אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי ברגע שנכנסתי לחדר המדרגות. בייחוד במשימה הזאת ויותר מבכל אחת אחרת שהייתה במבחני הקבלה. אומנם היו משימות קשות ואפילו מלחיצות יותר, אבל לקראתן לא התכוננתי. לא הייתה לי שום דרך להתכונן כי לא ידעתי מה יוטל עליי. לקראת זאת התכוננתי היטב. נראה לי שכל מי שהגיע למבחנים שמע עליה איפה שהוא. זה היה בצהרי היום השני למרכז ההערכה ובכל פעם שהבוחן פצח בהנחיות הייתי בטוח שזהו זה. שעכשיו הוא ירים את ידו, יצביע על מרפסת מסוימת ויאמר: ״יש לך עשרים דקות לעמוד שם עם כוס מים ביד.״


כשהגיע הרגע, הרגשתי כאילו להקה שלמה של בעלי כנף החלו להתעופף בתוכי. רגשות שונים מאלו שליוו את המשימות האחרות. הפעם נחסך ממני הלחץ של לחשוב מהר על דרך פעולה ונותרתי רק עם ציפייה גדולה לראות אם מה שתכננתי יעבוד לי בזמן אמת. אף שניסיתי את הפתרון שלי בהצלחה לפני שהגעתי למרכז ההערכה, עדיין, קשה לדעת מי יפתח לך את הדלת הפעם – אם בכלל יפתח. גם הטיפוס לקומה השלישית והאחרונה באותו בית דירות תל־אביבי עשה את שלו.


המשך העלילה בסיפור המלא