בציבור שאוגדה 77 לחמה במלחמה בהצלחה, ואילו אוגדה 38 כשלה. בספר זה נשאל, האומנם?
מחקר מלחמת סיני בכלל ושל הכוחות שהשתתפו בה בפרט לקה מאוד במשך שנים רבות. כאשר התמניתי לרמ"ח היסטוריה בחודש ספטמבר 1987 (31 שנים לאחר האירועים) הסתבר לי כי מחקרי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים נמצאים בתהליך מתקדם בעוד זה של מלחמת סיני אינו קיים כלל. היעדר העיסוק הממסדי במחקר זה נבע, אפילו בתקופה מאוחרת זו, מחוסר הרצון של הדרגים הבכירים לעסוק בברית שהייתה קיימת בין ישראל לבין צרפת ואנגליה במלחמה זו - ברית אשר כונתה "הקונספירציה". ייתכן שמות אלוף אסף שמחוני, מפקד פיקוד הדרום, מייד בסיום הלחימה גרם אף הוא לכך שלא היה מפקד בכיר שדאג לביצוע מחקר רציני של אותה מלחמה. מציאות זו גרמה לי ליזום מחקר מוסמך של המלחמה במחלקת ההיסטוריה של צה"ל, והחוקר שנבחר לכך היה מוטי גולני, היסטוריון שצה"ל שכר את כישוריו לשם ביצוע המחקר. במקביל באנו במגע עם פרופ' יואב גלבר מאוניברסיטת חיפה שיצטרף להנחיית עבודת גולני, ובסופה יוכר המחקר כעבודת דוקטורט.
בשנת 2010 נבחרתי ליו"ר העמותה הישראלית להיסטוריה צבאית, וכאשר נפטר אחד מקודמיי בתפקיד, אל"ם פרופ' יהודה ואלך, שנמניתי עם תלמידיו, אך טבעי היה הדבר שביקשוני בני משפחתו לבוא ולעבור על החומר שנמצא בספרייתו בבית.
בעיזבונו גיליתי כתב יד של דברים אשר נשא ב-27 בפברואר 1957 במסיבת הפרדה שלו ממפקדת אוגדה 38 שעליה פיקד במלחמת סיני. להלן קטע מהדברים:
כזכור קוימו לאחר מבצע "קדש" סיכומים רבים, בין היתר התקיים גם סיכום בבעיות האפסנאות של "קדש" בפיקוד הדרום. ידידנו צביקי, קצין האפסנאות האוגדתי, נוכח כמובן בדיון הזה, וכמקובל בדיונים מסוג זה הוחלפו בין הנוכחים תוך מהלכו פתקים רבים. בין היתר נשלחה גם על ידי אחד המשתתפים פתקה לצביקי בה הוצע לו להשמיע את דעתו בנושא מסוים. כשצביקי הפך בהיסח הדעת את הפתקה על גבה הוא מצא את הכיתוב הבא: המלחמה הזאת הנה ה-LE FUNERAL (ההלוויה) של האוגדה. מייד כשראיתי אני את הפתק הזה התעוררה אצלי אסוציאציה ספרותית של טקס הלוויה אחר המתואר בכישרון רב על ידי הגאון האנגלי שייקספיר. כוונתי לדרמה "יוליוס קיסר". אך היות ובינתיים נתקבלה החלטת המטה הכללי לפיה אין קוברים את האוגדה, ושאודות פירוטה ידבר ללא ספק ראש מטה הפיקוד, הריני פטור מלהשמיע במעמד זה FUNERAL SPEACH אם כי, כדוגמת מרק אנטוניוס, היה צריך גם במקרה שלנו להשמיע דברים אודות מספר HONORABLE MEN. אני מתכוון במיוחד לאותם חורצי לשון והולכי רכיל אשר לא הבינו עקרונית את רעיון האוגדה ואשר בהיותם רחוקים מהנעשה, הוקל להם גם להפיץ את סיפוריהם מבלי לטרוח בחשיפת האמת. אך כאמור אין זה הספד ולכן אין לי הכרח להאריך בנקודה זאת ואצטט רק את ראש אג"ם אשר ציין בכנס סגל הפיקוד הגבוה לסיכום מבצע "קדש" שלמעשה מתוך סיבות שונות לא נבחן נושא האוגדה ותפעולה בצה"ל. השקפה זו הביאה, כפי שאני משער, לכך שפרט לביטול החלק הסדיר ואת המפקד וראש המטה לא חלו כל שינויים במבנה מפקדת האוגדה.1
דברים אלו, המדברים בעד עצמם, מצביעים עד כמה נושא האוגדה היה נושא "טעון" בתקופה ההיא, בייחוד לאחר פעילותה ואופן תפקודה במלחמת סיני. עוד מצאתי בעיזבונו כמה מקורות ראשוניים וייחודיים.
ממצאים אלו די היה בהם לעורר את סקרנותי, ולאחר עיון בהם ראיתי שזהו "קצה קרחון" של נושא חשוב ומעניין שלא זכה למחקר ראוי, ולכן נראה לי נכון לעסוק במחקר זה.
ספר זה כולל דיון בגיבוש רעיון האוגדה ותפקידיה בצה"ל בהתייחס לתהליך בניין הכוח ולמבחנה הראשון בקרב - במלחמת סיני. עבודת המחקר מתארת את השלבים ביישום רעיון האוגדה כמפקדה משימתית בצה"ל ומנתחת אותם בניתוח השוואתי של ארגון אוגדות 38 ו-77 ובהקמתן לפני מלחמת סיני. הספר בוחן את המינויים לממלאי התפקידים העיקריים, היכולים להעיד על אבני הדרך בתהליך ההקמה ועל המשקל שניתן לדרג זה. כמו כן נבחנת ומנותחת השתלבות אוגדות 38 ו-77 בעבודת המטה בעת שהן הוקמו - האחת תחת פיקוד המרכז והשנייה על בסיס מפקדת גיסות השריון. לאחר מכן מנותח נוהל הקרב שלהן למלחמת סיני תחת פיקוד הדרום בניתוח השוואתי. בפרק זה מתוארים האימונים והתרגילים שעברו האוגדות מאז הקמתן ועד למלחמה, ואת הציוד והאמצעים שהועמדו לרשותן.
בהמשך הספר מתואר מהלך המלחמה ומהלכי האוגדות וכוחותיהן תוך התמקדות בניתוח השוואתי של תפקוד מפקדות האוגדה ותהליך קבלת ההחלטות במפקדות אלו ביחס לפיקוד ולמטכ"ל, הדרג הממונה, בשיתוף הפעולה הבין־זרועי עם חילות האוויר והים וביחס לדרגים הכפופים להן. כמו כן נבחנים הישגי האוגדות באופן השוואתי בהתייחס למשימות שהוטלו עליהן ולכללי היסוד בלחימה. בתוך כך מתוארים האירועים השונים במהלך הקרבות והסיבתיות להתרחשותם, ובין השאר כיצד הוכנס השריון ללחימה לפני הזמן ומי נושא באחריות לכך.
הבעיה הנדונה לאורך הספר כולו היא חשיבות קיומה של האוגדה המשימתית כדרג ביניים בין עוצבת היסוד - החטיבה - לבין הפיקוד. כן נדונות התרומה שהייתה ללקחי מלחמת סיני והאופן שבו לחמו האוגדות במלחמה זו, על גיבוש דרג האוגדה בצה"ל לאחר המלחמה והפיכתה למסגרת מקובלת לקראת מלחמת ששת הימים.
ברצוני להודות לכמה אנשים שהיו נדבך חשוב בהחלטתי לכתוב את עבודת הדוקטורט שעל בסיסה נכתב ספר זה.
בראש ובראשונה תודה לאשתי שרה שבמהלך השנים "דחפה" ולא הרפתה ממני עד להגשמת מיזם זה, תוך הדגשת הצורך והחשיבות בהשגת תואר הדוקטור שנעשה תוך כדי עבודה שוטפת.
תודתי הרבה לפרופ' זאב דרורי אשר לחץ, עודד ותמך לאורך כל הדרך. היכרותנו החלה עוד בשירותנו בצה"ל. פרופ' דרורי, מח"ט "גבעתי" שפרש ועבר לעסוק במחקר היסטורי, תרם מידיעותיו וממחקריו למחלקת ההיסטוריה של צה"ל עת עמדתי בראשה. במהלך עבודת הדוקטורט הנחה אותי פרופ' דרורי והוסיף ממקצועיותו הרבה באופן שהשביח את עבודתי.
תודתי הרבה לפרופ' יוסי בן ארצי, רקטור אוניברסיטת חיפה בעברו, ממייסדי "פרויקט חבצלות" של חיל המודיעין ועמוד התווך בין אוניברסיטת חיפה למכללות הצבאיות. פרופ' בן ארצי סייע לי מניסיונו הרב בהתגברות על "משוכות" העולם האקדמי בדרך לדוקטורט. עצותיו היו חכמות ומועילות, והסתכלותו על המחקר בראייה "חיצונית משהו" תרמה רבות לאיכות המחקר ולאופן הגשתו. ההיצמדות להנחיותיו באופן מדויק הייתה מרכיב חשוב בתוצאת עבודה זו, ומלכתחילה הוא דחף להפוך את הדוקטורט לספר.
תודתי לארכיון צה"ל שהיה בסיס עיקרי למחקר זה ודאג לספק לי את כל החומר שנדרש ביעילות, בפתיחות רבה ובלוחות זמנים מהירים. במיוחד ברצוני לציין את גברת יפעת ארנון ומר אבי צדוק, מנהל היחידה לשירותי מידע, על גילויי הנכונות לסייע בכל עת ובכל מצב.
בני מיכלסון
מבוא - מהי דיוויזיה?
הדיוויזיה, כארגון צבאי קבוע, נוצרה במלחמת המהפכה הצרפתית והתקופה הנפוליאונית.2 ערכה ניכר בכך שבפעם הראשונה היא ליכדה יחד יחידות של חילות וסוגי נשק שונים. במקום הגושים הגדולים של רגימנטים (יחידה בגודל של חטיבה לערך) מחיל הרגלים ומחיל הפרשים וסוללות חיל התותחנים אשר פעלו, כל חיל וחיל בנפרד, בפיקוד מפקדיהם המקצועיים, באו הדיוויזיות. כלומר עוצבות המכילות בתוכן יחידות רגלים, פרשים וארטילריה והפועלות יחד. בזה דומות הדיוויזיות ללגיון הרומאי הקדום אשר הכיל בקרבו את כל החילות וסוגי הנשק הקיימים,3 ובשל כך הן מסוגלות, כמוהו, לפעול באופן עצמאי, בהיותן "חי הנושא את עצמו" מבחינה צבאית.
בשנת 1788 פותח ביוזמת המרשל ברולי (Broglie)4 הרעיון לעוצבה המורכבת מחילות רגלים, פרשים, תותחנים, הנדסה והשירותים הנחוצים לגוף צבאי עצמאי המתמרן והלוחם במסגרת ארמייה (ואחר כך קורפוס), והונהג מבנה תקני. באופן זה התווסף לצבא צרפת ממד של גמישות שעלה על היכולת של שאר צבאות אירופה.
ב-1793 נקבע שהרכב הדיוויזיה יהיה שתי חטיבות (Brigades) המורכבות משני חצאי בריגדות (Demi Brigades). אלה החליפו את הרג'ימנט (Regiment) שהיה מקובל בצבאות אירופה גם אחר כך.
במחצית הבריגדה היו שלושה גדודי חיל רגלים, ובכל אחד מהם היו שמונה פלוגות רובאים (Fusiliers) ופלוגה אחת של רמנים (Grenadiers). הגרנדירים היו כוח העילית המובחר בכל גדוד. הם אוגדו כגוף אחד למשימות מיוחדות בפיקוד של בעל דרגה וניסיון מתאימים.5
אופיין הרב־חילי עשה אותן לעוצבה הטקטית הגבוהה ביותר בצבאות מלחמת העולם השנייה. הן התאימו לצרכים של צבא גדול, אשר נוצר עם הנהגת שירות החובה והגיוס הכללי - Levee on Masse - בצרפת המהפכנית השולח את זרועותיו למרחק ידוע ובדרכים נבדלות, וכל זרוע מוכנה מייד לפריסה וללחימה עצמאית. ברבות הימים נצטרפו הדיוויזיות והרכיבו את העוצבה האסטרטגית הבסיסית של צבאות מלחמת העולם השנייה - הקורפוס.
הצבאות, שקדמו למלחמת העולם הראשונה, ארגנו כבר את החילות השונים בתוך דיוויזיות וקורפוסים, אולם הם היו שונים באופן מובהק מהצבאות של מלחמת העולם השנייה. השוני התבטא בבחינה הטכנולוגית, והם נעדרו כלי רכב ואלקטרוניקה. לקראת סיום המלחמות הנפוליאוניות אימצו הצבאות האירופיים את הדיוויזיה כעוצבת היסוד המשלבת חי"ר וארטילריה. עדיין מרבית הפרשים רוכזו בחטיבות ובדיוויזיות ואפילו בקורפוסים נפרדים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה שימשה הדיוויזיה הגרמנית (כמו בתחומים רבים אחרים) מודל חיקוי למבנה המקובל של דיוויזיית החי"ר. מרבית הדיוויזיות כללו 12 גדודי חי"ר, ובכל גדוד היו שני מקלעים בתקן או שהם הוקצו לפי משימה.
ברוב הצבאות אוגדו הגדודים בארבעה רגימנטים (שלושה גדודים ברגימנט), ואלה חולקו בין שתי חטיבות (שני רגימנטים בכל חטיבה). השיטה הבריטית הייתה שונה - הרגימנט היה יחידה מנהלית בלבד שגייסה כוח אדם והכשירה גדודים. הגדודים הללו הוקצו ישירות לחטיבות - ארבעה גדודים לכל חטיבה, ובדיוויזיית החי"ר הבריטית היו שלוש חטיבות. בכל דיוויזיית חי"ר היו גם יחידות של כמה מאות פרשים, משום שמשימות הסיור או המסך המאבטח הוטלו על חטיבות ודיוויזיות פרשים עצמאיות. עוצבות פרשים גדולות אלו כללו כמעט אך ורק חיילים רכובים על סוסים וכמה סוללות תותחים נגררי סוסים. ערב מלחמת העולם הראשונה הוסיפו הגרמנים פלוגה של פלסים רכובים על סוסים ופלוגה של רגלים רכובים על אופניים לכל דיוויזיית פרשים.6
הצבאות נבדלו בעיקר בקוטר התותחים ובכמות שהוקצתה לדיוויזיות החי"ר: מ-36 תותחים של 75 מ"מ בלבד בדיוויזיה הצרפתית ועד 75 תותחי הוביצר (כולל 18 תותחי 4.5 אינץ' - 115 מ"מ) בדיוויזיה הבריטית. מגוון ההרכבים ביטא את הבלבול ואת חילוקי הדעות באשר לתפקיד הארטילריה ובאשר לחשיבות השילוב הבין־חילי.
בימים שלפני המצאת המכונית היו הפרשים הכוחות הניידים ביותר, ולכן הם אלה שיועדו לתפקידים הדורשים תנועה ומהירות. מסורתית לפרשים היו שלוש משימות: סיור ואבטחה לפני הקרב; הסתערות בקרב; ולאחריו מרדף וניצול הצלחה. התגברות עוצמת האש הובילה טקטיקנים רבים להציע שבנסיבות החדשות שנוצרו בשדה הקרב, משימת ההסתערות הרכובה של הפרשים, שמטרתה להלום ולזעזע את האויב, אינה ישימה יותר אלא בנסיבות נדירות. לטענתם, מאחר שהסתערות כנגד רובים ומקלעים כמוה כהתאבדות, פרשים יאורגנו מחדש כרגלים רכובים.
בעודם רכובים ימשיכו לבצע את משימות הסיור, האבטחה וניצול ההצלחה, ובאותה עת הם ישמשו כוח רגלים בעל ניידות גבוהה, כל עוד הוא אינו במגע עם אויב. כאשר יגיעו לטווח מגע, יֵרדו הלוחמים מהסוסים ויילחמו כחי"ר. למעשה הפרשים תפקדו באופן הזה כבר במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית, המלחמה האנגלית־בורית ומלחמת רוסיה־יפן. הפרשים הבריטים והגרמנים שיצאו למלחמת העולם הראשונה היו מצוידים במקלעים ומאומנים להילחם ברגל, אם יהיה צורך בכך.
במשך מלחמת העולם השנייה ובשל נסיבותיה המשתנות והזירות הגאוגרפיות השונות שהשפיעו על הצרכים ועל הדרישות, נעלמו הפרשים מהדיוויזיות ברוב הצבאות. הם הוחלפו בשריון והתרבו הארטילריה והמרכיבים הטכניים.
את הרושם הרב ביותר במלחמה השאירו הדיוויזיות הניידות - הממונעות, הממוכנות והמשוריינות - אשר הבקיעו את מערכי האויב והביאו לשדה הקרב את מושגי התנועה והמהירות. אלו היו גם העוצבות שעמדו לעיני מפקדי צה"ל בראשיתו, כאשר עלה הצורך להפעיל יותר מחטיבה בשדה הקרב ונדון בניין הכוח של הצבא הצעיר.
תפיסת "מלחמת הבזק" שהתפתחה במלחמת העולם השנייה, בתחילה בצבא גרמניה ואחר כך בווריאציות שונות בצבאות בעלות הברית, הציפה את נושא הרמה הגבוהה ביותר של ארגון עוצבות יסוד. הטנק והמטוס לסיוע קרוב היו חייבים להיות המרכיבים המרכזיים והבולטים בכוח האמור "לשרור בשדות הקרב", אבל אין הם מסוגלים לפעול לבדם. היה צורך בכוח מאוזן, משולב בכל הזרועות, ומאורגן כך שיוכל להפוך בגמישות ובמהירות לצוות קרב אחד ולצוות קרב אחר.
גנרל היינץ גודריאן, מייסד חיל השריון הגרמני ומפקדו בתקופה ניכרת במלחמת העולם השנייה, עמד על כך עד מהרה: "המחקרים ההיסטוריים שעשיתי, התרגילים שנערכו באנגליה והתרגילים שעשינו אנו בעזרת דמיים, שכנעו אותי שהטנקים לא יוכלו לעולם להפיק את מלוא יכולתם כל עוד לא יובאו כלי הנשק האחרים שבהם הם חייבים להסתייע, בסופו של דבר, לרמת הביצועים שלהם במהירות ובעבירות [...] מה שדרוש הן דיוויזיות שריון הכוללות את כל החילות המסייעים שיאפשרו לטנקים ללחום בהצלחה מלאה".7
גודריאן ועמיתיו ניצחו במקום שהוגי הדעות הבריטים פולר ולידל הארט נכשלו, וגיסות השריון (הגרמנים והסובייטים בתחילה) קמו והיו. כל אדם בדיוויזיית שריון - מן המפקד ועד לטען־קשר, מטייס המטוס הקל ועד איש צוות התותח, מקצין המטה לענייני תחזוקה עד לעובד השירותים והניקיון - כולם היו שריונאים, ולא הניחו להם לשכוח זאת. הם ראו את עצמם, ונראו בעיני אחרים, כחיילי עילית, מעמד שאושש עד מהרה באמצעות ההישגים. אי אפשר שלא לשים לב לעובדה שבמהלך המלחמה ואחריה נטו הסובייטים לייחד את תואר הכבוד "גוורדיה" לעוצבות המשוריינות שלהם. אין ספק שרוח הגיסות, הביטחון העצמי ותחושת האלמוות הנובעת מגישה כזו היו מגורמי הניצחון של השריון הגרמני ולאחר מכן של בעלות הברית בסיום מלחמת העולם השנייה.8
איור 1 - דיוויזיית שריון אמריקנית לאחר הוויתור על דרג החטיבה - 1943
פרק א
ניצני האוגדות המשימתיות בצה"ל, 1954-1949
ניצני העוצבה העל־חטיבתית בצה"ל נבטו כבר במלחמת העצמאות ואפילו לפני קום המדינה. במהלך המלחמה נוצרו מפקדות חזית, והן בוטלו בסופה. היעדר מפקדות מבצעיות על־חטיבתיות בצבא שהוקם לאחר מלחמת העצמאות הוביל להקמת מפקדות האוגדה, ותהליך הקמתן נשען על גורמים אחדים ובהם הלימוד מצבאות זרים.
הדיוויזיה המשלבת את שלושת הדרגים בשדה הקרב הפכה לעוצבת יסוד וכללה את הדרג המסתער - שריון וחי"ר, הדרג המסייע - תותחנים, הנדסה וקשר, והדרג המשרת (המנהלתי־לוגיסטי) - הספקה, חימוש, רפואה.
במלחמת העצמאות התנסה צה"ל לראשונה בפיקוד על כוחותיו באמצעות מפקדות על־חטיבתיות אשר בתחילה הוקמו אד הוק - לגזרה ולזמן מוגדרים - ובהמשך, מאוגוסט 1948, מוסדו במסגרות של חזית.
הסיבות להחלטות בדבר הקמת מפקדות על־חטיבתיות נבעו מהצורך לרכז כוחות למשימות חשובות שהוגדרו להשגת יעדים אסטרטגיים במלחמה. היו אלו צעדים ראשונים של צבא שזה עתה "עלה" מהמחתרת ועסוק היה בהתארגנות תוך כדי מלחמה על הקיום.
עוד לפני קום המדינה עלה צורך זה, והוא נוסה במבצעי "נחשון" ו"יבוסי" ובמערכת משמר העמק. ניסיונות היוליים מאולתרים אלו בהפעלת מסגרת ומפקדה על־חטיבתית נבעו מצורך השעה, אולם התברר כי יש חשיבות להקמת מפקדה שתיישם את עקרון אחדות הפיקוד כדי לרתום כוחות שונים למטרה משותפת, אך לא די במפקד עם מנהיגות ואוטוריטה מוכחות. פתרון זה היה יכול לעבוד לזמן מוגבל, כמו שמעון אבידן ב"נחשון", או במרחב מוגבל, כמו יצחק שדה במשמר העמק. אולם מרגע שהמסגרת כללה כוחות גדולים, כדוגמת שתי החטיבות במבצע "יבוסי", אזי ההישגים היו יכולים להיות לכל היותר מוגבלים בלבד. היעדר מפקדה ומטה ממוסדים לא אפשרו לממש את הייעוד הבסיסי והאוניברסלי של הדיוויזיה: ליכוד יחד של יחידות מחילות שונים, תוך קיום שלושת הדרגים בשדה הקרב הדרושים לשם כך.9
לאחר הקמת המדינה, כאשר עמד צה"ל הצעיר מול פלישת צבאות ערב, מייד עלה הצורך לרכז כוחות למאמץ העיקרי בזירת ירושלים. במקרה זה, לראשונה, הוקמה מפקדה על־חטיבתית אשר אפשר לזהות בה סממנים התחלתיים של מפקדת דיוויזיה. הייתה זו חזית ירושלים בפיקוד הקולונל היהודי־אמריקני דוד מרכוס, שלצורך ביסוס סמכותו הוענקה לו דרגת אלוף.
המשך הפרק בספר המלא
