נובמבר 1998
שרית
"אני אוהבת את יום ראשון." קולי ממלא את חלל המעלית הקר. גילי מסיט מעט עיניו לכיווני ומעלה חיוך חיוור. כן, אני פשוט אוהבת, את ההתחדשות הזו של שבוע צעיר ורענן הטומן בחובו התרחשויות לא גלויות.
השבוע הזה יהיה נפלא. אני שולחת לגילי חיוך מעודד ומושיטה את ידי אליו. הוא הוא כמו תמיד, אוסף את כף ידי, מקרב אותה את פיו ומנשק את אצבעותיי. זה אמור להרגיע אותי, אבל אני מרגישה שידו חמה, רותחת. אני מביטה שוב בפניו עיניו נוצצות ברוך, אך מבטו ספוג סבל. אני מרגישה שוב את החרדה מטפסת ומזדחלת לה בגופי, גילי מבחין בכך, קורא אותי כמו ספר שהוא יודע כל מילה בעל פה וממהר להרגיע אותי.
"אני אהיה בסדר, זו בטח שפעת חדשה שבאה לבקר." הוא מנסה להשקיט את סערת הדאגות שמשתקפת בעיניי. אנחנו מביטים אחד בשנייה והשתיקה ממלאת את חלל המעלית בכל מה שאנו לא אומרים.
שלושה עשורים אנו מביטים זה בזה, נאחזים בעוגני אהבתנו, משפעים בביטחון זה את זו, מתאזנים, מאזנים, כלים שלובים, הרגע הזה עכשיו דווקא בתקופה הזו, אני מרגישה, שהוא לא מספר לי את האמת, הוא מסתיר ממני, מקים חומה ביננו וזה מפחיד אותי. אני חרדה לו.
אנחנו עולים במעלית, ההתרגשות והדאגה גם הן עולות איתנו. אנחנו חוגגים היום השקת חדר ניתוחים חדש, קוטפים את פירות ההשקעה. זו אומנם לא פסגת השותפות שלנו, אך שנינו מרגישים שזהו בהחלט הישג שיש להתגאות בו.
המעלית עולה, אני שונאת מעליות. אני פוחדת שהן תתרסקנה מטה ללא שליטה. אני מביטה בבעלי, בחברי, בגלגל ההצלה שלי, הוא יפה, לקנא כמה שהוא יפה. שערו החלק הארוך מגיע מעבר לכתפיו הרחבות והמחודדות.
חליפת שלושת החלקים האפורה שלבש, יושבת עליו בדיוק מושלם. תווי פניו משורטטים להפליא, אם כי לאחרונה הם מעט כחושים, יכולים לככב בפרסומת לאפטרשייב. שלושים שנה אנחנו יחד ואני עדיין נפעמת מיופיו. כפות ידיו בעלות האצבעות הארוכות והגרומות יכולות להתחרות ביופיין של מודל כפות הידיים הנשי, ממש כמו ברברה סטרייסנד שכפות ידיה שבו אותי בסצנת הסיום של "מצחיקונת". גילי משדר אלגנטיות, ביטחון, עוצמה כשהוא בסביבה ואי אפשר לפספס שהוא זה ששולט במרחב. כמו החלילן מהמלין שבחלילו מגנט את כל העכברים והילדים ככה גילי, ממגנט אליו את כל העיניים של הנשים וגם של גברים.
הימים האחרונים ותחושות החרדה לבריאותו מערבבים אותי, טורפים אותי. מדי בוקר כשאני מתעוררת בהיסטריה משינה, שטופת זיעה, אני מנסה להשתיק את מוחי בחזרה ומשכנעת את עצמי שהכול טוב, שיהיה בסדר. הגוף של גילי כאילו מתאדה באופן הדרגתי במדרון תלול כלפי מטה וגילי לא מדבר איתי על המצב, מדי פעם מעדכן שהכול בסדר. אני מבינה שבשביל שכולנו נמשיך בשגרה רגועה אני צריכה לשתוק בנושא הזה וזה מקומם אותי, לשתוק, לחכות ממנו לתשובות, זה משגע אותי. השקט הכפוי גועש בתוכי. אני מביטה שוב בגילי, במסכת החיוך המלאכי שלו וחושבת לעצמי כמה שונות יכולות לעיתים להיות החיצוניות והפנימיות.
דלתות המעלית נפתחות, משב הקור האופייני למסדרונות בית חולים מאגף אותנו, מאיים להקפיא אותנו כאילו מראש מכינים אותנו למקררים של חדר מתים. אני מסתכלת לרגע ומביטה בבואתנו שמשתקפת במראה, אנחנו נראים כל כך טוב יחד, גילי בחליפתו ואני בשמלה הכחולה שאני נוהגת ללבוש רק משום שהיא יושבת בדיוק כמו שאני אוהבת. אנו מתואמים, מתואמים באלגנטיות, מתואמים בתנועותינו. אנו מחייכים זה לזה, אוחזים ידיים ויוצאים יחד מהמעלית ישירות למסדרון המחלקה.
ריח בית החולים וחומרי החיטוי חודרים לאפינו. פחות מחודש עבר מאז שהמחלקה הכירורגית החלה לפעול והיא עטופה ענני ליזול.
ענת האחות הראשית עומדת בקצה המסדרון מחייכת חיוך רחב.
"הזוג גרנות," היא מקבלת אותנו בלבביות יתר, "לכבוד הוא לי לארח אתכם כאן. פרופסור לוין מתעכב בחדר הניתוח. אערוך לכם סיור במחלקה והפרופסור יצטרף אלינו לטקס חנוכת חדר הניתוחים''.
גילי מהנהן בראשו ומכווץ את עיניו. עיניו הן תמיד המראה בשבילי להבין מה הוא מרגיש. הכיווץ שלהן מלמד אותי שהוא סובל. המבט שלו כאילו מוסתר ממני, הוא יודע שאני אקרא בפניו את הסודות וזה מדליק אצלי שוב נורה אדומה. מכיווץ עיניו, מהתנועה הקטנה שהוא מנסה כל כך להסתיר ממני, אני מבינה שאפילו התנועה הקלה הזו גורמת לכאב הראש הכרוני שממנו הוא סובל בזמן האחרון.
"נשמח להתלוות אלייך, ענת." הוא עונה בקול צרוד ומשתעל.
זה נשמע רע, ושוב המחשבות על הבקרים שאני מתעוררת לשמע שיעוליו העמוקים של גילי, שמגיעים מחדרו. הבוקר ששתינו קפה העליתי בפניו שהוא חייב לגשת שוב לרופא המשפחה לבדוק את העניין.
אני כבר לא בטוחה שזו התקררות .
גילי אוחז בידי, יש לו עדיין חום גבוה. עיניו הנוצצות מסגירות זאת גם ללא מגע .
"ברגע שייגמר הפסטיבל הזה, אנחנו רצים לרופא." אני לוחשת לו. גילי מציץ מבעד לבלורית שער שנפלה על עיניו ומחייך.
"בסדר, בסדר." הוא אומר ושנינו מחייכים אחד לשני .
ענת עורכת לנו סיור במחלקה, בדרך היא נעצרת בדלפק האחיות ושואלת מי מהרופאים מתלווה אלינו. אני מנצלת את הזמן הזה לבחון את מצבו של גילי, אני מניחה את ידי אל המצח הלוהט שלו. אנחנו חייבים להזדרז עם הביקור הזה ולרוץ לרופא שלו.
"דוקטור איתן יתלווה אלינו לסיור." אומרת ענת. ידי קופאת על מצחו של גילי, צמרמורת עולה במעלה גבי. גילי ואני מחליפים מבטים, חצי חיוך נמסך על שפתיו העבות של גילי.
גילי לוקח את כפות ידיי ונושק להן. הוא מבין מה מתחולל בתוכי מהרגע ששמענו את צמד המילים "דוקטור איתן". "יהיה בסדר, אני פה איתך" הוא מבטיח לי.
"או הנה הוא" ענת בקול צייצני ונרגש "דוקטור איתן אני שמחה להכיר לך את בני הזוג גרנות, שתרומתם הנדיבה אפשרה לנו את הקמת חדר הניתוחים החדשני הגברת שרית ומר גילי גרנות". שיט, לא זה לא קורה לי, אני מסתובבת לאחור מרפה מאחיזתו של בעלי רק כדי להביט באותו ים כחול עמוק, ערוך לביקור שלנו, המבט המצמית שלו, סוחף אותי במשיכה לא ברורה, וכמו אז בנובמבר 1985 אני שוב טובעת בעיניו הכחולות.
"היי, תיתי," זוהר עונה, הקול הזה שלו, הקלילות הבלתי נסבלת כאילו אנו שוב רק שכנים שחולפים במדרגות זה מול זה, "גילי! גילי גרנות, טוב לראותך." זוהר פונה לגילי באדישות.
גילי מושיט את כף ידו, זוהר אוסף אותה בשתי כפותיו הענקיות, ומשתהה לרגע, כאילו רוצה לשאול את גילי שאלה. גילי אוסף במהירות את ידו.
"זוהר... לא ידענו שאתה בארץ." גילי עונה דרוך.
"קפצתי לביקור קצר." זוהר עונה בנינוחות האופיינית לו.
"כן." גילי עונה בקול מהורהר ומוסיף: "מפתיע לפגוש אותך פה. הזמן עושה איתך חסד, אתה נראה טוב." גילי מנסה להקל על הסיטואציה, אך קולו מסגיר את אי הנוחות שלו.
"בואו נתחיל בסיור." זוהר מסמן בידו לענת שאפשר להתקדם. היא מצייתת להוראתו ומתחילה לצעוד. אני משתהה מאחור, מתקשה להמשיך ללכת. אני מנסה לאסוף עצמי, להרגיע את הדופק המשתולל ואת הרעד בגופי.
"תיתי, את באה?" גילי קורא לי.
אני מהנהנת ומתחילה להתקדם לעברם, לא מצליחה להתיק את עיניי מזוהר. הוא לא השתנה למעט הקמטים הקטנים שנוספו בצידי עיניו היפות... זוהר. זוהר איתן. בניגוד לכל מה שמתחולל אצלי, הוא נראה רגוע ואני מנחשת שהוא ידע שנבוא, הוא לא מופתע, חיוכו המרומז, חיוך עקום ומר מצליח להעביר אליי גל של קור. החיוך הזה מרמז לי שזוהר ידע מראש שנפגש כאן הוא, אני וגילי. אני מרגישה את המתח באוויר כאילו שאני נמתחת בין שניהם וכל אחד אוחז בחצי מהלב שלי ומושך, המתח הזה משתק אותי אני לא יכולה לזוז.
"אוקיי, תיתי. קדימה, בואו נמשיך בסיור." זוהר מתקדם ולכיוון המסדרון. גילי וענת מתקדמים, אני מנסה להיצמד אליהם אך רגלי, כאילו יצוקות בבטון הגוף כולו כאילו משותק מהמתח , מהמפגש הזה, מהמעמד להיות בחלל כשמשני צידי שני הגברים האלה של חיי , זה סוגר עלי, משתק אותי.
זוהר מניח את ידו בתחתית גבי. היד הזו, לחוש אותה גם מעבר לאריג של השמלה שלי, מחשמלת, המגע שלו הזה שוב מעביר בי את אותה צמרמורת. הוא חש בכך ומרחיק ממני את ידו. מבטינו ננעלים. אני מנסה לקרוא את מבטו ומבחינה באותו אור בעיניו שהיה מאיר אותי בתשוקה שהזמן לא הצליח לכבות.
התשוקה הכמיהה שחומות חיי, ההבטחות וההסכמים שהתחייבתי לעד, הרחיקו אותן כמצורעות המורחקות משערי העיר .
עיניי המורדות יוצאות למסען והן נצמדות למבטו המהפנט וצוללות לעבר שפתיו המתוחות בקו דק ומתוח, אני מנסה להבין משפתיו, לאתר בהן תשובה לשאלה שגועשות בי. אני חוקרת לעומק את פניו, האם הוא כועס? אני לא מצליחה לקרוא אותו.
אם פעם הייתה לי גישה לרגשות שלו, לפנים שלו, עכשיו אני מרגישה שהוקמה חומה ביננו. לרגע אחד משהו נסדק בחומה הזו. אני מזהה את אותו ניצוץ מפעם, עיניו מתרככות מעט.
הוא מפנה ראשו לכיוון המסדרון. ידו שעדיין מונחת באגביות על גבי, מתהדקת ומעלה בי תחושות שטמונות עמוק, עמוק בתוכי, מחשבות אסורות וגעגוע עז למה שהיינו. למה שיכולנו להיות. הוא מוביל אותי באחיזתו לכיוון מסדרון המחלקה בבית חולים.
אני מרגישה כאילו אני באיזושהי סצנה ממחזה, עומדת על הבמה ומשחקת את המשחק.
הדלתות האוטומטיות נפתחות. ענת ובעלי נכנסים למסדרון המחודש, זוהר ואני צועדים אחריהם במרחק קטן. רגליי כושלות ואני כמעט מועדת. אין לי הכוחות. אין מרחב גדול מספיק שיכול להכיל את גילי, את זוהר ואותי ביחד.
זוהר נעמד, פונה אליי ומסתכל, הוא גבוה ממני והעמידה הזו של שנינו בלב המסדרון הופכת לי את הבטן. אני פשוט לא יודעת מה לעשות. מישהו שכח להעביר לי את התסריט ולעדכן אותי. זוהר כנראה מבין שאני במצוקה, מבולבלת מהמצב ולוקח פיקוד ומנווט אותי חזרה אל השביל הנכון. הוא מוריד את ידו מגבי ותחושה של קור תופסת את מיקומה, פתאום אני כמהה למגע שלו, לחיבור פיזי ביננו, לזרימה הזו בין גוף לגוף גם אם השילוב הוא רק בכף יד.
שרירי הלסת שעל פניו מתהדק ואני מבינה מזה שכנראה גם אצלו יש סערה ואז כאילו גם הוא בכמיהה הבלתי רוויה של מגע ביננו, הוא מתקרב אלי כך שאני מרגישה את הנשימה שלו, ואז הוא פשוט אוסף את כף ידי בכף ידו הגדולה, יש חיבור, יש זרימה.
"בואי תיתי, בואי איתי." הוא אומר בקולו הצרוד וסוחף אותי אתו אל סתיו 1985.
סתיו 1985
קר. כל כך קר לי, אימא אמרה לי לקחת איתי עליונית, אך השמש של הבוקר הוליכה אותי שולל. לבשתי חולצה קצרת שרוולים עם סמל בית הספר, את העליונית השארתי בהפגנתיות על המיטה. זו הייתה טעות להשאיר את העליונית בבית, אבל אם הצלחתי ולו במעט לעצבן אותה,
זה שווה את זה.
שוב הכעס עלה בי בעקבות השיחה אמש, כעס עמוק. גם העלבון גועש בתוכי.
לא רציתי עדיין לעסוק בזה, בכל מקרה לא לבד, אחכה לערב. גילי ואני נשב על הגג וביחד נחליט איך מתמודדים עם הצרה הזו.
זה היה ביום שבו תלמידי יא' כמו בכל שנה, נרתמו למבצע התרמה ה"הקש בדלת" לעיוורים. ברגע שנשמע הצלצול להפסקה הגדולה ,גילי קיפץ במהירות לשולחני, מושך מבטים מכל בנות הכיתה ביופיו הייחודי. הוא נראה כמו סולן להקת רוק כבד, אבל היה בו משהו מעודן. תהיתי אם הוא מודע להשפעת המראה שלו על הבנות. לא פעם קרה שבנות התחברו אליי וניצלו אותי רק בשביל להתקרב אליו. הרבה מבנות השכבה חיפשו את קרבתי רק בגלל שידעו שאני על תקן "אחותיתי" של גילי.
לא פעם העברתי לו הודעות מפתות מהיפות שבבנות. ברור היה שהן לא היו טורחות להעיף מבט לעברי לולא היה גילי באמתחתי. לולא קרבתי לגילי לא הייתי בחבורת המקובלות הנחשקת של הכיתה .
גילי לבוש בתלבושת אחידה משלו. מכנסי ג'ינס של "ליוויס" משופשפים וקרועים כמיטב האופנה, חולצה לבנה חלקה, כרגיל, ונעליי אדידס רום חדשות. אורכו, תנועות גופו האיטיות, גלי שערו הזהוב שנופלים על מצחו תמיד עוררו בי קנאה.
גילי תמיד היה רזה וגבוה. גוף גמיש ומוכשר, המתנהל באופן חלק ומהפנט בכל תנועה. כשהיינו ילדים בגן חובה, הוא היה משתחל בין סורגי הגדר של גן הילדים כאילו אין גדר וכאילו איכשהו הגוף החלומי הזה שלו יכול לעבור כל דבר.
גילי ואני היינו ניגודים פיזיים: הוא גבוה, אני נמוכה, שערו בהיר, חלק ורגוע, שערי כמו שלהבת אש, כך גילי נהג לומר. ל"ג בעומר כזה, ג'ינג'י קופצני ומתולתל. עיניו כהות מול עיניי הירוקות, כשרונו היה זולג מכל אצבע, מכל חלקת גוף ואילו אני בקיצור מחמיא פשוט לא כשרונית באופן אמנותי. למרות הניגודים האלה התנהלנו כיחידה אחת המתפקדת באופן מושלם. תיתי וגילי.
אף פעם לא חיפשו רק אותו או רק אותי. תמיד זה היה אותנו.
מישהו ראה את תיתי וגילי? תיתי וגילי אכלו? תיתי וגילי הכינו שיעורים?
"תיתי, כבר הודעתי במזכירות שאנחנו צוות בהתרמה", גילי הודיע לי בחיוך ממזרי. התקשורת בינינו מתנהלת באופן די פשוט. גילי מחליט, מזמין, קובע ומודיע לי.
הוא יודע שתיתי תמיד תסכים.
"לא חשבתי אחרת." חייכתי אליו בחזרה. "בתנאי שאתה סוחב את הנרות ואני את התרומות ואת פנקסי הקבלות." הוספתי בניסיון נואש להסדיר את חלוקת התפקידים בינינו.
חיוכו של גילי לא מש מפניו.
"נראה אחותיתי, נראה." וכמו כוכב פרסומת של קוקה קולה, הוא יצא מהכיתה מלווה במבטים נכספים.
הבנות בשביעית כל כך השתנו פתאום, מפלס העקבים עלה, כמויות האיפור שנמרחו בשכבה הוכיחו שהפרפומריה של עדנה שבהמשך הרחוב הסמוך לתיכון הייתה שוקקת ביותר.
איכשהו לא מצאתי עצמי בגל הנשיות הזה. הנתונים הפיזיים שלי לא ממש השתנו. לא הגובה, לא ההיקפים, וגם תאיי המוח והמערכת ההורמונלית לא עברו שינוי דרמטי.
קרנבל הזוגיות שפקד את השכבה, פסח עליי, בעיקר משום שהייתי קטנה מדי וחברה של גילי.
כל הנושא הזה של ההשפעות הפיזיות וההתבגרות שלנו לא ממש העסיק אותי, באותם ימים, לא הרגשתי שזה חסר לי. כ
ל שעניין אותי אז היה גילי והשחייה. גילי ואני בילינו יחד כל יום מהבוקר כשנפגשנו במעלית והלכנו יחד לבית הספר. כשחזרנו מבית הספר הכנו שיעורי בית יחד, שיחקנו, דיברנו, צחקנו, יצרנו, טיילנו, שתקנו. בילינו יחד עד שעות הלילה על הגג. כשהשעה הייתה מאוד מאוחרת היינו חוזרים מארץ תיתי וגיל ויורדים מהגג חזרה למציאות הביתית שלנו. ידענו לשמור זה על זה ובעיקר על הביחד.
נשמנו את האוויר אחד של השנייה.
גם הפעם, אחרי הלימודים אנחנו נפגשים בשער.
גילי מוקף במעריצות מצחקקות, מבטו צף מעל ראשיהן משוטט בחוסר נוחות, ברגע שהוא מבחין בי ,הוא נרגע וחיוך ענק מתפשט על פניו. הוא נמלט באלגנטיות של פנתר מחבורת הבנות שמקרקרת סביבו. כשהוא מתקרב אליי אני שמה לב, שתיק הגב האופנתי שבדרך כלל יש בו רק עפרונות פחם ובלוק ציור מונח שמוט על כתפיו המחודדות, מלא עתה עד אפס מקום.
אני מבינה שאלו הפנקסים וחבילות של נרות חנוכה. גילי מניח את זרועו הארוכה על כתפי, אנחנו יוצאים ביחד לכיוון צפון.
''יאללה תיתי, בואי נכבוש את "בבלי" כבר עכשיו, כך שעד הערב נגמור את כל "הסטוק" הזה."
כמה דקות אחרי, אנחנו צועדים ביחד ברחוב יהודה המכבי, מתואמים, גילי בצעדיו האיטיים מנסה להתאים את קצב הצעדים הארוכים של רגליו, שבשלוש שנים האחרונות התארכו, לרגלי שצעדו בצעדים זריזים וקטנים.
אני מתלבטת מה לספר לו קודם. בסופו של דבר אני בוחרת במה שקל לי לדבר עליו ומחדשת לו שדן החתיך ממגמת ההיסטוריה ניגש אליי אתמול והזמין אותי לסרט חדש של "רוקי".
אני משתפת אותו בהתלבטות שלי. מצד אחד אני ממש אוהבת את רוקי, מצד שני אני לא מרגישה שאני ממש אוהבת את הרעיון של צפייה בסרט עם דן ומצד שלישי, אם יש כזה צד, דן הוא בכל זאת אחד הבחורים היותר חתיכים בשכבה.
האמת היא שאני די מופתעת מההזמנה שלו. אולי כדאי שאתן לזה צ'אנס. גילי נעצר, אני מבחינה לרגע קט בכעס על פניו.
"מה כבר יכול לקרות בסרט כל כך רומנטי כמו "רוקי". הוא אומר בציניות ומחייך חיוך מוזר.
אני מחייכת אליו בחזרה.
הוא אוחז בידי ואנחנו ממשיכים לעבור מדלת לדלת בתקווה לגייס כמה שיותר תרומות.
"מה קורה חוץ מזה, למה לא עלית לגג אתמול?" הוא שואל, אני מתמקדת במרצפות של הרחוב ובצעדי המהירים ועונה בקול קטן
"עזוב, זה כבד מדי לעכשיו, נדבר על זה בסוף היום."
גילי שוב עוצר. ידו אוחזת במרפקי ועוצרת אותי.
"וואו! אני מבין שזה עניין רציני. אני לא מתכוון לחכות עד הערב. תשפכי את מה שיש לך להגיד. חוץ מזה יכול להיות שלא אעלה היום לגג, יש לי פגישה בשבע עם מנהל מגמת האומנויות ב"גימנסיה". הבנתי שרוצים לעשות תערוכת ציורים של תלמידי עירוני ד' ושל תלמידי הגימנסיה."
אני מתרחקת מאחיזתו ממשיכה לצעוד, גילי מצטרף, צועד לצידי .
"לא." אני מתעקשת. אני לא מוכנה לשוחח על זה ככה, כאילו זה עוד אחד מאלפי הנושאים שאנו טוחנים מדי יום. זה יותר מדי חשוב. אני לא יכולה להפיל עליו כזו פצצה עכשיו. אנחנו צריכים זמן ושקט לחשוב ביחד איך פותרים את המלכודת הזו.
"נחכה עד הלילה ואם לא היום אז מחר, זה לא שאני עוזבת מחר לאמריקה", לפחות לא כרגע אני חושבת לעצמי. הצורך לפרוק את העול הזה, את העומס שנוצר בתוכי בעקבות ההחלטה של אימא כל כך חזק ולמרות זאת אני מבינה שאצטרך לחכות שנהייה בפינה שלנו ושנחליט ביחד, גילי ואני מה עושים.
אנו מסתערים על מגדלי המגורים של שכונת "בבלי", עוברים מדירה לדירה, מקישים בדלתות, מגייסים תרומות תמורת נרות חנוכה צבעוניים. כמעט כולם, תורמים. בשעה שש וחצי בערב, גילי מחליט שזה הזמן לפרוש. הוא חייב ללכת. גילי מתלבט אם להשאיר אותי לבד.
"אני אהיה בסדר, אל תדאג." אני מרגיעה אותו ובסופו של דבר הוא משתכנע.
בדרך הביתה אני חושבת בזמן ההליכה איך להתמודד עם אימא ועם עוד חפירות שלה על רעיונות ל"חיים מאושרים". אילו היה לי אבא במקום מצבה של חלל גיבור, אילו הייתה לי משפחה רגילה ולא משפחת שכול, אולי הסערות שתוקפות מדי פעם את אימא היו שוכחות לתמיד.
הפעם היא הרחיקה עד לאמריקה, היא חושבת שמיאמי תעשה לנו טוב, שם מעבר לים עם החבר התורן שלה, השולי הזה שלה, נהיה משפחה מאושרת.
אמרתי לה שהוא נחמד ושהוא טוב לה, אבל לי טוב כאן.
אני מבינה את הקושי שלה להקים בית וזוגיות חדשה כשברקע מאחור ניצבת המצבה של אבא. ביום שבו אבא מת והוצבה האבן הגדולה ששומרת אותו בתוך האדמה, גם המשפחה שלו כאילו נטמנה באדמה אתו, הם פשוט נעלמו והשאירו אותנו לבד. אימא הבינה שההורים שלה צדקו כשאמרו שאבא והיא הם כמו שמן ומים, שאין ביניהם חיבור בין מזרח ומערב.
כמו בחברה הישראלית, לא משנה כמה חורים וקברים עוד נחפור ונמלא, הפער בין מזרח ומערב של שנאה, של חוסר כבוד לאחר, לשונה, יישאר וירחיק בין כולנו. לעד יישאר החור הענק השונה והאחר והפער הזה לא יקטן, לא ייסתם, גם אם נמלא אותו באדמה ונציב עליו מצבה.
אימא מצאה לה איזה אמריקאי ורוצה לעבור אליו לאמריקה.
אני לא יכולה לנסוע איתה לשם, אני לא רוצה, אני לא יכולה. חבל שההורים שלה לא חיים כדי לשכנע אותה להישאר. דמעות עולות בעיניי. רק המחשבה שאצטרך להתנתק מהחיים שכאן, מגילי, מהשכנים, גורמת לי לחרדה ענקית לתחושה מוכרת של אובדן. אני מנסה למצוא פתרונות למצב. ככה חונכתי. לא לבכות, לא להיכנע, למצוא פתרון. אני מדרבנת את עצמי ומשננת את המנטרה למצוא פתרון, אולי אישאר כאן עם גילי ועם אבא שלו?
אבא של גילי ועוזרת הבית שלו, גם דוקטור איתן, השכנה מהפנטהאוז, יוכלו לשמור עליי.
אימא סומכת עליהם, בעיקר על דוקטור איתן, רופאת המשפחה שלנו שתמיד מצאה פתרון לכל בעיה.
שוב עולה אותו זיכרון מביך של הפעם הראשונה שניסיתי לרכוב על אופנים ללא גלגלי עזר. גילי החזיק בידיות של הסבל מאחור, לאזן אותי וברגע שעזב הרגשתי שאני שולטת היטב בכידון, הצלחתי לשמור על שיווי משקל עד שהתנגשתי בקיר. לא זכרתי איך בולמים. התרסקתי לתוך קיר החנייה עם אופני הראלי צ'ופר היקרים של גילי. באותו רגע דוקטור איתן ירדה עם זוהר הבן שלה, שניהם הביטו בי בהלם. היא לקחה פיקוד והורתה לגילי לקחת את אופניו, בעוד היא וזוהר מסייעים לי לקום. שם לראשונה טבעתי בכחול העמוק הזה שבעיניו. זוהר נעמד מולי והושיט לי ידיים כדי לסייע לי לקום. זוהר משכבת ו' של הבוגרים הילד הכי חכם בבית הספר, הבן של הרופאה של כולנו עזר לי לקום. כל כך התביישתי באותו רגע, אבל אז דוקטור איתן הצילה אותי.
"תיתי, את מזכירה לי את זוהר, גם הוא בפעם הראשונה לא ממש מצא את הבלמים והשתמש בקירות כדי לבלום." שנינו הבטנו נבוכים זה בזה. לאחר שהגישה לי עזרה ראשונה, דוקטור איתן הציעה לי להישאר בביתה עד שאימא תחזור מהעבודה. העדפתי ללכת לגילי. גם ככה הייתי נבוכה, לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי. זוהר ליווה אותי למעלית ובהוראתה של אימו המתין איתי עד שהיא הגיעה. כשמבטי התמקד ברצפה נכנסתי למעלית ולחצתי על הכפתור המוביל לקומה ארבע, העדפתי לשכוח את מה שקרה, למחוק את זה לגמרי רציתי לברוח חזרה לגילי.
כולנו גדלנו מילדים לנערים, זוהר סיים בהצטיינות את לימודי הביולוגיה בעירוני ד', ומאז שהתגייס לשייטת לא ראינו אותו בכלל. שנה שעברה ביום העצמאות פגשתי אותו במעלית. כהרגלי, לבשתי מכנסי ג'ינס קרועים וישנים של ליווייס שגילי השאיל לי, חולצה לבנה פשוטה שהייתה גדולה עלי בשתי מידות ונעליי אדידס רום חדשות שגילי בחר בשבילי. זו הייתה התלבושת האחידה של גילי ושלי.
זוהר במדיו הלבנים של חיל הים, חגיגי כנראה לכבוד טקס יום העצמאות, עמד במעלית, הוא היה כל כך עוצר נשימה כשחייך אליי ושתי עיניו סרקו את גופי בשובבות.
"היי, תיתי." הקול שלו התבגר, בכלל הוא נראה לי כל כך בוגר פתאום.
"היי, זוהר." עניתי בקול חלוש והשפלתי את מבטי כדי שלא יבחין בלחיי הסמוקות. התפללתי שלא ישמע את הלמות הלב החזקות שלי. השקט במעלית היה מביך, הרגשתי את המבט הכחול עמוק הזה שלו חודר, ממגנט אותי ולא מרפה. לרגע העזתי להרים עיניי, זוהר הביט בי משועשע. היה ברור לי שהבחין במבוכה שלי. המזל שלי היה שדלתות המעלית נפתחו ואפשרו לי לצאת ולהתרחק ממנו. גם עכשיו, שנה אחרי, אני מרגישה מבוכה מחודשת כשאני נזכרת בריגוש ובמבוכה שתופסים אותי כל פעם מחדש שאנו נפגשים, אפילו שאלו רק חצאי פגישות במעליות.
עכשיו קר. כל כך קר לי. הגעתי סוף סוף לרחוב ויצמן, למרות מחשבותיי המעיקות, עמדתי ביעד וסיימתי את כל פנקסי ההתרמה. השארתי רק שמונה אריזות כדי למכור לשכנים בבניין שלי. אני שוקלת לקצר לעצמי את הדרך ולעבור דרך שכונת הג'מוסינים, כבר מאוחר וזה יחסוך לי לפחות עשרים דקות.
אימא הזהירה אותי שוב ושוב לא לעבור בשכונה הזו כשמחשיך.
הבטחתי לה, שאשמור על עצמי ולא אתקרב לסמטאות או לרחובות חשוכים.
אני בעצמי פחדתי. הייתה הפרדה ברורה בין השכונה שלי לסמטאות המוזנחות והאיסור להתקרב אליהן היה ברור. היום אני מוכנה לקחת את הסיכון. אני מוכנה להפר את ההבטחה שלי. אני לא יודעת אם זו העייפות או הקור או הרצון למרוד בה. אם היא שברה את הכלים והחליטה לארוז את חיינו לאמריקה, גם אני אשבור כמה כלים. מגיע לה! הזעם והכעס שבי חזקים מהפחד.
אני נכנסת לשביל החשוך, תחושת פחד מצטרפת לקור העז.אני מתמקדת ברשרוש המטבעות, כל צעד שאני פוסעת בחשיכה המקפיאה הזו גורם לי לכעוס על עצמי יותר ויותר.
זו הייתה טעות לעבור כאן.
אני מחליטה לחזור על עקבותיי ולצאת מכאן.
אני שומעת מישהו צועד מאחוריי, אני מסובבת את ראשי ורואה אותו.
דמות שחורה באפלה. אני מחישה צעדיי. לא זה לא קורה לי. אני שומעת את צעדיו.
הפחד אוחז בכל נים בגופי, הלב שלי מאיץ ואני מרגישה את הצורך לברוח, להימלט ופותחת בריצה מהירה, התיק הכבד עם הספרים והתרומות מכביד עליי, אני שומעת את הנשימות שלו. הוא קרוב. קרוב מדי. אני מחפשת שביל של אור שאוכל להימלט דרכו. אני נתקלת במשהו ומשתטחת על הרצפה. הוא משיג אותי.
אני מרגישה את כובד משקלו של הגוף הזר מעליי, הוא לוכד אותי תחתיו ומיד אני מרגישה את ידיו אוחזות בגרוני. גופי משתתק.
"תסתובבי!" הוא אומר במבטא ערבי. "נו! מהר! יא שרמוטה! תסתובבי!" היד שלו אוחזת בגרוני, אצבעותיו הגסות לופתות אותי עד שקשה לי לשאוף אוויר, אני מרגישה חנק ותחושה של הקאה עולה ונבלמת בגסות באחיזתו, הוא חונק אותי. אני מנסה להימלט ולא יכולה להניע את גופי. אני מרגישה את ידו השנייה מזדחלת, ונחרדת מההבנה שהוא מנסה להוריד את מכנסיי. הידיים שלו מנסות בכוח להפשיט אותי, הגינס צמוד, מזל, מזל שלבשתי הבוקר את הג'ינס הצמוד. אני מבינה שאולי זה הצ'אנס שיש לי, הזמן הזה לנסות לקרוא לעזרה ואני מנסה לקרוא לעזרה.
"הצילו!" אני מנסה ומזדעקת מהחרחור החלש שבוקע ממני, אני מנסה לצעוק "הצילו" וזה פשוט לא יוצא מגרוני. הקול שלי תקוע בפנים ולא משתחרר.
הוא אוחז בחוזקה בירכיי, לרגע מרפה ממני, ואני מבינה שהוא רק מנסה להתמקם אחרת ומרגישה את היד שלו מתנתקת ממני, אני שומעת רוכסן נפתח. לא! לא! לא! הוא מתפשט.
אני מנצלת את הרגע שהוא עסוק עם עצמו ומגייסת את כל כוחותיי כל שריריי נאספים וכוח חייתי בוקע ממני ומחייה אותם אני מצליחה להתרומם במהירות. איכשהו רגליי מצליחות לנוע, גופי מתרומם ואני פותחת בריצה, אחוזת אמוק.
אני נסה על חיי, מנסה להתרחק כמה שיותר אך אני שומעת את הנשימות שלו ,קרובות מדי מתקרבות עוד ועוד . הוא קרוב אליי.
המשך הספר בפרק המלא
