גמר המונדיאל. השנה היא 2010. אנחנו בדקה ה90, השופט מעניק 3 דקות תוספת זמן. סטנדרטי. ביצעתי פאול מטופש והקבוצה היריבה, ספרד, זכתה לבעיטה חופשית מ- 35 מטרים. קלאסי לבעיטה.
השחקן המוביל שלהם באותו הטורניר, אנדרס אינייסטה, ניגש לעמדה. הוא מודד בדקדקנות אובססיבית את מספר הצעדים לאחור, ארבעה, נושם עמוק ועוצם את העיניים.
הוא חוזר על אותם ארבעת הצעדים בתכליתיות, מניף את רגל ימין לאחור, ופוגע בכדור בדיוק בנקודה הנכונה. הכדור מרחף לו מעל כל שחקני ההגנה, מעל לידו המושטת של השוער, ותנועתו נעצרת רק על ידי הרשת.
1 – 0.
הקהל שואג, השדרנים משתגעים בעמדותיהם ואני, בתור מפסיד גרוע מיום היוולדי, משליך את השלט של קונסולת המשחק על הרצפה בעדינות. גם כשמתעצבנים לא מומלץ לשבור.


המשך העלילה בסיפור המלא