1
דניאל
"אימא, אני נוסעת לחשוב ולהתבודד קצת, תתקשרי אליי כשאת פנויה. זאת ההודעה שבתי שלחה לי לפני עשרים שעות ומאז נעלמו עקבותיה. זו הודעה שאולי הייתה נשמעת הגיונית אם הייתה מגיעה מכל אישה אחרת, אבל היא כל־כך לא אופיינית לאלה שלי."
עמדתי מחוץ לתחנת המשטרה בוודלנד הילס, לוס אנג'לס, וצפיתי באימה של אלה מגמגמת וכושלת במילותיה, מושכת באפה בקולניות ומשתנקת. התאמצתי להעלות את כל החומות שלי בבת אחת כדי לא להרגיש טיפת חמלה, אבל זה היה קשה, הן היו דומות זו לזו, במציאות אף יותר מאשר בתמונות.
"תבינו, אלה עזבה איתי את אביה המכה לפני ארבע שנים, כשהייתה רק בת שש־עשרה, ומאז היא עוזרת לי לנהל את משק הבית ולגדל את אחותה הקטנה. אלה היא הבחורה הכי אחראית שתכירו, היא תמיד חושבת על התמונה הגדולה ולפחות שני צעדים קדימה, אם לא יותר."
היא עצרה וטפחה ביד רועדת בממחטה משומשת על פניה ולאחר מכן כיסתה בה את פיה. הבדל הצבע בין פניה האדומות לממחטה הלבנה היה בולט. היא עמדה מאחורי פודיום שקוף של המקוף כשלצידה שתי נשים בשנות החמישים לחייהן. לפי האנשים שלי, אחת הייתה חברה טובה שלה והאחרת ייצגה עמותה המספקת תמיכה לאימהות שקברו את ילדיהן.
אוי, אלה. מה עשית?
"אני בטוחה שמשהו לא בסדר. אני מרגישה את זה בגוף שלי, שמכווץ מאותו רגע. אני מרגישה שהיא צריכה עזרה. אני פונה אליכם כי אני חייבת שתעזרו לי! הבת שלי נעדרת ואני צריכה שהיא תחזור כדי שאוכל לנשום שוב! אני חייבת לראות שהיא בריאה ושלמה!"
כבר שנים שמראה של אנשים כאובים לא ריגש אותי. לא הייתה לי אמפתיה רבה אליהם כי אבי תמיד הטיף לי ש'כל אחד מגיע בכוחות עצמו למקום שבו הוא נמצא, בדיוק כמו שאתה הובלת את עצמך למקום שבו אתה נמצא. כשאתה מרחם על האדם שמולך, אתה גם נותן לרגשות להשפיע עליך וגם לא מכבד אותו'.
הוא לא היה מודל לחיקוי או אב השנה, אבל הוא צדק. שנאתי כשאנשים הקטינו אותי או החליטו שיש סיבה לרחם עליי. שנאתי כשהם לא כיבדו אותי וזלזלו בי כשהייתי בטוח שלא היה לי דבר להתבייש בו. לפעמים מצאתי את עצמי בסיטואציה קשה, אבל לא הייתי מסכן. אף אחד לא מסכן באמת עד שהוא לא מחליט שהוא מסכן.
היה משהו במבטה של שרי שאמר לי שהיא כבר הפסיקה לנסות להיראות מכובדת, ודמעות גדשו את עיניה, גורמות להן לנצוץ אל מול קהל של עיתונאים אטומים שהתחבאו במעילים עבים וארוכים בניסיון כושל למצוא מפלט מפני הגשם.
ג'ייק ואני עמדנו מאחורי הקהל כדי לא למשוך תשומת לב מיותרת. הרגשתי את מבטו נעוץ בי בכעס. ידעתי בדיוק מה הוא ציפה שאעשה, הוא אמר לי את זה לפחות עשר פעמים מאז ששרי התלוננה במשטרה על כך שאלה נעדרת. עכשיו הבנתי שהוא צודק. הגיע לה לדעת את האמת, לא להתאבל בגלל חוסר האחריות של אלה.
ג'ייק אהב לייעץ לי גם כשזה לא היה מתפקידו. "אני לא מתערב בזה," אמרתי לו, "עבר רק יום, מבחינתי אלה שכחה להודיע והיא תתקשר אליה עוד מעט," אבל ידעתי שלא יכול להיות שאלה האחראית, שתכננה מראש אפילו את ארוחת הבוקר שלה, שכחה להודיע לאימא שלה שהיא נוסעת לסדר את המחשבות שלה. "יכול להיות שהייתה לחוצה מאוד ושכחה. ראית אותה לפני שהיא נסעה, היא באמת הייתה צריכה את זה," הצדקתי את עצמי.
"אתה לא רואה שהיא צריכה אותך?" הוא שאל, ממשיך לשחק את תפקיד המצפון שלי. התעלמתי ממנו, אם הייתי צריך מצפון, הייתי משתמש בשלי.
אחת הסיבות לכך שאלה נסעה היא כדי לחשוב על איך אפגוש את אימא שלה. זה היה גורלי מבחינתה, ולא יכולתי לקחת ממנה את ההחלטה הזאת ופשוט לגשת אל אימא שלה.
רציתי להאמין שאלה נטשה את כולם ככה מסיבה מסוימת, שהיה היגיון כלשהו שפשוט לא הייתי רגיש מספיק כדי להבין, כמו הרבה דברים אחרים שהיא עברה. "זה הגיוני לרצות לברוח לכמה ימים כדי לארגן את המחשבות," אמרתי ובזה חתמתי את השיחה.
לעזאזל, הכרתי אנשים שנעלמו לחודשים לאיים המלדיביים רק כדי להחליט אם הם רוצים לסחור בסמים או לא.
עם זאת, לא התאים לאלה להיעלם ככה, בלי לתכנן עד הפרט האחרון. אולי זה מה שרצתה ובאמת הייתי צריך לדבר עם שרי במקומה ולחסוך ממנה את העול הזה. יותר מדי דברים לא הסתדרו לי. איך הייתי אמור להציג את עצמי בפניה בלי שהיא תאשים אותי בטלטלת הרגשות שעברה? בלי ששרי תפחד ממני כמו שאלה חששה שיקרה, או תאשים אותי במרחק שנוצר ביניהן לאחרונה?
זה לא היה הוגן שהיא שמה אותי במצב הזה. הייתה בי תקווה שהיא לא התרחקה יותר מדי, שתראה את השידור הזה ותתקשר או שתשלח ינשוף מצידי, רק שההחלטה אם לגשת לאימה או לא כבר לא תהיה שלי.
הלכתי לאחור, מתרחק מההמון ופותח את הטלפון שלי.
אני: אלה, אימא שלך מאבדת את זה. אם לא תעני לה, אצטרך לפנות אליה בעצמי. תחזרי אליי.
השתהיתי לפני ששלחתי את ההודעה. מחקתי אותה והקלדתי מחדש.
אני: אלה, אני מתחיל לדאוג, תחזרי אליי.
לא משנה מה ג'ייק ציפה ממני, לא יכולתי להתערב לה בחיי המשפחה, הייתי חייב לה את זה לפחות. הרגשתי את הצל של ג'ייק עומד מעליי. "שלחתי לה הודעה, אני מקווה שאתה מרוצה עכשיו," אמרתי וחלפתי על פניו לכיוון הרכב.
"אני שולח צוות שיאתר אותה. אדאג שהיא לא תדע כלום!" הוא קרא לעברי. זקרתי לעברו את אגודלי והמשכתי ללכת לכיוון הרכב.
התיישבתי במטבח והסתכלתי על לינדה מבשלת בזמן שהייתי אמור לעבור על הנתונים לקראת פעילות גדולה שתוכננה לאותו ערב. לא יכולתי לראות את המשרד יותר, השתגעתי משהייה בין ארבעה קירות לפני כל פעילות שבה הייתי שולח את ג'ייק להוביל בלעדיי.
הוא עבד איתי מאז הייתי צעיר. הוא הגיע אליי ישירות כשסיים את שירותו הצבאי והיה צריך להרוויח הרבה כסף לטיפולים בשביל אימו החולה. אבי הציב אותו להיות שומר הראש שלי וכך במשך שנים הוא לא עזב אותי. הוא היה שם בשבילי כשאיבדתי את אימי, עזר לי כשהסתרתי דברים מאבי והקשיב לי באמת. הייתה בינינו מעין מחויבות שהייתה זרה לי עד שהכרתי אותו, אבל נהניתי ממנה.
עזרתי לו הרבה, נתתי לו בונוסים בלי ידיעתו של אבי ושלחתי לאימו פרחים מדי שבוע במשך כל תקופת האשפוז שלה עד מותה.
הפכנו לצוות. אפילו שאבא תמיד אמר לי לא לסמוך על אף אחד כשזה נוגע לחיים שלי, על ג'ייק סמכתי בעיניים עצומות. הוא היחיד שידע איך לנהל הכול בדיוק כמו שרציתי ולהעביר לי את האינפורמציה החיונית. הוא היה השותף האולטימטיבי, ועדיין, הייתי מאבד את זה בכל פעם שהייתי צריך לתת לו להוביל מבצע בלעדיי.
הפעילות אמורה הייתה להתחיל בנמל. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לאבטח מטען של סמים קלים שהגיע מחופי מקסיקו. לפני שנתיים, לאחר מותו של אבי בשריפה שהוצתה בעסק, הניהול עבר לידיים שלי. מאז המתחרים שלי בחנו את גבולותיי והמשטרה נצמדה לי לזנב. זה היה משלוח גדול, והייתי צריך להיות בכוננות, מוכן להתערב בנעשה למקרה שמשהו לא ילך כמתוכנן.
שרה, בת הזוג של ג'ייק, כבר ישבה בסלון שלי. היא הייתה בתו של ממזר ואולי לא הייתה קשורה למשפחה שלה באופן מובהק, אבל הייתי מצפה שהיא תהיה רגילה למתיחות בעולם שלנו, ובכל זאת, בכל פעילות שבה הייתי צריך את ג'ייק בחזית, היא ישבה אצלי בחוסר מעש בשעה הראשונה של הפעילות ושתתה לשוכרה ביתר הזמן, ואם זה לא היה מספיק כדי לשגע אותי, בשלב מסוים היא הייתה מתחילה למלמל לעצמה שטויות ולהאשים אותי במצב שבו ג'ייק נמצא.
הייתי עצבני מתמיד. אלה עדיין לא ענתה להודעה שלי ושרה כבר התחילה בשלב הראשון. עיניה היו פעורות לרווחה ונעוצות ברצפה. היא נראתה מטומטמת כל־כך באותו הרגע, שתהיתי מה ג'ייק עשה איתה.
פסעתי ברחבי הסלון עם כוס הוויסקי שלי, מנסה להבין למה עברו שבע שעות והיא עדיין לא החזירה לי שיחה או הודעה. לינדה, שהבינה כמה אני כועס וגם שמה לב שסיימתי את הכוס לפני שאני שמתי לב לזה בעצמי, הגיעה אליי עם משקה נוסף. הנהנתי בתודה והיא חייכה חיוך מנחם.
במקום לעזוב במהירות כמו תמיד, היא הניחה את ידה על זרועי. המגע שלה היה זר, ועם זאת משהו ברכות שלו היה אימהי ודואג, משהו שלא חוויתי שנים.
"תנשום," היא אמרה בספרדית, כאילו זה היה אפשרי. החוויתי בראשי אל עבר שרה. לינדה הבינה מייד את כוונתי, הנהנה וניגשה לשבת לידה כדי לספוג חלק מהאש. יצאתי מהחדר והתקשרתי אל אלה. הקו היה מנותק.
לעזאזל.
הייתי חייב לפעול. לא התאים לאלה להתנהג באנוכיות, היא לא הייתה מזניחה את האנשים שחשובים לה ככה, והיא בטח לא הייתה מכבה את הטלפון.
כעס בעבע בגופי, הייתי מאוכזב מהזלזול ומחוסר ההתחשבות שלה, מהאופן שבו נטשה אותי להתמודד עם המצב. הדחף לדבר איתה גבר מרגע לרגע, הופך אותי לעצבני יותר.
הטלפון הבא היה כבר מחדר העבודה אל אלכס, משתף הפעולה שלנו במשטרה. דרשתי ממנו לזרז את הנוהל שיכריז על אלה כעל נעדרת כבר באותו היום, עושה את כל שביכולתי כדי לספק לשרי נחת מסוימת. לאחר מכן התקשרתי אל הצוות שג'ייק הקצה כדי להתחקות אחר צעדיה של אלה ותכננתי איתם תוכנית פעולה.
חזרתי לסלון. שרה התייפחה בדרמטיות על כתפה של לינדה. גלגלתי את עיניי וחטפתי מלינדה מבט נוקב בתגובה, אך זה לא היה היום הנכון בשבילה ובשביל ג'ייק לנסות לחנך אותי.
"הוא אמר לך לשלוח מישהו אחר. היית צריך לשלוח מישהו אחר למבצע כזה מסוכן," אמרה שרה.
היא בכלל לא ידעה על מה היא מדברת, אבל בכל זאת תקפה אותי, מנגבת את הדמעות בשרוול חולצתה הלבנה שכבר הפך שחור מהאיפור שנמרח עליו, מלכלכת אותו במקום לקחת ממחטה מקופסת הממחטות שניצבה בהישג ידה.
"לא הייתה לו ברירה, הוא חייב לשלוח את ג'ייק כי הוא דואג לאלה שנסעה ולא זמינה להודעות. אם הכול ילך כשורה, המבצע לא יהיה מסוכן בכלל."
"אלה נעלמה?" היא התפלאה.
"כן. אני לא יודע איפה היא." המילים הכאיבו לי הרבה יותר מכפי שציפיתי.
"טוב, לפחות בת הזוג שלך לא מסכנת את חייה בשביל אספקת סמים," היא התייפחה, והביאה אותי לשלב שבו לא יכולתי לסבול את הנוכחות שלה יותר. פסעתי לעבר הדלת. "לאן אתה הולך?" היא צעקה אליי.
"למשרד. אני חייב לסגור כמה דברים מסווגים," אמרתי, מבהיר לה בכך שהיא לא יכולה לבוא אחריי. קיבלתי הודעה מג'ייק מוקדם מכפי שציפיתי.
ג'ייק: האספקה לא תעזור לנו להשלים את הפערים שצברנו, אבל היא הגיעה בשלום.
הייתי צריך להתקשר למרקו, הספק שלי במקסיקו, אבל הראש שלי לא היה פנוי לזה. אנחת הקלה נפלטה מבין שפתיי וחזרתי לסלון, שולח לאלה עוד הודעה שתחסוך לי ריב או שניים בהמשך.
אני: אני דואג, הצוות שלי בדרך אלייך.
"הם בדרך לכאן," אמרתי כשנכנסתי לסלון. שרה קמה במהירות כדי להתארגן מחדש מול המראה, מתכננת לקבל את ג'ייק בחזרה ברגליים פתוחות בזמן שאני תכננתי את המשימה הבאה שלו. חיוך קטן עלה על פניי כשחשבתי על האכזבה שלה כשתגלה שנשארה לו עוד הרבה עבודה לאותו יום.
2
דניאל
הכיתי בשק האגרוף פחות או יותר מהרגע שהתעוררתי, מנסה לשרוף את העצבים שלי, ללא תועלת.
כעסתי על ג'ייק שבחן את הגבולות שלו ואתמול ביקש לחזור הביתה עם שרה ולעבוד משם, אבל זה לא העסיק אותי כמו המצב עם אלה. עברו כבר יומיים וחצי מאז אלה לקחה כמה דברים מחדרי ונסעה, והחיסרון שלה פעם בי. הצוות עדיין לא שלח לי עדכון, ולא היה לי שום חשק לעוד ריב מאוכזב כשהיא תגלה שעל אף שהבטחתי לה, הצוות שלי עקב אחריה.
הטחתי את אגרופיי בשק, מתעייף לאחר כמה דקות ומאפשר לעצמי לנוח כמה שניות לפני שאמשיך.
דפיקה נשמעה על הדלת הפתוחה וג'ייק נכנס בבגדי ספורט. הוא נעמד מולי והתחיל ללפף את הרצועות סביב ידיו. "מצאו את הרכב שלך דרומית לעיר," הוא אמר, מתרכז בעטיפת ידיו ונמנע מקשר עין איתי, "אבל לא מצאו את אלה."
נראה שהיא תכננה את עזיבתה טוב משחשבתי אם עדיין לא מצאו אותה. "היא חושבת שהיא חכמה שהיא בורחת ככה?" נהמתי. הכיתי בשק בעוצמה חזקה יותר.
"תנשום," ג'ייק אמר לי. שלחתי אליו מבט קפוא ומשתיק, אך הוא פצה את פיו שוב, כנראה כדי להטיף לי.
"קל לך לומר לי לנשום, הא?" תקפתי, "נהנית עם שרה אתמול? כי המיטה שלי נשארה ריקה!"
הוא שתק. המשכתי להכות בשק. המתח בחדר היה חד כל־כך, שחבטות אגרופיי בשק הדהדו ברחבי החדר.
"אתה רוצה שאבוא לישון איתך כפיות? זה העניין?" הוא צחק, עטה את כפפות האגרוף וסימן לי להתקרב אליו. רציתי להתפרץ עליו, להעיף אותו לעזאזל, אבל לא היו לי את הכוחות. אחרי המבצע שהוא ניהל בהצלחה בלעדיי, לא יכולתי להתפרץ עליו.
ג'ייק עבר איתי הרבה. המוות של אבי והכניסה שלי לתפקיד לא היו קלים לשנינו, אך תמיד מצאנו דרך להתמודד עם הסיטואציות יחד. הפעם הוא לא היה נראה מושפע מזה כלל. "צא," אמרתי בלחש, מסיר את כפפות האגרוף מידיי.
הוא היה המום, בבירור לא ציפה לתגובה הזאת ממני, אבל כל מה שהייתי צריך זה להחזיר אליי את השקט ואת האיזון, איזון שרק אלה יכלה לספק לי.
"אני רוצה שתדבר עם שרי. האישה משתגעת, מתאבלת, מחפשת אחרי הבת שלה בנרות," הוא אמר, ממשיך לדרוש ממני לפעול בדרך שלו, לא מבין שהוא לא יכול לבוא בדרישות. בחנתי את פניו, מופתע לראות את הרצינות שהתלוותה אל המילים החצופות שלו.
לא היה לי כוח להתווכח. זרקתי את הכפפות על הרצפה ויצאתי מהמכון אל חדרי, מותיר את ג'ייק לבד. לא הספקתי לנגב את הזיעה מהגוף וג'ייק נעמד בכניסה לחדרי. המשכתי להתארגן למקלחת, מתעלם מקיומו.
"דניאל, אתה צריך לדבר איתה."
נעצרתי ופניתי אליו. "ג'ייק, אני כועס עליה, היא עשתה מהלך לא אחראי, אבל אני לא אחליט החלטות בשבילה, וגם לא אתה." השתדלתי לשמור על טון מתון, אבל האצבע המאשימה שלי עלתה מעצמה לעברו, מטיחה בו את העובדות.
הפנים שלו התחילו להתרכך. באותו מבט ארוך הבנתי כמה הייתי צריך שהוא יחליף את הכובע וינהל איתי שיחה בטון הרגוע והמכיל שלו, אבל לא היה שום סיכוי ביקום שהייתי אומר לו את זה. במקום זה הצבעתי על הבר שבקצה החדר כדי שימזוג לי משהו חזק.
"דניאל, האישה מסכנה." הוא ניגש למזוג לי כוס ויסקי, נעצר עם הכוס המוכנה בידו ובחן אותי לרגע. "וגם אתה לא בשיא שלך. אכלת היום בכלל?"
חטפתי את המשקה מידו, נמנע מלענות, כעס מתבשל בבטני שוב. "היא קוץ בתחת עכשיו, אבל זו אלה, היא בסך הכול צריכה זמן," אמרתי וסיימתי את תכולת הכוס בלגימה, מרגיש את הטעם העשיר של הנוזל שפילס את דרכו בחמימות לבטני, "וזה בדיוק מה שאני מתכוון לתת לה." הנחתי את הכוס הריקה בידו, ולפני שהספיק להגיב נכנסתי לחדר האמבטיה ונעלתי אחריי את הדלת.
עמדתי ליד שולחן הישיבות במשרד ועברתי עם ג'ייק על תוכנית האבטחה למשלוח חשוב שאמור היה לחדש את המלאי שלא חודש כבר תקופה ארוכה מדי.
ג'ייק והצוות שלו ביצעו את מרבית התחקיר המקדים. הוא עמד מולי והתחיל לצייר על המפה את המידע שגייס, ציין את כיוון ההגעה של אוניית האספקה ממקסיקו, סימן נקודות תורפה אפשריות ומקומות שבהם לדעתו חשוב היה להציב צלפים.
באופן בלתי נשלט המחשבות שלי נדדו אל השיחה שלי עם אלה לפני שנעלמה. הריב הדהד בראשי עד שג'ייק ניער אותי ממחשבותיי.
"אתה מרוכז?"
הנהנתי אליו והכרחתי את עצמי לחזור ולהתרכז במפה. הפעם האחרונה שעמדתי מעליה הייתה ביום שבו אלה תמרנה אותי בשקרים כדי לקבל את מה שרצתה.
המשך העלילה בספר המלא
