מאז ומתמיד הוא היה ילד עקשן. מהרגע שיצא מבטן אימו, ועד ליום שבו סוף סוף נתן לעצמו לבכות על הקבר שלה.
כאשר עבר לבית הספר החדש, בשכונה החדשה אליה עברו אחרי המקרה (שלצערו של אביו, היה באותו היישוב, אפילו קרוב יותר לבית הקברות) – הוא לא הסכים לשחק עם שאר הילדים. הייתה לו עובדת סוציאלית צמודה, אבא אוהב וגם שתי אחיות גדולות שהיו שם כדי לחבק, להרים ולנסות לעזור. אבל הוא תמיד היה ילד עקשן, ואם הוא החליט שהוא לא הולך לשחק עם הילדים האחרים – אלוהים בכבודו ובעצמו לא יכול היה להזיזו מעמדתו.
הם קראו לזה אחת עשרה, או ״נו, אתה בא לשחק חת׳שרה?!״ כמו שהיו אוהבים לצעוק לו מדלת הכיתה, כשישב שם בשורה האחרונה בכיתה כשההפסקה החלה.


המשך העלילה בסיפור המלא