כאשר ירד קרון זה מקו הייצור בגרמניה בראשית המאה הקודמת, הוא תוכנן לשאת סחורות לאורכה ולרוחבה של אירופה. ואכן במשך שנים רבות הוא הוביל סוסים, בקר, דואר, מזון וסחורות אחרות.
במלחמת העולם השנייה השתמשו בו הנאצים כדי להוביל אנשים. כמאה אנשים, לעיתים יותר, נדחסו לתוכו בטרם הוגפה הדלת מאחור, מותירה אותם באפלה.
רב מפורסם אחד אשר נסע בקרון כזה עוד כשהייה ילד קטן זוכר כי הוא הבחין במילים "שבעה סוסים" רשומות על דופן הקרון. במקום שהקרון יישא שבע בהמות, הוא זוכר כי הקרון שלו נשא ילדים ומבוגרים דחוקים בצפיפות רבה כל כך, עד כי לא יכלו לזוז.
כשתיפרש יריעת הסיפור יתאר הרב כיצד האימה מפני קרונות לא סרה ממנו כל ימיי חייו. בכל פעם שהיה נתקל בקרון, היה נאחז רעד של חלחלה. גם כשבגר היה נמלא ברעד – עד היום שבו ראה את הקרון הזה עומד לבדו בבירקנאו.
כאשר התבונן הרב בקרון זה, לא נזכר רק בסבל ובהרס אשר מילאו את ליבו. הוא ראה לפניו הישרדות וחיזוק של האמונה. סיפורו של הקרון הפך אותו מכלי טרור לגלעד קדוש.
אומרים כי מששת מיליוני בני אדם שנרצחו בשואה, כמחציתם הובלו בקרונות רכבת.
קרון זה שירת את היטלר ונשא אלפי יהודים אל מותם. באביב ובקיץ בשנת 1944 הוא נסע הלוך ושוב בין הונגריה לפולין, מוביל אנשים שרובם לא ידעו לאן פניהם מועדות.
בירקנאו היה בית החרושת למוות של אושוויץ, ובתאי הגזים שלו הושמדו בתוך חודשים כמעט חצי מיליון מיהודי הונגריה.
לאחר המלחמה חזרו רוב הקרונות לשמש להובלה של סחורות בחברת הרכבות הגרמנית, והיה אפשר לראות אותם בכל ימות השבוע חוצים את הארץ כדבר שבשגרה, כאשר איש אינו נותן עוד את דעתו על עברם המרושע.
גורלו של קרון מסוים זה אחר. הצבא הבריטי המנצח הפקיע אותו, והוא צורף לרכבת תחזוקה אשר נסעה לאורכם ולרוחבם של הפסים כדי לתקן חלקים שניזוקו במסילת הברזל. רכבת משא זו מנתה קרונות אחדים, וכל אחד מהם מילא תפקיד משלו: אחד נועד לבישול, אחד לרחצה, אחד שימש סדנה, ואילו קרון זה נועד לשינה. הוא הוכשר ושופץ והותקנו בו דרגשים.
כמה עשורים אחר כך מצא קרון זה את מנוחתו בקרבת הגבול בין גרמניה להולנד.
שנים רבות עברו מאז הוצא מכלל שימוש, והעזובה ניכרת בו. לאחר חיפוש שארך יותר משנתיים, נתגלה הקרון ושופץ לפי אמות מידה מוזאוניות.
לאחר מכן נלקח הקרון והושב לבירקנאו על ידי פרנק לאוי שהיה ילד כאשר נעלם אביו ואשר רק אחרי חמישים שנה עלה בידו לגלות מה עלה בגורלו.